ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין טובה רובינוביץ נגד עירית קרית מוצקין :

בפני כבוד השופטת אריקה פריאל

התובעת
טובה רובינוביץ ת"ז XXXXXX126

נגד

הנתבעות

  1. עיריית קרית מוצקין
  2. הראל חברה לביטוח בע"מ

בית משפט השלום בחיפה

פסק דין

כללי
1. הולכת רגל מעדה ונפלה בזמן הליכתה ברחוב. לטענתה, נפילתה נגרמה בעטיו של מפגע חמור שהיה במדרכה, ולכן מוטלת האחריות לקרות התאונה ולתוצאותיה על הרשות המקומית שבתחומה אירעה התאונה.

2. לפיכך, הגישה תובענה זו נגד עיריית קרית מוצקין (להלן גם: העירייה), אשר בתחומה אירעה התאונה, ונגד מבטחה בביטוח אחריות כלפי צד שלישי. המחלוקת בין בעלי הדין נעוצה בשאלת החבות ובשאלת שיעור הנזק.

נסיבות אירוע התאונה
3. התובעת ילידת 1959, מורה במקצועה. ביום 11.5.06 בשעה 06.30 בערך יצאה התובעת את ביתה ברחוב אושה 34 בקרית מוצקין ושמה פעמיה לכיוון מכוניתה, אשר חנתה ברחוב בסמוך לביתה. בדרכה למכונית נתקלה לטענתה במפגע ונפלה ארצה. כתוצאה, נגרם לה שבר בקרסול שמאל. אירוע זה ייקרא להלן: התאונה.

4. רחוב אושה בקרית מוצקין משתרע מדרום לצפון. מצד צפון הרחוב ללא מוצא וגובל במבנה בית-ספר, אשר שטחו תחום על ידי קיר-גדר. גדר זו כמו גם שער הכניסה אליו ניצבים לרחוב אושה. בית התובעת נמצא בצד מזרח והוא הבית האחרון ברחוב אושה. המרחק בין המדרכה שבצד בית התובעת לבין שער הכניסה לבית הספר הוא כ-2.00 מטרים.

דיירי רחוב אושה נוהגים להחנות כלי-הרכב בשני צדי הרחוב וגם בניצב לגדר בית הספר.

5. ביום שקדם לתאונה החנתה התובעת את מכוניתה מסוג מאזדה 626 ברחוב אושה צמוד למדרכה מצד מזרח במרחק מה מגדר בית-הספר. חזית המכונית פנתה לכיוון היציאה מהרחוב (כך שחלקה האחורי פנה לכיוון גדר בית-הספר). לגרסת התובעת, בבוקרו של יום התאונה מלבד מכוניתה לא חנו מכוניות נוספות בצד זה של הרחוב.

6. המדרכה במקום עשויה אבנים משתלבות, כשרוחב כל אבן כעשרה סנטימטרים ואורכן כעשרים סנטימטרים. במועד קרות התאונה היה שקע בסמוך לשפת המדרכה ובמרחק שני מטרים בערך מגדר בית-הספר. ראה מוצג נ/2 (להלן: המפגע). המפגע נוצר עקב עקירה ממקומן של שתי אבנים משתלבות, ולטענת התובעת, טרם תוקן.

6. לאחר נפילתה, וממקום התאונה התקשרה התובעת לבעלה, אשר היה בדרכו לעבודה ושב על עקבותיו. הוא הזעיק אמבולנס אשר העביר את התובעת לבית-חולים רמב"ם בחיפה.

7. עצם הנפילה כמו גם העובדה שזו אירעה ברחוב אינן שנויות במחלוקת. המחלוקת נעוצה בשאלה מה גרם לנפילת התובעת - מפגע שהיה במדרכה, כטענתה, או שמא התאונה אירעה ללא קשר למפגע, והיא תוצאה של סיכון טבעי ורגיל האורב לכל מי שמתהלך ברחובותיה של עיר, כטענת העירייה.

8. הנטל להוכיח קיומו של המפגע כמו גם היכן קרתה התאונה מוטל על כתפי התובעת, בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה'. רק אם הניחה זו תשתית עובדתית המבססת לכאורה את אחריות העירייה עובר לאחרונה הנטל להביא ראיות לסתור, והימנעותה של העירייה מלהביא גרסה או חוסר הסבירות שבגרסתה יכולים לחזק את ראיות התובעת.

כפי שיפורט להלן, אפילו ייקבע כי העירייה לא הציגה גרסה כלל או כי גרסתה אינה סבירה, לא יסייע הדבר לתובעת, אשר לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הניחה תשתית עובדתית שממנה ניתן להסיק כי המפגע גרם לתאונה.

ייאמר כבר עתה, עצם קיומו של מפגע כמו גם הפרה מתמשכת מצד העירייה את חובתה לדאוג לתקינות כבישים ומדרכות בתחומה (ככל שלא דאגה לתקן את המפגע) אינם רלוונטיים להכרעה בהליך דנן. על התובעת להוכיח כי קיים קשר סיבתי בין המפגע לבין התאונה הנדונה.

9. לגרסת התובעת באותה עת איש לא היה בקרבת מקום. בעלה של התובעת, אשר הגיע למקום לאחר קרות התאונה, מצא אותה לדבריו שרועה על הכביש בסמוך לשער הכניסה של בית-הספר. על אודות התאונה אין אפוא עדויות, זולת זו של התובעת.

10. עצם קיומו של המפגע – הנראה לעין בתמונות נ/2 – אינו שנוי במחלוקת. כמו-כן הוכח כדבעי כי התובעת נפלה בעת הליכתה ברחוב. בנקודה זו גרסתה עקבית והעירייה אינה מתכחשת לנפילתה. בנוגע למקום נפילתה מסרה בהזדמנויות שונות גרסאות שונות.

כך, בסיכום האשפוז נרשם, מן הסתם מפיה, 'נפלה ממדרכה'; הא ותו לא. בתיאור התאונה בסעיף 5 לכתב התביעה (אשר הוגש ביום 21.1.09) נאמר 'בבוקרו של יום 11.5.06, או בסמוך לכך, בעת שהלכה על המדרכה ברחוב אושה, בדרכה למכוניתה, נתקלה רגלה במרצפת שקועה ושבורה בין האבנים המשתלבות והיא נפלה ארצה.' בהמשך, בתחשיב הנזק (אשר אינו חלק מחומר הראיות ברם צוינה בו גרסה) נאמר כי התובעת הלכה '...למכוניתה שחנתה ברחוב, נתקלה רגלה ...והיא נפלה ארצה. התובעת נפלה על המדרכה, ומעוצמת הנפילה הוטחה, התגלגלה ונפלה אל הכביש.'

בתצהיר עדות ראשית, אשר ניתן ביום 12.1.11 כארבע שנים ומחצה לאחר התאונה, לראשונה ציינה התובעת כי היתה בדרכה לתא המטען של המכונית: 'ביום 11.5.06 בבוקר, הלכתי על המדרכה ברחוב אושה בדרכי לתא המטען של מכוניתי שחנתה בסמוך למדרכה. לפתע, רגלי נתקלה במרצפת שקועה ושבורה בין האבנים המשתלבות ונפלתי ארצה. נפלתי על המדרכה, ומעצמת הנפילה הוטחתי ונפלתי אל הכביש.' בעדותה ציינה כי 'יכול להיות' התכוונה להניח דבר מה במושב האחורי של מכוניתה (ראה עמוד 18).

למומחה מטעמה מסרה התובעת כי 'בדרכה לעבודה מעדה בבור כרוי במדרכה..' ולמומחה מטעם הנתבעת מסרה כי 'בדרכה לבית הספר נתקלה במהמורה במדרכה עם רגל שמאל. נפלה במדרכה ונהדפה לכביש.'

11. בחקירתה הנגדית הוסיפה התובעת גרסאות בנוגע לנסיבות נפילתה. כך בעמוד 13 שורות 27 - 29 העידה כי "..כף הרגל שלי נתפסה במקום, המדרכה מורכבת מאבנים משתלבות והרגל נתפסה באיזשהו מקום שהייתה שם חסרה אבן או הייתה סדוקה שם אבן, התעקמה לי הרגל ונפלתי על הברך, על הסנטר, על המרפק...והוטחתי לכביש." ובהמשך בעמוד 14 שורה 6 "אני לא ראיתי כשהלכתי על המדרכה. הרגשתי שנתפסת לי הרגל באיזשהו מקום ואז אחד חלקי מיליון השנייה. לו הייתי רואה הייתי עוקפת את זה..".

12. עולה אפוא כי לא זו בלבד שהתובעת אינה יודעת אל-נכון מה גרם לנפילתה והיכן נפלה, אלא שככל שחלפו הימים הוספו לגרסתה פרטים אשר נועדו לקשור את הנפילה למפגע.

13. גם מיקום התאונה לא הוכח כדבעי. בעוד שלפי הגרסה בתצהיר ובחלק מעדות התובעת לפניי ניתן היה להסיק כי התאונה אירעה ליד מכוניתה (ראה תרשים נ/1) וכך גם מעדות בעלה שמצא אותה לדבריו שרועה על הכביש מאחורי מכוניתה, הרי שמחלקים אחרים בעדותה עולה תמונה אחרת. בעמוד 14 שורה 1 העידה התובעת כי נפלה טרם הגעתה למכוניתה: "הלכתי לכיוון הרכב. עוד לא הגעתי לרכב", ובהמשך בעמוד 15 שורה 32 הוסיפה: "יכול להיות שהרכב חנה קדימה יותר" ובעמוד 16 שורה 1: "אני באמת לא הגעתי לרכב ואני עומדת על זה..". בעמוד עמוד 14 שורה 3 לא ידעה התובעת מה המרחק בין מקום הנפילה לבין חזית מכוניתה (שכאמור פנתה לכיוון היציאה מהרחוב). על השאלה היכן עמדה מכוניתה בעת שנפלה השיבה כי זו היתה לפניה (עמוד 18 שורות 13 – 14). ולאחר מכן העידה .."אני הייתי בכיוון הרכב, יכול להיות שרציתי לשים את התיק שלי מאחור, הייתי על המדרכה" (עמוד 18 שורות 29 וכן שורות 31 - 32). הנתבעת אף לא זכרה היכן התהלכה, במרכז המדרכה או בסמוך לשפת המדרכה (עמוד 14 שורות 8 - 9). כן ראה תשובותיה בעמוד 14 שורה 6 ובעמוד 15 שורה 12; בעמוד 15 שורות 1 ו- 9 ובעמוד 17 שורה 24.

14. ניתן לקבוע אפוא כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה כי המפגע היה הגורם לנפילתה.

ראשית, בנוגע למיקום התאונה מסרה התובעת יותר מגרסה אחת, ובנקודה חשובה זו עדותה היא עדות יחידה של בעל דין שאין לה סיוע. אמנם נכון, גם אמהּ וגם בעלה העידו בתצהיריהם על מיקום התאונה, והאחרון אף צילם אותו לפי הצבעת התובעת. ואולם, עדויות עדים אלה הנן מפי השמועה ומקור ידיעתם התובעת עצמה כך שאין בכוחן לשמש סיוע לעדותה. גם האופן שבו הצביעה התובעת על מקום התאונה – הצביעה על המקום בשוכבה במרפסת ביתה – מעמיד בספק את דיוק הצבעתה.

כאמור, בתצהיר עדות ראשית העידה התובעת כי היתה בדרכה לתא המטען של המכונית ולפי עדותה בבית המשפט 'יכול להיות' התכוונה להניח את תיקה במושב האחורי של מכוניתה. לא זו בלבד שמדובר בגרסה כבושה, שנטענה לראשונה בתצהיר, וגם שונתה בהמשך, אלא שברי כי אינה אלא השערה בעלמא.

שנית, הקשר שיצרה התובעת בין המפגע לבין התאונה מצטייר כמסקנה שהוסקה לאחר ניתוח נסיבות נפילתה יותר מאשר זיהוי אמִתי של המקום שבו נפלה.

שלישית, מיקום המפגע אינו מתיישב עם המקום שבו לגרסתה החנתה התובעת את מכוניתה. לדבריה, יום קודם לכן החנתה את מכוניתה במקביל למדרכה מצד מזרח סמוך לגדר בית הספר, כשחזית המכונית לכיוון היציאה מהרחוב. המפגע - אותה מרצפת חסרה - נמצא במרחק כשני מטר מגדר בית הספר (ראה תמונות). אם אמנם חנתה מכוניתה בסמוך לגדר בית הספר היתה התובעת נופלת על מכוניתה, ולא על הכביש.

רביעית, כדי לדרוך במקום המפגע היה על התובעת להגיע לידו. ואולם לפי עדותה נפלה לפני שהגיעה למכונית, קרי, בטרם הגיעה למקום המפגע.

חמישית, הצילומים שצילם בעלה של התובעת אינם מתיישבים עם גרסתה. לגרסת בעלה ביום התאונה, עם שובם מבית החולים, צילם את מקום התאונה (עמוד 25 שורה 24) בהתאם להסבר שקיבל מהתובעת (ביום התאונה שבה התובעת לביתה וכעבור ימים אחדים אושפזה לצורך ניתוח). כעבור זמן מה, שב וצילם את מקום התאונה.

כפי שיוסבר להלן, אם נניח שהתמונות (סומנו נ/2, וגם צורפו לתצהיר התובעת) צולמו ביום התאונה, לא יתכן כי התובעת נפלה במקום הנראה בהן. אם נניח שמלבד התמונות נ/2 יש תמונות נוספות ואלה לא גולו וממילא לא הוגשו, אין אלא להסיק כי יש בהן כדי לתמוך במסקנה כי התאונה אירעה במקום אחר, ללא קשר למפגע.

בתמונות, מוצג נ/2, נראית מכונית חונה שאין חולק כי אינה של התובעת. גרסתה של זו הנה כי נפלה בדרכה למכוניתה, ובשל השבר בקרסולה נותרה שרועה על הארץ ללא יכולת לקום על רגליה. אין עדות כי בין זמן הנפילה לבין זמן שובה הביתה נסע מאן דהו במכוניתה. ברי אפוא כי המכונית נותרה באותו מקום בו חנתה בזמן התאונה. לפיכך אם התאונה היתה מתרחשת במקום המפגע היינו רואים את מכוניתה בתיעוד המצולם.

15. התובעת לא הוכיחה אפוא קיומו של קשר סיבתי בין המפגע לבין התאונה. די בכך כדי לדחות את התובענה. למעלה מן הצורך יצוין, כי אי-דיוקים בתשובת העירייה לפניית בא כוח התובעת אינם יכולים לסייע לתובעת, שלא עמדה בנטל המוטל עליה, כמוסבר לעיל. (מכתב העירייה מיום 18.3.07 שבו נטען כי המפגע תוקן וכי המקום שבו נפלה התובעת לא נועד למעבר הולכי רגל. בעניין אחרון זה נראה כי כוונת הכותב היתה שאין זו דרכן של הבריות להתהלך בסמוך לשפת המדרכה).

16. אני קובעת אפוא כי התובעת לא הוכיחה כי נפלה עקב המפגע המצוי בסמוך לשפת המדרכה.

17. לו הוכיחה התובעת כי התאונה אירעה כתוצאה מהמפגע, אזי היה מקום לייחס לה אשם תורם משמעותי. מדובר במפגע בולט לעין שניתן להבחין בו ממרחקים. מקום התאונה מוכר היטב לתובעת, המתגוררת באותו רחוב שנים רבות ותדיר מחנה את מכוניתה שם.

18. היות שהתובעת לא הניחה תשתית עובדתית לביסוס אחריות העירייה, דין התובענה להדחות. חרף מסקנתי זו, אדון בקצרה בסוגיית הנזק.

הנזק
19. ממקום התאונה הועברה התובעת באמבולנס לבית לחולים רמב"ם בחיפה, שם אובחן שבר בקרסול שמאל, חתך בברך השמאלית ובסנטר. באותו יום שוחררה התובעת לביתה בהמלצת מנוחה בת ארבעה ימים.

ביום 18.5.06 הגיעה התובעת לביקורת במחלקה האורטופדית של בית-החולים, ולאחר בדיקה הוחלט כי מצבה מאפשר לבצע ניתוח לשחזור השבר ולקיבוע פנימי. התובעת אושפזה למשך ששה ימים במהלכם בוצע הניתוח בסיומו רגלה הושמה בגבס.

התובעת שוחררה בהמלצה להשתמש במשככי כאבים לפי הצורך, שכיבה ברגל מורמת, הליכה בעזרת הליכון ואיסור דריכה על הגף המנותח. היא הוזמנה לביקורת במרפאה האורטופדית לצורך הורדת תפרים.
התובעת היתה באי-כושר מלא למשך כשלושה חודשים ומחצה ובהמשך נזקקה לטיפולי פיסיותרפיה ובשל הכאבים שפקדוה הומלץ לה על שימוש בנעליים מיוחדות.

20. התובעת צירפה לכתב התביעה חוות דעתו של ד"ר איל מלמד, אורטופד מומחה, אשר העריך את נכותה הצמיתה בעטיה של התאונה בשיעור 20% בהתאם לסעיף 35(1)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן:תקנות הביטוח הלאומי) המעניק דרגת נכות בגין 'ארטריטיס רבמטואידית, ניווית או מכל סוג אחר' שהשפעתה על כושר הפעולה בינונית.

לדעת ד"ר מלמד ראוי להעניק לתובעת שיעור נכות המבטא הן את הפגיעה המכנית בקרסול והן את תסמונת הכאב שהתפתחה בעקבותיה.

ד"ר מלמד נחקר על חוות דעתו ובחקירתו לא שינה דעתו כי ראוי לתת ביטוי גם לתסמונת הכאב שהתפתחה והמגבילה את התובעת בתפקוד.

21. הנתבעת הגישה חוות דעת של ד"ר יוסף וייס, אורטופד מומחה, אשר העריך את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור 10% בגין הגבלה בינונית עד ניכרת בתנועות הקרסול בהתאם לסעיף 48(3)א לתקנות הביטוח הלאומי.

22. התאונה אירעה במסגרת העבודה, והוועדות הרפואיות שליד המוסד לביטוח לאומי העריכו את נכותה הצמיתה בשיעור 10% בגין הגבלת תנועות בקרסול שמאל לפי סעיף 48(3)(א) לתקנות הביטוח הלאומי ('הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול'). כידוע, לעניינו אין נפקא מינה מהי דרגת הנכות שקבעו הוועדות הרפואיות.

23. בין אם יש להעריך את דרגת הנכות הצמיתה בגין המגבלה בקרסול בלבד ובין אם יש להביא בחשבון גם את השפעת הכאבים שהתפתחו בעטיה של הפגיעה, הרי שאין חולק כי לתובעת נותרה נכות העלולה להשפיע על כושר עבודתה.

24. התובעת מורה בבית ספר המשתייך לרשת 'אורט'. היא נעדרה מעבודתה מיום התאונה ועד סוף שנת הלימודים. עם זאת, לא נגרם לה אבדן שכר שכן במשך תקופה זו שולמה לה מלוא שכרה. בהיות התאונה 'תאונת עבודה', היעדרותה לא נזקפה על חשבון ימי המחלה שצברה. ראה עדות בעמוד 28 שורות 16- 24 ובעמוד 29 שורות 1 – 6.

עם תחילת שנת הלימודים (ביום 1.9.07) שבה התובעת לעבודתה הרגילה. מאז זכתה לקידום - תחילה מרכזת שכבה ובהמשך נוסף לה תפקיד סגנית מנהל בית הספר. שכרה עלה בהתאם. לפיכך חרף נכותה לא נגרם לתובעת אבדן השתכרות בעבר, ובשים לב לפרק הזמן שחלף מאז התאונה ועד היום ולקידומה בתפקידים מאז, אין להניח כי נכותה תשפיע על כושר השתכרותה. מגבלותיה בגינן מתקשה לעמוד עמידה ממושכת אינן באות לידי ביטוי בכושר השתכרותה שהרי כיום עיקר עבודתה משרדית.

לאחר התאונה וללא קשר אליה חלתה התובעת במחלה קשה, ממנה הבריאה. בשל מחלתה זו נעדרה מהעבודה ברם מקום עבודתה כמו גם תפקידיה נשמרו לה.

חרף האמור לעיל, לו נתקבלה תביעתה היה מקום לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בגין אבדן כושר השתכרות לעתיד בשל החשש פן ישפיעו ביום מן הימים מגבלותיה על כושר עבודתה ובשל כך תאלץ לצמצם את היקף משרתה.

25. כן היה מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין עזרת הזולת שכן סביר להניח שנזקקה לעזרה אשר חרגה במקצת מזו המושטת ברגיל לבן משפחה חולה .

26. נוסף על כך היה מקום לפסוק סכום מסוים בגין הוצאות נסיעה ורפואיות, שכן אף כי בתאונת עבודה עסקינן ניתן להניח כי התובעת הוציאה הוצאות – נסיעה או רפואיות - החורגות ממימון המוסד לביטוח לאומי.

27. לו נתקבלה התובענה היתה התובעת זכאית לפיצוי בגין נזק בלתי ממוני בשים לב לשיעור נכותה הצמיתה, לרבות תסמונת הכאב שהתפתחה, תקופת האשפוז ומשך תקופת ההחלמה.

28. מסכום הפיצוי היה מקום לנכות אשם תורם ואת תגמולי המוסד לביטוח לאומי.

סוף דבר
29. על יסוד האמור לעיל, אני דוחה את התובענה.

בנסיבות, איני עושה צו להוצאות.

התובעת תישא ביתרת האגרה.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ב, 17 יולי 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: טובה רובינוביץ
נתבע: עירית קרית מוצקין
שופט :
עורכי דין: