ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ש.ז.אחים דר בע"מ נגד עיריית קריית אתא :

בפני כבוד השופט דאוד מאזן

מבקשים

  1. ש.ז.אחים דר בע"מ
  2. שלמה דר
  3. דליה חיו

נגד

משיבים

  1. עיריית קריית אתא
  2. מילגם שירותים לעיר בע"מ

בית משפט השלום בקריות

החלטה

עניינה של התביעה הינו מתן פסק דין הצהרתי שיורה למשיבים להימנע מהליכי גביה מינהלים נגד המבקשים ע"פ פקודת המסים או מכוח סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה לשם גבית חוב ארנונה המוטל על מקרקעין שבבעלותם (להלן:"המקרקעין").

הטענה העיקרית שבבסיס התובענה הינה כי התובעת 1 הינה חברה אשר מנהלת השכרת המבנים שהוקמו על המקרקעין שבבעלות תובעים 2 – 3 וכי בפועל המשיבים בחרו לחייב את החברה ובעלי הקרקע באופן אישי בחובות המוטלים על המבנים, זאת כאשר המבנים מושכרים והם בחזקה בלעדית של השוכרים.

מדובר בחובות שהוטלו החל משנת 1999 והלאה.

התובעים פעלו, במשך הזמן שחלף ועד להגשת התביעה ע"י סדרה של מכתבים ופגישות עם גורמים מהעירייה, לביטול חוב הארנונה והטלתו על השוכרים אולם הצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה ומכאן התביעה.

זאת ועוד, מאחר והחוב שהוטל היה כללי ולא הבחין בין מבנה למשנהו התובעים פנו לעירייה לשם הבדלת הנכסים ושיוך החובות לפי כל נכס בנפרד.

מכתבי הדרישות של העירייה נשלחו כדרישה מכוח פקודת המסים לחייב את בעלי המניות של התובעת בהיות התובעת הפסיקה פעילותה.

התובעים טוענים כי העירייה מנועה מלנקוט הליכים מינהלים נגד חוב השנוי המחלוקת ומשהחוב אינו חלוט הדרך לגביה הינה הדרך הרגילה.

דיון והכרעה:

סמכות שיפוט בענייני ארנונה:

ההסדר הראשון מצוי בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן - חוק הערר). חוק זה קובע שלוש עילות אשר לגביהן מסלול התקיפה הייחודי הוא: השגה למנהל הארנונה, ערר על החלטת המנהל לוועדת ערר, וערעור מינהלי על החלטת הוועדה לבית המשפט לעניינים מנהליים. עילות אלה הן טעות בהודעת התשלום לגבי: האזור בו מצוי הנכס, סוג הנכס, גודלו, השימוש בו, או ראיית הנישום כבעל שליטה בחברה פרטית המחזיקה בנכס לצורך עסקיה (סעיפים-קטנים 3(א)(1), 3(א)(2) ו-3(א)(4) לחוק הערר). כן קבועה בחוק הערר עילה אחת - טעות בקביעה לעניין החזקת הנישום בנכס - אשר לגביה דרך התקיפה של ההשגה למנהל הערר (וממנו לוועדת הערר ולבית המשפט לעניינים מנהליים) מוקנית לנישום במקביל לאפשרות הפתוחה בפניו להעלות את טענת אי-החזקתו בנכס "בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט" (סעיף-קטן 3(ג) לחוק הערר המתייחס לעילת התקיפה לפי סעיף-קטן 3(א)(3) בלבד).

החיקוק השני המסדיר את סוגיית הסמכות בתחום הארנונה הוא חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000. סעיף-קטן 5(1) לחוק זה מצווה כי "עתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי בתוספת הראשונה" תידון בפני בית המשפט לעניינים מינהליים; ופרט 1 לתוספת הראשונה של החוק מונה "עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד", כְבָאים בכלל העניינים אשר לגביהם התקיפה הישירה נעשית בדרך של עתירה מינהלית.
תקיפה עקיפה ותקיפה ישירה:

התוצאה המתקבלת מכוחן של הוראות אלו היא זו: ככלל, מי שנדרש לשלם ארנונה לרשות מקומית ומבקש לעשות דרישה זו כ"חרב" כלפי הרשות (תקיפה ישירה) מחויב לעתור נגד הודעת התשלום לבית המשפט לעניינים מנהליים. לעומת זאת, אם הרשות המקומית הגישה נגד הנישום תביעה לתשלום הארנונה לבית המשפט (האזרחי) המוסמך, או אז יכול הנישום להתגונן נגד התביעה בטענה כי הודעת התשלום אינה חוקית (תקיפה עקיפה), ובמקרה כזה חוקיות הדרישה תוכל להתברר גם בבית המשפט האזרחי.

החריגים לכלל זה:

תקיפת הודעת התשלום באחת מן העילות שלפי סעיפים-קטנים 3(א)(1), 3(א)(2) ו-3(א)(4) לחוק הערר. להוציא מקרים חריגים, ניתן לעשות בעילות אלה שימוש רק בדרך של תקיפה ישירה הנעשית על ידי השגה למנהל הארנונה, ערר לוועדת הערר וערעור מינהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים. 769, 772-773; רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 492-493, 499, 501;

החריג השני נוגע לעילת התקיפה שלפי סעיף-קטן 3(א)(3) לחוק הערר, לאמור: אי-החזקתו של הנישום בנכס במועד הרלוונטי.

הסעד הנדרש בתיק זה וענייני ארנונה;

הלכה פסוקה היא כי מבחן הסעד הוא הקובע בשאלת הסמכות העניינית. הפסיקה מבחינה בין מקרים בהם מתבקש סעד של הצהרה, או קביעה כי אין תוקף להחלטה שקיבלה הרשות המנהלית, אשר בהם הסמכות נתונה לבימ"ש לעניינים מנהליים, לבין מקרים בהם מתבקש סעד כספי או השבת כספים אשר בהם נתונה הסמכות לביהמ"ש האזרחי, בימ"ש השלום או ביהמ"ש המחוזי, בהתחשב בסכום התביעה (רע"א 3879/05 עירית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 12.7.05)). כך נקבע ברע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' בלונדר פ"ד נט(5) 473 (להלן: פרשת פרדסיה"), כי הסמכות ליתן סעד של הצהרה, כי תשלום היטל פיתוח והיטל ביוב הינו בטל, נתונה לבימ"ש לעניינים מנהליים.
ראה גם רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (לא פורסם 19.9.2005)) שקבע כי באופן עקרוני כאשר אדם מעוניין בסעד הצהרתי, של ביטול או שינוי החלטה אשר נתקבלה על ידי רשות מנהלית עליו להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

לאחרונה, בפסק דין מיום 2/3/10, בר"ם 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עירית תל אביב יפו (פרסום נבו), חזר ביהמ"ש העליון על ההלכה האמורה, וכך נקבע בו בהתייחס לסעדים הצהרתיים לגבי דרישת חוב ארנונה שנויה במחלוקת:

"סעד א' וסעד ג' מצויים בגדר סמכותו של בימ"ש לעניינים מנהליים שכן עניינם בתקיפה ישירה של הליך מינהלי של גביית ארנונה בטענה שנעשה באופן בלתי סביר, בחוסר סמכות ובניגוד לדין. כפי שנפסק, הסמכות בעתירות שעניינן תקיפת דרישת תשלום מצד הרשות - להבדיל מתביעה כספית להשבת סכום ששולם - מצויה בגדר סמכותו של בימ"ש לעניינים מנהליים".

חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000, סעיף-קטן 5(1) מצווה כי "עתירה נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה" תידון בפני בית המשפט לעניינים מנהליים; ופרט 1 לתוספת הראשונה של החוק מונה "עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד", כְבָאים בכלל העניינים אשר לגביהם התקיפה הישירה נעשית בדרך של עתירה מנהלית.

הנני מסכים עם הנאמר על ידי בית המשפט בעת"מ (י-ם) 211/01 בית"ר ירושלים אחזקות (2000) בע"מ נ' עיריית ירושלים :

"אין חולק על כך שהליכי גבייה של ארנונות נכנסים לגדר ההגדרה של "עניני ארנונה לפי כל דין...", ומכאן שלכאורה בית-משפט זה מוסמך לדון בהחלטת רשות מקומית על עיקול שניתן להבטחת תשלום חוב ארנונה. לשון אחר, אם העותרת טוענת, הלכה למעשה, כי אין היא חבה בארנונה והיא תוקפת את ההחלטה לחייבה בארנונה, הרי שהעניין נכנס, לכאורה, לגדר עניין מינהלי שבסיסו בעניין של ארנונה. אולם בענייננו השאלה היא אם גם הליכי גבייה מינהליים של חוב בגין אספקת מים, ולא חוב ארנונה כללית, אף הם נכנסים לגדר הסמכות האמורה."
הסעד שהתבקש ע"י התובעים בתביעתם הינו, להצהיר כי המשיבות מנועות מלגבות את חוב הארנונה שהוטל בהליכי גביה מינהלים וכי המשיבה מנועה מלנקוט בהליכי גבייה מינהלים נגד מבקשים 2 ו- 3 עבור חוב שהוטל על מבקשת 1. המבקשים תוקפים את החלטת הרשות לפיה חויבו בתשלום ארנונה ועל כן הסמכות הייחודית לדון בטענותיהם נתונה לביהמ"ש לעניינים מינהלים.

מספר מילים על הטענה של מיצוי הליכים בהליכי השגה בפני מנהל הארנונה:

הנתבעים טענו כי היה על התובעים תחילה למצות הליכי ערר בטרם פונים לביהמ"ש אזרחי מכוח סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו -1976. התובעים בתורם השיבו לטיעון זה ע"י טענה כי סעיף 3(ג) לחוק מאפשר להם לפנות לבית משפט אזרחי הקובע כי:

" על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

העיקרון לפיו העלאת טענות לגבי העדר אחזקה בנכס מותרת בבית משפט אזרחי מכוח סעיף 3(א)(ג) אך תלויה במתן רשות ע"י ביהמ"ש נכון הוא, ובתי המשפט, לאור תיקון 4 לחוק, התירו לנישומים העלאת טענות מעין אלו בבתי משפט אזרחיים ואף נקבעו כללים למתן הרשות כפי שצוטט בפסיקה מטעם הנתבעים בסיכומיהם.

אך, טענה מעין זו הינה טענת הגנה, הינה בבחינת "מגן" ולא "חרב", נישום אשר מחליט להגיש תובענה לבית המשפט (ובפיו טענה להעדר אחזקה בנכס) אינו מקבל רשות מביהמ"ש להגיש תביעתו אלא הוא פשוט מגישה. על כן, השימוש בסעיף הנ"ל יהא כאשר נישום נתבע בתביעה כספית והוא מעלה טענה לפיה לא החזיק בנכס. כאן, ביהמ"ש יבחן את הטענה וישקול אם להתיר לנתבע להרחיב הגנתו מכוח סעיף 3(א)(ג) או לא!.

הפסיקה שצוטטה בסיכומי המבקשים התייחסה למקרים בהם העירייה היא שתבעה את הנישום בסעד כספי לתשלום חוב ארנונה ( ראו ע.א 4452/00 ט.ט.טכנולוגיות נגד עיריית טירת הכרמל וראו גם ע"א 1809/07 עירית הרצלייה נגד גיא לוי) ואילו טענת ההגנה של הנישום מכוח סעיף 3(א)(ג) נבחנה ע"י ביהמ"ש ונקבעו כללים למתן הרשות בידי בית המשפט, מכאן פסיקה זו אינה רלוונטית להכרעה.

סוף דבר;

לאור כל האמור לעיל עולה כי התובענה אינה בסמכותו של בית משפט השלום, אלא הינה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

התובענה לא הוגשה במתכונת של תובענה מנהלית. לפיכך, אין מקום להעבירה לבית משפט לעניינים מנהליים. לאור זאת הנני מורה על מחיקת התובענה. המבקשים יכולים להגיש תובענה חדשה בבית המשפט המוסמך, כפוף לכל דין.

על מנת לאפשר למבקשים לפנות בהליך מתאים לבית המשפט, עיכוב ההליכים יישאר בתוקף למשך 40 ימים מהיום. בתום תקופה זו יפקע הצו. על המבקשים לנצל פרק זמן זה ולפנות לבית המשפט המוסמך ,לצורך קבלת סעד מתאים.

בנסיבות העניין הנני מחייב את המבקשים לשלם למשיבה סך 2,000 ₪ הוצאות .

ניתנה היום, כ"ט תמוז תשע"ב, 19 יולי 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ש.ז.אחים דר בע"מ
נתבע: עיריית קריית אתא
שופט :
עורכי דין: