ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין זאב קינן נגד יהודה אשר :

בפני כבוד השופטת עדנה יוסף-קוזין

תובע

זאב קינן

נגד

נתבעים

1.יהודה אשר
2.שירביט חברה לביטוח בע"מ

התובע – ע"י עו"ד קובי שפירא
הנתבעים ע"י עו"ד מור חן

בית משפט השלום ברמלה

פסק דין

א. מבוא

1. עניינה של התביעה פיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), בגין תאונת דרכים מיום 24.05.06.

2. בכתב התביעה נטען כי בתאריך 24.05.06, שעה 20:20 לערך, ברחוב תקוע בתל אביב, בעת שהתובע חצה את הכביש כהולך רגל, נפגע על ידי רכב מס' 29-133-20 אשר היה נהוג על ידי נתבע 1 ואשר היה מבוטח אצל הנתבעת 2 ונגרמו לו נזקי גוף. (סעיף 1 לכתב התביעה).

3. הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה את עצם קרות התאונה, את נסיבותיה ואת העובדה כי התובע נפגע בתאונה הנטענת. (סעיף 2 לכתב ההגנה).

4. לנוכח המחלוקת בין הצדדים לעניין החבות, ראשית יש לבחון אם הוכח קיומו של "מאורע" שבו נגרם לתובע נזק גוף ואשר הינו בבחינת "תאונת דרכים" כאמור בסעיף 1 לחוק הפיצויים.

ב. גרסאות הצדדים

5. בדומה לגרסה בכתב התביעה, בתצהיר עדותו הראשית התובע מסר גרסה לאקונית לפיה בתאריך 24.05.06, שעה 20:20 לערך, ברחוב תקוע בתל אביב, חצה את הכביש ולפתע פגע בו רכב הנתבע 1 (סעיף 3 לתצהיר התובע). מתצהיר העדות הראשית לא ניתן היה ללמוד את נסיבות התאונה וגרסת התובע הובררה, כמפורט להלן, רק בחקירה הנגדית.

6. בחקירה הנגדית התובע מסר כי התאונה ארעה סמוך לביתו, ברחוב תקוע בתל אביב. לדבריו, חצה את הכביש ממזרח למערב. לדברי התובע, כמעט השלים את חצית הכביש. לדבריו, רגלו השמאלית הייתה על הכביש, רגלו הימנית הייתה מונפת באוויר מאחורי גופו והוא עבר בגופו את הרכב של נתבע 1 (להלן: "הנתבע"), אשר הגיע בנסיעה מימינו ופגע ברגלו הימנית, בחלקו הקדמי-ימני של הרכב. לדברי התובע, הוא חצה את הכביש בהליכה, לא בריצה, והוא לא ראה את רכב הנתבע. כך עדותו של התובע:

"חציתי את הכביש, רגל שמאל היתה על הכביש, רכב נתן לי מכה ברגל, הוא המשיך לנסוע סימנתי לו לעצו[ר], הוא עצר לבד.
אני חציתי את הכביש, כשאני קיבלתי את המכה בתאונה הרגל השמאלית היתה על הכביש, רגל ימין היתה באויר והוא נתן לי מכה ברגל ימין ואני מסתובב אחורה ימינה...". (עמ' 3 לפרוט' ש' 28-עמ' 4 ש' 2).

וכן:

"אני באתי ממזרח למערב מסומן כיוון הליכתו של התובע. אני חציתי לכיוון הבית שלי לפני רכב הנתבע. אני חציתי מלפניו והוא פגע בי". (עמ' 4 לפרוט' ש' 13-15).

ובהמשך:

"ש. אתה אומר שפגע בך מקדימה של הרכב
ת. בקדימה הימני שלו.
ש. באיזה חלק של הרכב
ת. מצד ימין של הרכב. מההפך של ההגה.
ש. בקצה הימני
ת. לא יודע, הלכתי ברחוב.
ש. לא השלמת את החציה של הכביש
ת. כשאני הלכתי הצד הרגל שמאל היתה קדימה ורגל ימנית אחורה נתן לי מכה ברגל האחורית.
ש. איפה הגוף שלך עמד ביחס לרכב
ת. לא יודע.
ש. תסכים איתי שאם היה פוגע בך כמו שאתה טוען, אם התאונה התרחשה כפי שאתה מתאר אותה לא יכול להיות מצב שאתה השלמת את החציה של הכביש אחרת לא היה פוגע בך ת. השלמתי את החציה של הכביש והוא נתן לי מכה.
ש. אתה לא עברת את כל הרכב שלו – מציגה לך התרחיש (מדגימה עם מכונית צעצוע) הוא פגע בך בפינה ימנית ת. השערה שלי שהוא פגע בי בחלק הימני.
ש. כדי שיפגע בך בפינה הימנית ברגל הימנית שלך אתה חייב לא לעבור את קו המכונית ת. בטח שעברתי את הקו של המכונית. עברתי ... מדגים..
ש. הרגל השמאלית שלך עברה את המכונית והימנית נשארה אחורה ת. כן, סובב אותי ככה, מדגים לכיוון השעון.
ש. איך לא נפלת
ת. לא יודע. הוא נתן לי מכה ולא נפלתי". (עמ' 5 לפרוט' ש' 32-עמ' 6 ש' 20 ).

7. למחרת האירוע, 25.05.06, הנתבע מסר אודות התאונה הודעה במשטרה וכן מסר למשטרה תיאור בכתב של האירוע (ר' הנספחים לתצהיר הנתבע). בתצהיר עדותו הראשית, הנתבע מסר גרסה דומה להודעתו במשטרה ולתיאור האירוע בכתב.

8. על פי גרסת הנתבע בתצהיר עדותו הראשית, ביום 25.05.06 שעה: 20:20, נסע ברחוב תקוע בתל אביב, מצפון לדרום, במהירות 10-20 קמ"ש, כשלפניו ומשמאלו הדרך פנויה. רחוב תקוע מתחיל מרחוב ששת הימים ומתעקל שמאלה. לאחר הפניה שמאלה וכחמישים מטרים מהפניה, בעודו נוסע ברחוב תקוע, הנתבע שמע שפשוף בצידו הימני-אחורי של הרכב והוא עצר את הרכב. התובע ניגש אל הנתבע מצידו הימני-אחורי של הרכב אל החלון הקדמי וטען כי הנתבע פגע בו. הנתבע ירד מהרכב וראה את התובע עומד ליד חלקו הימני-קדמי של הרכב. כששאל אותו היכן בדיוק נפגע, התובע הצביע לעבר קרסול שמאל. לדברי הנתבע, הוא לא ראה את התובע חוצה את הכביש. בתצהירו אמר:

"באם נכונה טענת התובע לפיה חצה את הכביש מכיוון מזרח למערב לפני הרכב שלי, הייתי אמור לראות אותו. אלא שכלל לא ראיתי את התובע חוצה את הרכב מלפנים אלא מגיע מצידו האחורי של רכב נתבע 1". (סעיף 12).

גם בתיאור האירוע שמסר למשטרה הנתבע כתב:

"בזמן האירוע לא ראיתי שום אדם חוצה את הרחוב". (בעמ' 1).

ג. דיון

9. לגרסת התובע, הוא חצה את הכביש ממזרח למערב, לכוון ביתו, שנמצא בצידו השני של הכביש, והוא כמעט השלים את חצית הכביש. רגלו השמאלית הייתה על הכביש, רגלו הימנית הייתה מונפת באוויר מאחורי גופו. לדברי התובע, הוא עבר בגופו את הרכב של הנתבע, אשר הגיע בנסיעה מימינו והתנגש ברגלו הימנית, בחלקו הקדמי-ימני של הרכב. לאחר שפגע בו, הנתבע המשיך בנסיעה ואחר כך עצר. לגרסת התובע, בזמן שחצה את הכביש הוא לא ראה את רכב הנתבע.

10. על פי גרסת הנתבע, הוא היה בנסיעה במהירות 10-20 קמ"ש כשלפניו ומשמאלו הדרך פנויה. בשלב מסוים שמע שפשוף בצידו הימני-אחורי של הרכב ואז עצר את הרכב. לדברי הנתבע, כלל לא ראה את התובע חוצה את הכביש אלא ראה אותו מגיע מצידו האחורי של רכבו.

11. מגרסאות הצדדים עולה כי בכביש, שאותו התובע טוען שחצה, שני נתיבי נסיעה, אחד לכל כוון ובשני צידי הכביש חנית מכוניות. התובע טען כי רכב הנתבע התנגש בו כאשר כמעט השלים את חציית הכביש אך בשום שלב הוא לא ראה את רכב הנתבע. יש קושי לקבל טענת התובע לפיה הוא כלל לא הבחין ברכב הנתבע. מגרסת התובע נובע שרכבו של הנתבע התקרב אל התובע בנסיעה בכל הזמן שבו התובע חוצה את הכביש. התובע לא טען כי הנתבע נסע במהירות. הנתבע מסר כי נסע במהירות איטית מאוד 10-20 קמ"ש. ר' גם עדות הנתבע בעמ' 43 לפרוט' ש' 25-31, לפיה בכביש היו פסי האטה, הכביש מתעקל ולא ניתן היה לנסוע בו במהירות גבוהה. כמו כן, התובע אמר כי המקום היה מואר בתאורת רחוב ולא היה חשוך וכי הוא לא חצה את הכביש בריצה אלא בהליכה. בנסיבות אלה אין זה סביר שבזמן שהתובע פוסע לרוחב שני נתיבים בכביש, הוא לא יראה ולא ישמע את רכב הנתבע המתקרב אליו עד פגיעה פיזית בגופו.

יש לציין כי התובע לא ידע לומר בוודאות כי רכב הנתבע פגע בו עם החזית הקדמית-ימנית של הרכב. לדבריו, הוא שיער כי כך ארע. ר' עדותו בעמ' 6 לפרוט' ש' 12-14:

"ש. אתה לא עברת את כל הרכב שלו – מציגה לך התרחיש (מדגימה עם מכונית צעצוע) הוא פגע בך בפינה ימנית ת. השערה שלי שהוא פגע בי בחלק הימני".

12. מקובלת עלי טענת הנתבע כי אם התובע אכן היה חוצה הכביש אל מול רכב הנתבע, סביר שהנתבע היה רואה אותו, לא כל שכן לנוכח מהירות נסיעתו (10-20 קמ"ש) ותאורת הרחוב. ר' לעניין זה עדות הנתבע בעמ' 50 לפרוט' ש' 23-24:

"במהירות שנסעתי, במרחב שהיה לא היה שום דבר שיסתיר לא היה מכונית שסינוורה ממול, לא היתה סיבה לא לראות אדם חוצה את הכביש, אם בהליכה או ריצה...".

13. התובע טוען כי חזית רכב הנתבע פגעה במהלך נסיעה ברגלו הימנית. הדעת נותנת כי בפגיעה ממן זו הייתה נשמעת מכה או חבטה. אך הנתבע לא שמע מכה או חבטה אלא שפשוף. בעדותו אמר:

"אחרי ששמעתי את השפשוף הסתכלתי במראה חשבתי שזה כיסוי של רכב שעברתי לידו ושפשפתי אותו, כי ככה נשמע השפשוף לכן הסתכלתי במראה קדמית, בכדי לראות אם היה שם כיסוי לרכב מאחור, ואז ראיתי את האדון הנכבד, ועצרתי תכף. כשראיתי את האדם מתקרב לכיוון הרכב שעצרתי, מצד ימין, עצרתי הוא התקרב לחלון הקדמי, התכופף אמר לי אתה פגעת בי. כשהוא בא לקראתי הוא יצא מבין שני רכבים חונים". (עמ' 44 לפרוט' ש' 2-6).

בפגיעת התנגשות כאמור, היה מצופה כי התובע ייפול או יצעק או שהנתבע יבלום בלימת חירום. דבר מאלה לא התרחש ולאחר שנפגע, התובע הלך לעבר הנתבע. הנתבע גם מסר כי בכל זמן האירוע, עד סיומו ב-21:00, משך כ-40 דקות, התובע הלך ברגל, לא הראה סימן של כאב ברגל או בקרסול או בכל מקום אחר, לא השמיע מילת כאב, הלך רגיל ולא צלע או דידה על הרגל הפגועה. (ר' הודעת הנתבע במשטרה ותיאור האירוע שכתב).

14. הנתבע מסר כי הוא המתין לתובע אשר הלך לביתו להביא תעודת זהות, וכשהתובע שב, הוא רץ לעבר רכבו על מנת לסגור את מכסה המנוע. (סעיף 10 לתצהיר הנתבע). הנתבע חזר על כך בעדותו:

" בדיעבד אחרי כמה דקות ראיתי עד שהמשטרה הגיעה ראיתי שהוא רץ לסגור את המכסה האחורי של הרכב שלו. שהיה פתוח. (עמ' 48 לפרוט' ש' 2-3).

וכן:

"הוא [התובע] רץ לכיוון הרכב לסגור את תא המטען". (עמ' 49 לפרוט' ש' 31).

ריצתו של התובע כאמור, סמוך לאחר התאונה, אינה מתיישבת עם פגיעה בברך כנטען על ידו.

15. התובע מצידו דחה את הטענה כי הוא לא סבל מכאב באותו זמן וטען כי הוא התעלם מהכאב. כך עדותו:

"ש. אומר הנתבע בדקות האלה, התהלכת חופשי רגיל לא היה כאב ברגל ת. זה שקר. נפגעתי ברגל אני יכול להתעלם". (עמ' 7 לפרוט' ש' 28-29).

בהודעתו במשטרה ובתצהיר עדותו הראשית הנתבע מסר כי הוא שאל את התובע אם הוא מעוניין שהנתבע יזמין לו אמבולנס והתובע אמר לו שאין צורך בכך. בתיאור האירוע שמסר למשטרה הנתבע כתב כי גם השוטר שהגיע למקום שאל את התובע האם להזמין אמבולנס, על מנת לפנות אותו לבית חולים, והתובע אמר כי הוא יתפנה בכוחות עצמו יותר מאוחר. בחקירה הנגדית התובע לא הכחיש כי הוצע להזמין לו אמבולנס. לדבריו, הוא סרב להצעה משום שהוא לא רצה לשלם כסף ורצה להתפנות לבד. (עמ' 7 לפרוט' ש' 30-31).

לעניין זה יש גם לציין כי התובע נשאל בחקירה הנגדית כיצד הגיע לבית החולים. התובע השיב כי בנו לקח אותו לבית החולים. אך בנו של התובע, מר שי קינן, לא לקח את אביו לבית החולים. הבן הצהיר כי אביו התקשר אליו מבית החולים וסיפר לו כי הוא נמצא בחדר מיון של בית החולים "שיבא" אחרי שנפגע בתאונה. לדברי הבן, אחרי השיחה הנ"ל עם התובע, הוא נסע אל בית החולים. (סעיפים 3 ו-4 לתצהיר מר שי קינן).

16. לדברי התובע, כאמור לעיל, במקום האירוע הוא היה מסוגל להתעלם מהכאב ברגלו אך מדברי בנו של התובע, אשר בא לבית החולים לראות את התובע, עולה תמונה הפוכה. לדברי הבן, כשפגש את אביו בבית החולים, נבהל מאוד, התובע סבל מכאבים, היה מבולבל ולא ב"פוקוס". לדבריו, התובע התלונן על כאבים עזים ברגל ימין ועל כך שאינו יכול לדרוך על הרגל. (סעיף 4 לתצהיר מר שי קינן).

17. כמפורט להלן, לצדדים היו גרסאות סותרות לגבי עובדות נוספות.

18. לגרסת הנתבע, הנתבע ציין בפני התובע כי הוא מזמין משטרה ואז התובע הציע לו לעמוד בצד על מנת להחליף פרטים. כדי לא לחסום את התנועה, הנתבע התקדם עם רכבו קדימה. לדברי הנתבע, בעודו מזמין משטרה, התובע עלה לביתו על מנת להביא תעודת זהות. (ר' סעיף 8 לתצהיר הנתבע ותיאור האירוע הנספח להודעת הנתבע במשטרה). התובע לעומת זאת טען כי הוא לא עלה לביתו להביא תעודת זהות. (עמ' 7 לפרוט' ש' 24-25).

19. לגרסת הנתבע (בפירוט האירוע ובתצהיר עדותו הראשית), כשהתובע חזר מביתו, הנתבע שאל אותו מדוע חצה את הכביש כפי שחצה אותו, התובע אמר לו כי הוא החנה את רכבו מצד שמאל וירד במהירות להתפנות ולכן חצה בריצה את הכביש. הנתבע חזר על כך בחקירתו הנגדית: "שאלתי אותו איפה נפגע, הראה לי צד שמאל של הקרסול, שאלתי איך נפגעת, אמר לי רצתי הביתה להשתין, שאלתי אותו למה רצת בצורה כזו, הוא אמר מיהרתי להשתין...." (עמ' 48 ש' 1-2).

בעדותו, התובע הכחיש כי הוא הלך לביתו כדי להתפנות. לטענתו חזר מסופר מקניות. בעדותו אמר: "אני באתי ממרכז המסחרי לכיוון הבית שלי. הלכתי ברגל לבית שלי". (עמ' 4 ש' 16, עמ' 7 ש' 15, 21). כן אמר: "ביום התאונה לא נהגתי ברכב במיליון אחוז". (עמ' 8 לפרוט' ש' 8). יש לציין כי במענה לשאלון, התובע לא הצהיר כי חזר מקניות אלא שחזר "מסידורים פרטיים". (מוצג נ/9 שאלה 66).

20. נקודה נוספת, בה לצדדים עדויות סותרות, מתייחסת לשאלה לאיזו רגל ייחס התובע את הפגיעה. התובע טען כי נפגע ברגלו הימנית. גרסת הנתבע שונה. לדבריו, התובע אמר לו כי הוא נפגע ברגל שמאל בקרסול. לדברי הנתבע, כששאל את התובע היכן בדיוק, התובע הצביע לעבר הקרסול ואמר בקרסול רגל שמאל. גם בחקירתו הנגדית הנתבע אמר כי הוא שאל את התובע איפה נפגע והתובע הראה לו צד שמאל של הקרסול. (ר' הודעת הנתבע במשטרה. תיאור האירוע הנספח להודעה במשטרה ובפרוט', עמ' 48 ש' 1, עמ' 50 ש' 27).

21. התובע טען כי במועד התאונה היה ברור לנתבע כי רכבו פגע בתובע וראיה לכך היא העובדה שהנתבע ראה לנכון להזמין משטרה ואמבולנס. אינני סבורה כך. הנתבע מסר גרסה ברורה אשר בה הוא דחה את הטענה כי הוא פגע ברכבו בתובע. הנתבע מסר כי הוא לא ראה את התובע חוצה את הכביש וכי השפשוף ששמע ברכבו היה בחלקו הימני-אחורי של רכבו ולא בחזית הרכב. הנתבע הזמין משטרה בגלל טענת התובע כי הוא נפגע בגופו. מעשהו זה של הנתבע מצביע כי לא הייתה לו כוונה להסתיר דבר. מהתנהגות הנתבע ברור כי הוא התייחס בחשדנות לטענות התובע והתרשמותו האישית הייתה שהתובע לא נפגע.

22. יש לציין כי עדות הנתבע הייתה מפורטת, עקבית ואחידה והתרשמתי כי היא מהימנה וכנה. התובע טען כי הנתבע טען בתצהירו כי שמע שפשוף בצידו הימני-אחורי של רכבו שעה שבהודעתו במשטרה לא אמר כי השפשוף היה מאחור. לטענת התובע, הדבר מצביע על מגמתיות מצד הנתבע. אינני סבורה כך. בהודעתו במשטרה התובע אמר כי שמע שפשוף בצד ימין של הרכב. הנתבע לא אמר בהודעתו שהשפשוף היה בצד הקדמי ולכן אין מדובר בסתירה או שוני מהותי. סתירה לכאורית נוספת בדברי הנתבע עלתה מכך שבתיאור התאונה שנרשם על ידו הוא כתב כי ברכב התובע תא המטען היה פתוח ואילו בתצהירו נאמר כי מכסה המנוע של רכב התובע היה פתוח. סתירה זו יושבה משהנתבע הסביר בעדותו באופן מניח את הדעת כי בתצהיר עדותו הראשית נפלה טעות. (ר' בפרוט' עמ' 48, ש' 3-8, 27-29).

23. התובע טען עוד כי הנתבע סבר שהתובע נתקל בצד הימני של רכבו (עמ' 50 לפרוט' ש' 28-29) ולכן, די בכך כדי לקבוע כי ארעה תאונת הדרכים. לא ניתן לקבל טענה זו שכן גרסת התובע שונה בתכלית. התובע אינו טוען כי הוא נתקל בצד הרכב. לגרסתו, חזית רכב התובע התנגשה ברגלו הימנית ופצעה אותה ואת הגרסה הזאת, הנתבע שלל.

24. הטענה כי רכב הנתבע פגע בתובע נסמכת על עדותו היחידה של התובע. לאור הנסיבות האופפות את האירוע כמפורט לעיל, לא ניתן לבסס על עדות התובע ממצאים ביחס לנסיבות התאונה וביחס לטענתו כי הוא נפגע כתוצאה ממנה. כפי שפורט לעיל, לא מעט עובדות מעוררות קושי, בכלל זה העובדה שלא התובע ראה את רכב הנתבע מתקרב אליו ולא הנתבע ראה את התובע חוצה את הכביש, העובדה שהנתבע שמע שפשוף ברכבו ולא מכה או חבטה, היעדר בלימת חירום, העובדה שהתובע הילך על רגליו ללא תלונות משך כ-40 דקות ולגרסת הנתבע אף רץ וסרב להתפנות לבית חולים באמבולנס והסתירות כמפורט לעיל בין גרסאות הצדדים. בנוסף לאמור, בהעדר סיוע וביסוס לעדות התובע, נסיבות התאונה לא הוכחו ברמת ההוכחה הנדרשת. (לדרישת ההנמקה המיוחדת הנדרשת לביסוס פסיקה על עדות יחידה של בעל דין, ר' סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971).
ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 771. ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' ישראל זוטא, פ"ד כז(1), 679).

ד. סוף דבר

25. התביעה נדחית.

26. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 5,000₪.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ב, 19 יולי 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: זאב קינן
נתבע: יהודה אשר
שופט :
עורכי דין: