ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אגוד ערים לכבאות נגד שקמונה חברה ממשלתית - עירונית לשקום הדיור בחיפה בע"מ :

בפני כבוד השופטת הדסה אסיף

תובעים

אגוד ערים לכבאות

נגד

נתבעת
שקמונה חברה ממשלתית - עירונית לשקום הדיור בחיפה בע"מ

בית משפט השלום בחדרה

פסק דין

1. הנתבעת הנה חברה ממשלתית עירונית, המנהלת מבנה המשמש כ- 'בית גיל הזהב' ברחוב הנביאים 10 באור עקיבא (להלן: "הבית").

מדובר בבניין בן חמש קומות (הראשונה הנה קומת עמודים), כאשר בכל קומה (למעט קומת העמודים) ישנן 19 דירות. סה"כ גרים בדירות כ- 107 דיירים, שהצעיר בהם בן 59 והמבוגר ביותר בן 94 (עמ' 10 שו' 17). הבית נמצא על מגרש בגודל של 6,363 מ"ר, שטחו הבנוי של הבניין - 4,800 מ"ר.

2. ביום 27.01.09 ערכה התובעת ביקורת ציוד וכיבוי אש בבית, לאחריה שלחה דרישת תשלום לנתבעת, בהתאם לחוק שירותי הכבאות, תשי"ט – 1959 (להלן: "החוק") ותקנות שירותי כבאות (תשלומים בעד שירותים) תשל"ט – 1979 (להלן: "התקנות").

3. הנתבעת דחתה את דרישת התשלום, בטענה כי מתקיים החריג הקבוע בסעיף 6ד לחוק, ולפיו התובעת אינה רשאית להיכנס ל'תחום היחיד המשמש למגורים' כדי לבדוק אם קויימו הוראות החוק והתקנות, והבית בו עסקינן עונה על ההגדרה של 'תחום היחיד המשמש למגורים'. בנוסף, טענה כי אין מדובר ב"בית אבות" שלגביו קיימות, אף לפי הנתבעת, הוראות מכ"ר (מפקח כבאות ראשי).

4. על מנת להוכיח את טענתה, העלתה הנתבעת מספר טיעונים:

א. הבית אינו בית אבות - הדיירים בו אינם סיעודיים והבית אינו מנוהל למטרות רווח ו/או כעסק, ולכן לפי הגדרת ביהמ"ש העליון בע"פ 410/87 רן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הוא אינו מהווה בית אבות.
ב. דיירי הבית משלמים באופן עצמאי את המסים והוצאות המגורים במקום.
ג. ניהול הבית על-ידי הנתבעת אינו מפוקח על-ידי משרד הבריאות או על-ידי משרד העבודה והרווחה, מאחר ואין בו דיירים סיעודיים והוא אינו מוגדר כ"מעון" לפי חוק הסעד.
ד. הנתבעת פועלת עפ"י דין בנושא הבטיחות, וקיבלה אישורים לתקינות ציוד כיבוי אש שהתקינה בבית.
ה. החיוב שדרשה התובעת הוא בניגוד להוראות המכ"ר עצמו, שכן אין לחשב את חיוב האגרה לתובעת בגין שטחים פתוחים, שלגביהם אין חובה להתקין אמצעי כיבוי.
ו. נטל ההוכחה מוטל על התובעת להוכיח כי הבית אינו תחום היחיד המשמש למגורים.

דיון והכרעה

5. המחלוקת הינה האם רשאית היתה התובעת להיכנס לבית, על מנת לערוך ביקורת על התקנת ציוד כיבוי, ואם היא רשאית לגבות אגרה בגין הביקורת. למעשה, ניתן לחלק את השאלה לשני שלבים – הראשון, מהו המקור החוקי לחיוב הנתבעת להתקין ציוד כיבוי, ולתשלום בגין ביקורת התובעת על התקנה זו, בגינה יש לשלם אגרה על פי תקנות שירותי הכבאות (תשלומים בעד שירותים) תשל"ה – 1975; השני – האם חל חריג כלשהו החל במקרה זה, ומוציא את הנתבעת מביקורת התובעת.

סמכות שירותי הכבאות לערוך ביקורת יזומה

6. סמכות רשות הכבאות לקביעת אמצעי כיבוי, נחלקות לסמכויות חובה ולסמכויות רשות.

סעיפים 2, 4 ו- 6 לחוק, דנים בסמכות שבחובה של רשות הכבאות לקבוע אמצעי כיבוי עפ"י תקנות שיותקנו, ובהעדר תקנות אלה אין הרשות חייבת להורות על התקנת אמצעי כיבוי:

ס"ח תשכ"ט מס' 549 מיום 16.1.1969 עמ' 44 (ה"ח 755, ה"ח 792)
החלפת סעיף 6
הנוסח הקודם:
חיוב בהחזקת ציוד וחמרים לכיבוי דליקות
שר הפנים, בהתייעצות עם שר החקלאות, רשאי להתקין תקנות המחייבות בהחזקת ציוד, מיתקנים וחמרים לכיבוי דליקות מהסוגים ובכמויות שיקבע, כל אדם המחזיק בקרקע, והקרקע אינה בתחומי שטח מגורים בנוי של אזור עיריה, של אזור מועצה מקומית או של כל ישוב אחר.מכוח סעיפים 2-4 כאמור, הותקנו, בין היתר, תקנה 3 לתקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי בבנין מסחרי) התשל"א – 1971, ותקנה 3 לתקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי במפעל תעשיה או מלאכה) התשל"ב – 1972, הקובעים את סמכות רשות הכבאות לקבוע אמצעי כיבוי.

מכוח סעיפים 22 ו- 35 לחוק, הותקנו תקנות שרותי הכבאות (סמכויות מפקח כבאות ראשי) תשל"ב – 1972, הקובעות כי מפקח כבאות ראשי, רשאי לתת הוראות לרשות כבאות בכל הנוגע לפעולותיה (תקנה 2(4)). בהתאם, הוציא מפקח כבאות ראשי (מכ"ר) בין היתר את הוראת מכ"ר מס' 512, הקובעת סידורי בטיחות לייעוד הספציפי של דיור מוגן/בית אבות – ולרבות דיור לזקנים עצמאיים בו עסקינן כאן.

סעיף 3.2 להוראת מכ"ר מס' 512, קובע כי לעניין הוראה זו, לא תיעשה אבחנה בין ההגדרות השונות למעונות זקנים, בין אם מדובר בבית אבות, דיור מוגן, מעון לזקנים תשושים/סיעודיים או עצמאיים.
אני דוחה את טענת הנתבעת בסיכומיה, לפיה, לאור סעיף 4.7 להוראת מכ"ר מס' 512 – ההוראה חלה רק על מעון שתפוסתו 13 זקנים/סיעודיים או יותר, במגורים בהם 9 חדרי דיור ויותר, ומאחר ולטענתה דיירי הבית אינם נופלים לקטגוריה זו מאחר וההוראה מגדירה "זקן" כ"אדם השוהה בבית אבות" (סעיף 4.1 להוראה 512). אני דוחה טענה זו מכל וכל, שכן היא טענה מעגלית הנסמכת על עצמה, והיא מתרוקנת ממשמעות לאור סעיף 3.2 להוראה 512 כאמור.

7. גם אם אין חובה, לרשות הכבאות סמכות שברשות להורות על התקנת אמצעי כיבוי, וזאת מעצם תפקידיה של רשות הכבאות "להבטיח את שירותי הכבאות לכיבוי דליקות בתחומה ולמניעת דליקות או התפשטותן של דליקות לתחומה או מעבר לתחומה, וכל להצלת נפש ורכוש" (סעיף 2 לחוק שירותי כבאות).
ראה: ת"א (מחוזי חיפה) 1102/06 אגוד ערים אזור חיפה שירותי כבאות נ' רפאל בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 02.10.10).

ודוק, סמכות רשות הכבאות מעוגנת לא רק באמצעות החוק והתקנות, כי אם אף בחוקי עזר נוספים, כגון חוק רישוי עסקים תשכ"ח – 1968, חוק התכנון והבנייה התשכ"ה – 1965, צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה – 1995.

כדברי כבוד השופטת תמר שרון נתנאל:

"הרשות מוסמכת גם מוסמכת להורות על התקנת אמצעי כיבוי, על פי שיקול דעתה, לשם מילוי תפקידיה במניעת שריפות ובכיבויין ולכל הצרכים והמטרות שבחיקוקים הנ"ל וככל שהורתה על התקנתם, מחוייבת היא בביצוע ביקורות לגביהם והגוף המבוקר מחוייב בתשלום אגרה בגין ביקורות אלה".
ראה: ת"א (מחוזי חיפה) 1102/06 אגוד ערים אזור חיפה שירותי כבאות נ' רפאל בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 02.10.10).

8. לא יכול להיות ספק אם כן, לגבי סמכות התובעת להורות על התקנת אמצעי כיבוי, ואולם נותרה השאלה האם מתקיים חריג כלשהו לסמכות זו.

נטל ההוכחה

9. נטל ההוכחה מוטל על הנתבעת, להוכיח כי מתקיים בעניינה החריג הקבוע בסעיף 6ד לחוק שירותי הכבאות. כך, כמקובל בשיטתנו, בכל מקרה של טענה לתחולת חריג לכלל כלשהו.
כך לדוגמא, נטל ההוכחה לביסוס טענת פטור מתחולת פוליסת ביטוח רובץ על המבטח (ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סיגלית קדוש, פ"ד סב (2) 573, ניתן ביום 25.06.07);
כך נטל ההוכחה על הטוען לתחולת חריג לכלל הפוסל עדות מפי השמועה (ע"א 2576/03 אהובה וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (ניתן ביום 21.02.07));
כך רובץ נטל הוכחה כבד על הטוען לתחולת חריג לכלל של חובת החזרת ילד חטוף למדינה ממנה נחטף (בע"ם 5579/07 פלוני נ' פלוני (ניתן ביום 07.08.07), בע"ם 741/11 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום (17.05.11)).

10. לאחר שמיעת הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעת לא עמדה בנטל להראות כי מתקיים החריג הקבוע בסעיף 6ד לחוק שירותי הכבאות.

ואולם, תחילה לעניין טענות הנתבעת לפיהן משאין מדובר ב"בית אבות" – שוב אין מקום לביצוע הביקורת – שיש לבצעה עפ"י הוראות מפקח כבאות ראשי רק בבית אבות.

11. כאמור, אני דוחה את כל טענות הנתבעת לעניין זה.

ראשית, וכפי שכבר צויין – הוראות המכ"ר קובעות מפורשות כי לא תיעשה אבחנה בין הסוגים השונים של בתי האבות, דיור מוגן וכיו"ב.

12. שנית, לעניין טענת הנתבעת לפיה "בית אבות" הוגדר בפסיקה – והמבנה נשוא התביעה שבפני אינו כזה. בע"פ 410/87 רן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, אליו מפנה הנתבעת, נדונה משמעות המונח "בית אבות" לצורך חוק התכנון והבנייה בלבד, ונקבע שם במפורש כי אותה פרשנות רלוונטית אך ורק לאותו עניין. כדברי כבוד המשנה לנשיא הש' בן פורת, שם:

"למותר לציין, שלמונח "בית-אבות" ייתכנו מובנים שונים בחוקים שונים. ראה, למשל, סיווגו של בית-אבות כ"בנין ציבורי" בסעיף8.01 לתוספת השניה של תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970; ומנגד - את סיווגו של בית-אבות כבית "מגורים" בסעיף 1 לחלק ב' לתוספת לתקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), תשמ"ג – 1983. "כלל יסודי הוא, שמושגים והוראות שבחוק יש לפרש לאור תכליתו ומטרתו של דבר החקיקה. כיון שכך, קורה לא פעם שמושג זהה פירושו שונה בחוק אחד מפירושו בחוק אחר, הכל בהתאם למתבקש מתכליתו ומהכוונה הגלומה בו.." (ע"פ 224/85, בעמ' 802 [א], וכן ע"א 480/79, בעמ' 306; ג' פרוקצ'יה, דיני שליחות בישראל (רמות, תשמ"ו) 77). לפיכך לא אתן דעתי על פירושו של המונח "בית-אבות" בדברי החקיקה למיניהם שבהם הוא מופיע ואתמקד אך ורק בפירוש העולה מן התכנית החלה על החלקות הנדונות".
[הדגשה שלי, ה.א.]
ראה: בע"פ 410/87 רן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד מא (4) 72.

ואכן, גם לגופו של עניין, ברור כי משמעות המונח לעניין חוק התכנון והבנייה, שונה ממשמעותו לצורך חוק שירותי כבאות לאור מטרות חוק שירותי הכבאות – כביטויין בסעיף 2 לחוק:

"להבטיח את שירותי הכבאות לכיבוי דליקות בתחומה ולמניעת דליקות או התפשטותן של דליקות לתחומה או מעבר לתחומה, וכן להצלת נפש ורכוש".

וכביטויין בדברי ההסבר להצעת החוק:
"החוק המוצע בא להקנות לכבאות מעמד על פי חוק, לחייב הקמתם של שירותי כבאות ולקבוע את דרכי פעולתם.
...
תפקידיה העיקריים של רשות כבאות הם להבטיח את השירותים והסידורים הדרושים לכיבוי אש ולהצלת נפשות ורכוש במקרי דליקות ולדאוג למניעתן של דליקות.
...
החוק המוצע מחייב כל רשות כבאות... ולהבטיח את הסידורים הדרושים לנקיטת אמצעי הזהירות למניעת דליקות ולכיבוין ולהצלת נפשות ורכוש".
[הדגשה שלי, ה.א.]
ראה: הצ"ח תשי"ח מס' 328 עמ' 104.

13. שלישית, משום שמגוריהם של הדיירים בבית וזכאותם לקבל בו דיור, קשורים ישירות לגילם המבוגר. אין מדובר במקרה, שכתוצאה ממנו מתגוררים במבנה רק אנשים שגילם למעלה מ- 59. המבנה יועד על ידי הנתבעת, מלכתחילה, לשמש ככזה, ובהתאם היא גם מאכלסת אותו ומספקת שירותים המתאימים לגילם של השוהים בו.

הבחירה בכינוי זה או אחר לדיור מאורגן שכזה, כמו גם מגוון השירותים שניתנים בו ורמתם, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן ברור כי מדובר ב"בית אבות" עפ"י המשמעות הרגילה והמקובלת למונח זה, ודאי לפי מטרות ותכלית חוק שירותי הכבאות. מדובר לכן ב"אותה הגברת בשינוי אדרת".

14. אשר לטענת הנתבעת כי לא מדובר ב"תחום היחיד המשמש למגורים" – גם דינה של טענה זו להידחות.

15. בנוסח המקורי של החוק, קבע סעיף 3 את חובות רשות הכבאות לשם מילוי תפקידיה, ובס"ק (4) לאותו סעיף נקבע "לתאם סידורי כבאות פרטיים על ציודם ולפקח עליהם" [הדגשה שלי, ה.א.].
ראה: ס"ח תשי"ט מס' 290 מיום 14.08.1959 עמ' 199, הצ"ח תשי"ח מס' 328 עמ' 104.

מאז, תוקן החוק וכיום קובע סעיף 6ד לחוק:

6ד. מי שנתמנה לענין סעיף זה על ידי רשות כבאות רשאי להיכנס בכל עת סבירה לכל מקרקעין שבתחום הרשות, חוץ מתחום היחיד המשמש למגורים, כדי לבדוק אם קויימו הוראות חוק זה והתקנות לפיו או כדי לבצע פעולה לפי סעיף 6ב(ב), ובלבד שלא ייכנס כאמור אלא לאחר שהתייצב, במדים, לפני האדם האחראי על אותם מקרקעין או שנחזה להיות אחראי כאמור, והציג לו את כתב מינויו, אם נדרש לכך; אולם לא ייכנס למקרקעין שבהחזקת צבא-הגנה לישראל או שלוחה אחרת של מערכת הבטחון שאישר אותה שר הבטחון, אלא באישורו של מי ששר הבטחון הסמיכו לכך.
[הדגשה שלי, ה.א.]

16. בדברי ההסבר לתיקון מס' 1 לחוק שירותי הכבאות, בו הוסף סעיף 6ד האמור, לא הוגדר 'תחום היחיד המשמש למגורים', ואף אין כל הסבר לכוונת המחוקק בעניין זה.
ראה: ס"ח תשכ"ט מס' מיום 16.01.1969 עמ' 44, הצ"ח תשכ"ח מס' 755 עמ' 100, הצ"ח תשכ"ח מס' 792 עמ' 388.

על בית המשפט לפרש לכן את המונח "תחום היחיד המשמש למגורים". בבואו לפרש את המונח, על בית המשפט ליתן משקל למטרת החוק, לכוונת המחוקק ככל שניתן ללמוד עליה, וגם לשיקולי מדיניות.
ראה: א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ב' פרשנות החקיקה, התשנ"ג עמ' 308.

17. לאור כל השיקולים האלה - נראה כי יש לתת למונח זה, המצמצם את סמכויות שירותי הכבאות לפיקוח מפני שריפות, פרוש מצמצם ככל האפשר, ועל כל פנים שוכנעתי כי הבניין נשוא התביעה אינו נכנס לגדר מונח זה.

18. מעיון בתצהיר הנתבעת עולה כי היא מודה שבנכס מתגוררים דיירים מאוכלוסיה בוגרת "מגיל פניסה ומעלה", ואין מדובר לכן בבית מגורים רגיל. ראה ס' 3 עמ' 2 לתצהיר הגב' ענת מלהאוזן חסון (עדותה בעמ' 8 שו' 11), גם מנספח ב' לאותו תצהיר, דו"ח ביקורת מערכת גילוי וכיבוי אש, שהוציאה חברת מתאל חיים קפלן בע"מ עבור הנתבעת, עולה כי מדובר ב"שיקמונה – הוסטל אור עקיבא", וזאת בניגוד לעדות הגב' סומיאנסקי מטעם הנתבעת שטענה כי כלל לא מדובר בהוסטל (סעיף 11). נראה אם כן, כי המונח "בית גיל הזהב" הנו שם ולא מונח משפטי שיש להתייחס אליו. מסקנה זו מתיישבת אף עם סעיף 3.2 להוראת מכ"ר 512 האמורה.

19. בשנים האחרונות נפוץ השימוש במונחים ובשמות שונים ומשונים לסידורי מגורים המיועדים למבוגרים, והעובדה שכינויו של המקום הוא כזה או אחר אינה משנה לעניין מהותו. במקרה שבפני אין מחלוקת כי מדובר בדיור ממשלתי מוסדר של קשישים ומבוגרים, שנתונים להשגחתה ולטיפולה של הנתבעת.
דיירי המקום אינם משלמים דמי שכירות כהגדרתו הרגילה של מונח זה - אלא דמי השתתפות בשיעור שנקבע על ידי המדינה וגם זכאותם להתגורר במקום מוכתבת על ידי הנחיות הנתבעת או מי מטעמה.
הנתבעת היא שדואגת לאחזקת הדירות באמצעות אב בית (עמ' 10 שו' 10-13), נותנת שירותי תרבות לדיירים, באמצעות הגב' אנה סמינסקי שהעידה בפני (עמ' 9 שו' 32, עמ' 10 שו' 1-4). ודואגת, למעשה, לחיי היום יום של הדיירים (עמ' 9 שו' 20).

20. בנסיבות האלה ברור, כי אין מדובר בדיירים רגילים המתגוררים בדירה שכורה, ואין מדובר לכן על "תחום היחיד המשמש למגורים".

21. העובדה, כי דיירי הבית משלמים באופן עצמאי את מסי הארנונה ויתר הוצאות המגורים במקום, אף אם היא נכונה – ואינני מכריעה בעניין זה, אינה משנה ממסקנתי. זאת, נוכח תכלית חוק שירותי הכבאות. כראיה – הוראות המכ"ר קובעות הוראות דומות גם למעונות סטודנטים (ראה הוראה 3.4.8.11, עמ' 27 בהוראה 550 להוראות המכ"ר) ללא אבחנה בין מעונות סטודנטים בהם משולמות הוצאות וארנונה בנפרד מתשלום השכירות. מה גם שבענייננו, כאמור, עולה מעדות הגב' ענת מלהאוזן חסון, כי דיירי הבניין אינם משלמים שכירות מלאה, אלא משלמים לפי אחוז מסויים מהכנסתם לפי תעריפים קבועים שקבעה המדינה ולא לפי ההוצאות בפועל (עמ' 9 שו' 13-18).
אוסיף, כי בניגוד לטענת ב"כ הנתבעת עולה, כי בתי דיור גיל הזהב, מצויים תחת פיקוח משרד הבינוי והשיכון, המתייחס לצורות מגורים אלה כ"שיכון ציבורי" או "בנייה ציבורית".

22. גם אין כל משמעות, לכן, לכך שאין מדובר בבית עסק למטרות רווח.
ראה סעיף 32 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968, שכותרתו "עיסוק של חבר בני-אדם", קובע כך: "לענין חוק זה יראו כעסק גם כל עיסוק של חבר-בני-אדם, בין מואגד ובין לא מואגד, אף שאיננו לשם הפקת רווחים, אם נתקיים בו אחד מאלה: (1) הנהנים היחידים ממנו הם חבריו שהצטרפותם מותנית למעשה בתשלום דמי חבר בלבד; (2) אילו היה מקום העיסוק פתוח לקהל הרחב – היה נחשב כעסק".

23. יתרה מכך, אין חולק כי הבית הנו בניין שגובהו מעל 13 מטר, וככזה, גם לו היה נקבע כי הוא בניין מגורים ותו לא, הרי שהתובעת מחוייבת לערוך בו ביקורת (ראה סעיף 4(4) לחוק, וראה הגדרת בניין גבוה בסעיף 1 לחוק עזר לדוגמה לאיגודי ערים (שירותי כבאות) (מניעת דליקות) תשמ"ח - 1988).

24. דומה כי לא יכול להיות ספק כי מטעמים של מדיניות ציבורית, לא ניתן להוציא בתים כגון הבית נשוא התביעה מתחולת חוק שירותי הכבאות. מדובר בבית המרכז - ובאופן יזום - קשישים רבים, והנתבעת דואגת לכל צרכיהם, ובכלל זאת עובדת סוציאלית וחיי תרבות, ולא יכול להיות ספק בדבר החובה לדאוג לבטיחות חייהם, ובכלל זה לפקח על בטיחות האש וציוד הכיבוי המצוי במקום.

גם רשויות מקומיות בישראל מגדירות מבני מגורים כגון בתי אבות/דיור מוגן/בתי מלון, כעסקים עתירי סיכון לכיבוי אש – בין כאלה הטעונים רישוי לפי חוק רישוי עסקים ובין אם לאו. ראה לדוגמא את דוח הביקורת לשנת 2010 של עיריית קריית ביאליק.
ראה: http://www.qbialik.org.il/images/final_report.pdf.

ראוי להזכיר כי על החשיבות שבפיקוח על סידורי כיבוי אש, בפרט בבתים המאכלסים אוכלוסיה מבוגרת, למדנו רק לאחרונה ובדרך הקשה, כאשר ברחוב השלושה בבני ברק פרצה, בחודש מרץ השנה, שריפה בבית אבות, ואנשים רבים נפגעו כתוצאה מאותה שריפה.

25. לאור כל זאת, אני קובעת כי על הבית נשוא הליך זה לא חל החריג של 'תחום היחיד המשמש למגורים' בסעיף 6ד, ולכן בסמכות התובעת להיכנס אליו בכל עת סבירה כדי לבדוק אם קויימו הוראות חוק זה והתקנות, והיא זכאית לתשלום כנקוב בחוק ובתקנות.

חישוב האגרה
26. נותר להכריע במחלוקת לעניין גובה החיוב, כאשר הנתבעת טוענת כי חוייבה בגין שטחים שבהם כלל לא נעשתה ביקורת ובגין שטחים פתוחים.

27. המחלוקת בנוגע לדרך חישוב אגרת ביקורת ציוד, טרם הוכרעה בבית המשפט העליון, ונדונה בבית המשפט המחוזי בת"א, בתיק ע"א 1465/99 מקורות חברת מים בע"מ נ' איגוד ערים ואח' (להלן: "פרשת מקורות").

בפרשת מקורות נקבע, כי תשלום בגין ביקורת ציוד, מהווה אגרה ובכך הוא הציב אותו בין שני הקצוות של מס מצד אחד ומחיר מצד שני (פרשת מקורות, עמ' 377).

עוד נקבע בפרשת מקורות, כי לאור כוונת מחוקק המשנה, גם הגישה, לפיה יש להטיל אגרה זו בהתאם לשטח המקרקעין הכולל ללא אבחנה בין שטח בנוי לשטח פתוח, וגם הגישה הנגדית לפיה יש להטיל את האגרה אך ורק לפי השטח הבנוי, שתיהן קוטביות ואינן מתיישבות עם התכלית החקיקתית.

כן נקבע, כי קיים קשר בל ינותק בין החובה להתקין אמצעי כיבוי בסוגים מסויימים של מקרקעין, לבין האגרה שיש לגבות בגין ביקורת ציוד בהתאם לתקנות הכיבוי, ומכאן הגיע בית המשפט למסקנה כי פירוש מונח ''מקרקעין'' בהקשר הנדון ובאם הוא כולל שטחים "מקורים או בלתי מקורים, (יעשה) בהתאמה ובקשר ישיר לאמצעי הכיבוי הנבדקים" [הדגשה שלי, ה.א.]. מכאן עולה כי בית המשפט לא קיבל את הפרשנות הטכנית של המונח מקרקעין כעולה מחוק המקרקעין אלא יצק תוכן ייחודי למונח זה בהתחשב בסביבתו החקיקתית.
והשווה: ת"א (חיפה) 7000/03 אגוד ערים איזור חיפה נ' חברת מרוץ בע"מ ואח' (ניתן ביום 02.06.05).

28. לטענת הנתבעת אין לכלול בחישוב האגרה את השטחים הפתוחים. עד התובעת טען אמנם כי לא נגבתה אגרה עבור החצר (עמ' 6 שו' 20). אך בהמשך העיד כי השטח שלפיו נעשה החיוב הינו כל שטח המקרקעין, ולא רק השטח המבונה והתובעת אכן טוענת כי האגרה חושבה לפי שטח המקרקעין וטוענת כי גם בשטחים החיצוניים מותקנים אמצעי כיבוי אש בזיקה של הגנה על המקרקעין – כגון ברזי כיבוי חיצוניים, רחבת היערכות רכב כיבוי, שילוט של היערכות, ברזי הזנקה (עמ' 6 שו' 18-24, 31).

29. בעניין זה לא שוכנעתי, כי התובעת הוכיחה כראוי את דרך החישוב שערכה ואת נכונותו. מר וענונו שהעיד מטעם התובעת, ועדותו הותירה רושם מהימן מאוד, אישר כי בדו"ח לפיו חושבה האגרה, אין התייחסות לאמצעי הכיבוי החיצוניים (עמ' 6 שו' 27-29). ועניין זה מתיישב גם עם ההלכות שנקבעו בבתי המשפט ולפיהן יש לחייב באגרה רק בגין שטח מבונה.
והשווה: ת"א (מחוזי חיפה) 1102/06 אגוד ערים אזור חיפה שירותי כבאות נ' רפאל בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 02.10.10); ת"א (חדרה) 4370/06 אגוד ערים כבאות נ' תעשיות חרושת חומרי נפץ (1997) בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 24.10.10).

לפיכך, יש לחשב את האגרה רק לפי שטח של 4800 מ"ר – השטח הבנוי ועל הנתבעת לשלם את החשבון שיישלח לה על פי חישוב זה, בתוך 30 ימים מקבלתו.

לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5000 ₪.

המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ‏כ"ט תמוז תשע"ב, ‏19 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

9 מתוך 10


מעורבים
תובע: אגוד ערים לכבאות
נתבע: שקמונה חברה ממשלתית - עירונית לשקום הדיור בחיפה בע"מ
שופט :
עורכי דין: