ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין המועצה מקומית מגאר נגד חמזה עראידה :

בפני כבוד השופט ערפאת טאהא

המבקש

חמזה עראידה

נגד

המשיבה

המועצה המקומית מגאר

בית משפט השלום בנצרת

החלטה

לפניי בקשת הנתבע (להלן:"המבקש") לסילוק התביעה נגדו על הסף מחמת התיישנות, שיהוי, חוסר תום לב, השתק, אי צירוף מסמכים מהותיים, ובשל היותה קנטרנית וטורדנית.

רקע עובדתי

המשיבה, מועצה מקומית מג'אר, הגישה נגד המבקש תביעה זו בה היא טענה, כי בינה לבין המבקש נכרת הסכם מכר מקרקעין שלפיו היא רכשה מאת המבקש נכס מקרקעין שבבעלותו ובתמורה לכך שילמה לו סכום של 465,000 ₪. בכתב התביעה עתרה המועצה לחייב את המבקש להשיב לה את הסכום הנ"ל ולחלופין – לחייב אותו לחתום על המסמכים הדרושים לשם העברת הזכויות במקרקעין על שמה.

מעיון במסמכים שהוגשו בתיק עולה, כי בשנת 1998 פנה המבקש למועצה וטען כי בשל מעבר קו ביוב בחלק מחלקה 31 גוש 15567 (להלן: "החלקה") הנמצאת בבעלותו, נמנעה ממנו האפשרות לעשות כל שימוש בחלקה הנ"ל, ולפיכך הוא הציע לתובעת לרכוש 3 דונמים מהחלקה. ביום 24.8.1998 שלח ראש המועצה דאז מר אסעד עראידה מכתב לתובע בו הביעה המועצה את הסכמתה לרכישת החלקה. המועצה הכינה טיוטת הסכם מכר, אך בין הצדדים נתגלעה מחלוקת ביחס לתשלום מס שבח מקרקעין, נוכח סירוב המבקש לשלם מס השבח ודרישתו להטיל תשלום זה על המועצה. על טיוטת הסכם המכר הנ"ל מופיעה חתימת המועצה בלבד ונושאת תאריך 6.1.2000.

עוד בטרם יצאה העסקה אל הפועל, העבירה המועצה לתובע שיק בסכום של 245,400 ₪, שתאריך פירעונו 30.9.2000. שיק זה נפרע על ידי המבקש.

בהמשך התגלעה מחלוקת נוספת בין הצדדים באשר לשווי המקרקעין, וזאת נוכח דרישת התובע לקבל סכום נוסף על סמך שמאות חדשה שהזמין.

בעקבות המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים כאמור לעיל, דנה המועצה בעניין בחודש אוגוסט 2001 והחליטה לשלם למבקש סכום של 15,000 ₪ נוסף על הסכום שסוכם בהסכם הראשון, וכן הסכימה לשלם את מס השבח בגין העסקה.

ביום 30.10.2001 פנה המבקש לראש המועצה בכתב, וטען כי בעקבות התמשכות ההליכים בינו לבין המועצה ומכיוון שטרם יצאה עסקת המכר אל הפועל, הוא מבקש להוציא את קו הביוב מהחלקה, ולהחזיר למועצה את הכסף שקיבל ממנה. בתגובה הציעה המועצה לפנות לבוררות שתוצאותיה תחייבנה את שני הצדדים. ככל הנראה נתן המבקש את הסכמתו לכך ועל כן, מונה השמאי גיל הרצברג כבורר. הבורר העריך את שווי המקרקעין ששולמה בגינם תמורה בסך 52.5$ למ"ר וקבע כי מס השבח יחול על הקונה.

נוכח מסקנות הבורר החליטה המועצה בישיבתה בחודש 6/2002 למנות ועדה מיוחדת לבדיקת הנושא. ביום 7.9.2002 המליצה הועדה למועצה לבטל את ההבנות ואת סכם ההתקשרות בין הצדדים, ולהעריך ולאמוד את הנזקים שנגרמו ושייגרמו למי מהצדדים כתוצאה מביטול ההסכם, לרבות מעבר קו ביוב בסמוך לחלקת המבקש.

ביום 10.9.2002 אישר ראש המועצה את המלצות הועדה, וביקש לקבל דווח ואומדן לנזקים שנגרמו או ייגרמו לצדדים כתוצאה מביטול העסקה. במכתב זה כתב ראש המועצה את הדברים שלהלן:

"מאמץ את המלצות הועדה לפי המכתב שבסימוכין ומבקשכם להגיש דווח ואומדן על נזקים שנגרמו או שייגרמו לצדדים כתוצאה מביטול העסקה.

עם הגשת הדו"ח, העניין יובא לישיבת המליאה".

בעקבות זאת נפגש מהנדס המועצה עם המבקש (או שוחח עמו טלפונית – הדברים אינם ברורים מהמסמכים שצורפו על ידי הצדדים), ביקר במקרקעין נשוא המחלוקת וערך דו"ח מיום 11.12.2002, המפרט את הנזקים שנגרמו וייגרמו למבקש עקב ביטול העסקה, לרבות העדר יכולתו לעשות שימוש בחלקה, בניית קירות תומכים וכד'.

ביום 9.7.2003 פנה עו"ד קיסר יוסף בשם המבקש למועצה, וביקש לאשר בכתב את ביטול עסקת המכר שנערכה בין הצדדים, ולשלם לו פיצוי הולם בגין הנזקים השונים שנגרמו לו בעקבות העברת קו הביוב בחלקתו, או להחזיר את המצב לקדמותו. לחילופין הציע המבקש לתקן את קו הביוב לצורכי הכשרת הקרקע הן לבנייה והן לצורכי פיתוח עתידיים.

מיום 9.7.2003 ועד 4.7.2010 לא עשתה המועצה דבר ביחס להשלמת עסקת הרכישה. המקרקעין לא נרשמו על שם המועצה, לא נחתם הסכם מכר מסודר בין הצדדים והמבקש לא השיב למועצה את הסכומים שקיבל תמורת המקרקעין.

ביום 4.7.2010 הודיע ב"כ המועצה למבקש, כי המועצה שילמה לו סכום של 245,400 ₪ בהתאם להסכם שנערך בין הצדדים, וכי על אף חלוף הזמן טרם חתם המבקש על המסמכים הרלוונטיים לצורך העברת הזכויות בחלקה ורישומה על שם המועצה. לפיכך ביקש ב"כ המועצה מהמבקש ליצור איתו קשר בכדי לקבוע פגישה לשם השלמת רישום החלקה על שם המועצה.

בתשובתו מיום 15.7.2010 הפנה המבקש את ב"כ המועצה להחלטת הועדה מיום 7.9.2002 אשר המליצה, כאמור לעיל, לבטל את ההסכם בין הצדדים, ולאמוד את הנזקים אשר נגרמו או ייגרמו לצדדים בעקבות ביטול ההסכם.

ב"כ המועצה השיב למבקש במכתב מיום 31.8.2010 לפיו המועצה שילמה את רוב התמורה ומוכנה, לפנים משורת הדין, לאמץ את המלצת הועדה ולשלם סכום נוסף לצורך השלמת העסקה, לרבות קבלת החזקה בחלקה וחתימת המסמכים הרלוונטיים. עוד הוסיף ב"כ המועצה וציין כי "ככל שלא תהיה מעוניין בהשלמת העסקה ומסירת חזקה בקרקע לידי המועצה, יהיה על כבוד להשיב למועצה את מלוא הסכום ששולם ביום 30.9.2000 בסך של 245,400 ₪".

בהמשך שלח ראש המועצה למבקש מכתב מיום 21.11.2010 בו הוא ביקש ממנו להשיב למועצה את הסכום ששולם על ידה תמורת המקרקעין בטענה שהעסקה לא הושלמה. במכתב תשובה ששלח למועצה ביום 27.11.2010, דחה המבקש את טענות המועצה וכתב את הדברים שלהלן:

"2. .. אינני יודע מה השתנה ממה שדובר בשטח על הבאת הנושא לבוררות, .... אינני מבין מה השתנה ומאיזה מניעים שניתה את דעתך.
3. ולבסוף אם אין סכומים עם בעלי תפקידים אז נפגש בבית משפט..".

נוכח עמדתו זו של המבקש, הגישה המועצה את התביעה דנן בה היא עותרת, כאמור, לחייב אותו להשיב לה את הסכום ששולם על ידה תמורת המקרקעין ולחלופין – לחייב אותו לחתום על המסמכים הדרושים לשם העברת המקרקעין על שמה.

עד כאן העובדות והשתלשלות העניינים שהביאה להגשת התביעה.

טענות הצדדים

בבקשתו טוען המבקש, כי יש לדחות את התביעה נגדו על הסף מחמת התיישנות. לגישתו, מדובר בתביעה כספית, מכאן שעילתה נולדה ביום שבו לטענת המועצה נפרע השיק על סך 245,400 ₪, דהיינו ביום 30.9.2000. מאז חלפו להם 12 שנים, ולפיכך סבור המבקש שתביעת המועצה להשבת הסכום התיישנה. נטען עוד, כי העובדה שהתנהל מו"מ בין הצדדים שלא הבשיל לכדי עסקה הייתה ידועה למועצה עוד בשנת 2000 עת הוא סירב לחתום על הסכם המכר. לטענתו, ההתכתבות האחרונה בין הצדדים הייתה ביום 28.7.2003 עת נשלח על ידו מכתב למועצה לפיו הוא ביקש לבטל את העסקה, כך שמניין תקופת ההתיישנות החל בשנת 2003, לכל המאוחר. משנת 2003 ועד הגשת התביעה חלפו כתשע שנים, כך שאין ספק כי התביעה תיישנה.

המבקש הוסיף וטען, כי יש לדחות את תביעת המועצה מחמת שיהוי. לגישתו, השתהות המשיבה ושתיקתה במשך למעלה מ-12 שנים מלמדות כי היא הזניחה את טענותיה, או הסכימה מכללא שהוא זכאי לקבל את הסכום הנדון כמקדמה על חשבון ההוצאות שהוציא למניעת קריסת המדרון על ביתו לאור מיקום קו הביוב בחלקה. עוד נטען, כי יש לדחות את התביעה בהיותה טורדנית וחסרת תום לב, היות וכללה בתוכה טענות עובדתיות סותרות, במיוחד לאור הטענה שלא נחתם הסכם בין הצדדים.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, מדובר בתביעה במקרקעין ועל כן לא חלה עליה התיישנות. לחלופין נטען, כי מירוץ ההתיישנות התחיל מחדש ברגע שהמבקש גילה את דעתו שאין בכוונתו לקיים את ההסכם. לטענת המועצה, מכתבו של המבקש מיום 15.7.2010, אשר הפנה את המועצה להמלצות הוועדה בדבר ביטול ההסכם, מהווה הודאה בביטול ההסכם ומרגע זה ואילך קמה למועצה כל זכות הנובעת מביטול ההסכם. מאחר שהשבת הסכום ששולם נובעת מביטול ההסכם שנכרת בין הצדדים, הרי מירוץ ההתיישנות בעילה זו החל במועד ההודאה בביטול ההסכם, קרי ביום 15.7.2012.

דיון והכרעה

דחיית התביעה על הסף הינה צעד מרחיק לכת, אשר מונע מהתובע לברר את זכויותיו המהותיות ונועל בפניו את שערי בית המשפט בטרם שטח את טענותיו וראיותיו בפני בית המשפט. על כן, דחיית תובענה על הסף מחמת התיישנות תיעשה אך ורק אם כל העובדות הצריכות להכרעה בסוגיה ברורות, מוכחות ואינן שנויות במחלוקת. (ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (פורסם בנבו) ; רע"א 359/06 עו"ד ד' חורי מועין נ' עו"ד סלמאן פרג' (לא פורסם); רע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נ' "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ (לא פורסם); ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם)).

בענייננו העובדות כמעט ואינן שנויות במחלוקת ולפיכך אין כל מניעה להכריע בשאלת ההתיישנות כבר במסגרת הבקשה לסילוק על הסף. מירוץ ההתיישנות מתחיל במועד בו נולדה עילת התביעה. המועד שבו נולדה עילת התביעה פורש בפסיקה כמועד שבו היה בידי התובע הכוח להגיש את תביעתו ולקבל את הסעד המבוקש על ידו (ראו לעניין זה דברי השופטת פרוקצי'ה בע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים ואח', דברי השופט אור בע"א 3319/94 יובב פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה ואח' פ"ד נא(2), 581, וכן דברי המשנה לנשיאה ריבלין ברע"א 8688/07 יהושע רובין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ).

לענייננו, מדובר בתביעה להשבת סכום כסף ששילמה המועצה למבקש. עילת התביעה בתביעה להשבת סכום ששולם נולדה במועד שבו נולדה העילה להשבת אותו סכום. במקרה דנן, עילת ההשבה נולדה מרגע שגילו הצדדים את רצונם לבטל את העסקה. בהתאם להתכתבות שהובאה לעיל, שני הצדדים גילו את דעתם לביטול העסקה כבר בשנים 2002 - 2003. המועצה גילתה את דעתה במכתב מיום 10.9.2002 בו היא אימצה את המלצות הועדה לביטול ההסכם והמבקש במכתב מיום 9.7.2003 שבו הוא פנה למועצה וביקש ממנה לאשר בכתב את ביטול ההסכם.

יתרה מכך, בעקבות ביטול ההסכם, מהנדס המועצה שוחח או נפגש עם המבקש במהלך שנת 2002, ביקר במקרקעין וערך ביום 11.12.2002 דו"ח המפרט את הנזקים שנגרמו וייגרמו למבקש עקב ביטול ההסכם. התנהלות זו של הצדדים מלמדת, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי כבר בשנת 2002 בוטלה העסקה ועל כן כבר אז היה בידי המעוצה הכוח להגיש את תביעתה להשבת הסכום ששולם על ידה. על כן, עילת התביעה לצורך מירוץ ההתיישנות החלה בשנת 2002 או בשנת 2003 לכל המאוחר. מדובר בתביעה כספית שעילתה מתיישנת בחלוף 7 שנים ממועד שנולדה עילת התביעה. מאחר שהתביעה הוגשה בחודש 2/2012, כתשע או עשר שנים לאחר שנולדה עילת התביעה, הרי עילת התביעה התיישנה, לכאורה.

ציינתי לכאורה, וזאת נוכח טענת המועצה, כי יש למנות את תקופת ההתיישנות מתאריך 15.7.2010, המועד שבו שלח המבקש את מכתבו למועצה וגילה בו את דעתו שאין בכוונתו לקיים את ההסכם. בהקשר זה הפנה ב"כ המועצה לפסק הדין שניתן על ידי השופט עמית בע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נגד אחים דוניץ בע"מ ואח', שם נקבע כי כאשר צד לחוזה מודה בהפרתו, הוא מודה מיניה וביה בזכותו של הצד השני לתרופות הנובעות מאותה הפרה. מדובר בטענה שעניינה מירוץ ההתישנות מחדש נוכח הודאת המבקש בביטול ההסכם, וזאת בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

הדין עם המועצה. סע' 9 לחוק ההתיישנות קובע:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה".

הכרעה בטענה זו מחייבת בחינת ההתכתבויות שבין הצדדים והאם יש בהתכתבות זו משום הודאה בקיומה של זכות למועצה להשבת הכספים ששולמו על ידה. בפרשת רובאב שהובאה לעיל נידונה פרשנות דרישת ההודאה בזכות, וההיקף של ההודאה הנדרשת לצורך הפסקת מירוץ ההתיישנות והתחלתו מחדש בהתאם לסעיף 9 לחוק. השופט עמית קבע באותו פסק דין, כי:

מה היא אותה "זכות" האמורה בסעיף 9 לחוק - שהודאת הנתבע בקיומה מתחילה מחדש את מרוץ תקופת ההתיישנות - ואשר אין לזהותה עם המונח "עילת תביעה"?

התשובה לכך מעוגנת בהבחנה בין זכות מושגית לבין עילת תביעה קונקרטית המהווה את גיבושה הקונקרטי של הזכות. ....ה"זכות" בה עוסק סעיף 2 לחוק היא הזכות המושגית, ו"תמונת הראי" של אותה זכות, היא הזכות בה מדבר סעיף 9 לחוק. במילים אחרות: הכוח לתבוע את הזכות המושגית עשוי להתיישן לפי סעיף 2 לחוק בחלוף תקופת ההתיישנות (הכוח אך לא הזכות המושגית עצמה), אך מירוץ ההתיישנות של הכוח לתבוע מתחיל מחדש מקום בו הנתבע מודה בזכותו המושגית של התובע לפי סעיף 9 לחוק. כאשר פלוני מודה בכך שהפר את חובתו לקיים את החוזה, הוא מודה מיניה וביה בזכותו של הנפגע להפעיל את הכוחות הנובעים מזכותו הראשונית לקיום החוזה, לרבות תרופת הפיצויים" (ההדגשה הוספה).

בהמשך מסכם השופט עמית את ההלכה כפי שנקבעה באותו עניין וקובע:

"סיכומו של דבר, כי הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ודי לו שיודה בעובדות המבססות את זכותו הקונקרטית של התובע. כאשר נתבע מודה כי הפר את חוזהו עם התובע, הריהו מודה מניה וביה בזכותו הקונקרטית של התובע לקבל את הסעד בו הוא חפץ, וממילא מודה הוא בעובדות המבססות אותה.

ולענייננו. יש לראות את הודאת המשיבות כהודאה בזכותה המושגית של המערערת לקיום החוזה, על הזכויות הקונקרטיות הנובעות הימנה. משעה שהמשיבות הודו בהפרת החוזה, אין הן יכולות לטעון להתיישנות זכותה של המערערת לתבוע את התרופות והסעדים הנובעים מהפרת החוזה. לשון אחר, אין לומר כי הודאת המשיבות היא "הודאה לצורך אכיפה בלבד". זכותו של הנפגע לאכיפה, ביטול והשבה או פיצוי היא אינהרנטית להפרת זכותו החוזית, והנחת היסוד היא כי משעה שהופר החוזה, בידיו הכוח לברור לעצמו את התרופה המתאימה לו ביותר."

כאמור, במכתב ששלח למבקש ביום 4.7.2010, טען ב"כ המועצה, כי מרשתו שילמה למבקש סכום שלך 245,000 ₪ על חשבון עסקת המקרקעין שנכרתה בין הצדדים, וביקש לתאם עמו פגישה לצורך השלמת הליכי העברת הזכויות במקרקעין על שמה של המועצה. בתשובה למכתב זה הפנה המבקש במכתבו מיום 15.7.2010 את ב"כ המועצה להחלטת הועדה שהוקמה לצורך בחינת ביטול או קיום העסקה ושבה המליצה הוועדה " לצדדים לבטל את ההבנות ואת הסכם ההתקשרות בניהם."

מכתבו של המבקש מיום 15.7.10, אשר הפנה להחלטת הועדה והמלצותיה מהווה, בעצם, הודאה בכך שנערכה בין הצדדים עסקה למכירת המקרקעין והודאה בביטול העסקה שמכוחה הוא קיבל את הסכום שהמועצה דורשת את השבתו. בפרשת רובאב נקבע, כי לא ניתן לנתק את ההודאה בהפרת ההסכם מהתוצאות הכרוכות בהפרה. הוא הדין בעניייננו. לא ניתן לנתק את הודאת המבקש בקיומן של הסכמות ובביטולן מהתוצאות הנובעות מביטולן. משהודה המבקש בביטול ההסכם, ממילא הוא הודה בתוצאות הנובעות מכך, לרבות השבת הכספים שקיבל מכוח אותן הסכמות. על כן, מירוץ ההתיישנות בעילה שעניינה השבת הסכום שקיבל המבקש מכוח אותן הסכמות התחיל מחדש ביום ההודאה, קרי ביום 15.7.2010. עולה, אם כן, כי התביעה לא התיישנה.

לא מצאתי ממש ביתר טענות המבקש לעניין שיהוי, חוסר תום לב ואי צירוף מסמכים מהותיים. בשום שלב לא גילתה המועצה את כוונתה לוותר על הסכום ששולם על ידה למבקש או על המקרקעין שבגינם שולם הסכום, והעובדה שהגרומים במועצה התנהלו בעצלתיים אינה מצביעה על וויתור המעוצה על זכויותיה.

יתרה מכך, המבקש לא שינה את מצבו לרעה בעקבות השיהוי בהגשת התביעה וככל שנגרמו לו נזקים כלשהם עקב התנהלות המועצה, הוא עדיין רשאי לתבוע את נזקיו מהמועצה, או להעלות טענת קיזוז כנגד התביעה דנן.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך 2,000 ₪.

ניתנה היום, ל' סיון תשע"ב, 20 יוני 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: המועצה מקומית מגאר
נתבע: חמזה עראידה
שופט :
עורכי דין: