ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד ויכמן (עציר) :

בפני כבוד השופט דניאל בן טולילה
המבקשת
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד אבי פרידל

נגד

המשיב
איגור ויכמן (עציר) – בעצמו
ע"י ב"כ עו"ד כמאל אלזיאדנה

בית משפט השלום בבאר שבע

פרוטוקול

ב"כ המשיב:
התלונה הוגשה למעשה ע"י המטפלת בקהילה הטיפולית "רוח מדבר". המשיב מצוי בקהילה זו מרצון, בשל היותו חסר בית. מספר ימים לפני התלונה ביקש לצאת מהמקום היות וביקשו ממנו כסף. מעדותה של המתלוננת נטליה עולה כי את האיומים השמיע לפני שלושה חודשים, ולפני שבוע. שלוש פעמים היא שמעה ממנו, ויחד עימה, מסרה, שמעו עוד שישה אנשים. כשנשאלה מדוע לא הגישה תלונה מיד, השיבה כמופיע בעדותה, עמוד שני, ש' 35-34: "כשהיה במסגרת שלנו הוא לא היה מסוכן", ושהגישו נגדו תלונה לאחר שהביע נכונות לעזוב.
עדה נוספת, מאיה גנדי, אומרת שהוא התקשר בנוכחותה. אני מפנה לעדותה, עמוד ראשון, ש' 13-12. הוא אמר לה – תפסיקו לעשות שטויות, תיזהרי. אני לא יודע איך זה נחשב לאיום.
עד נוסף הוא אנדריי קרסיוב. בעמוד הראשון, ש' 12-11 הוא משיב לשאלה אם שמע – "כן שמעתי אותו אומר אבל הוא לא אמר זאת ברצינות", ובהמשך "כן זאת פעם ראשונה שאני שומע ממנו".
העד בייזרוב אמר – לא שמעתי.
ב-4.7 זימנו את מאיה ואמרו – אמרתם שישה מטופלים, איפה כל השאר. מאיה השיבה שנטליה טענתה, שמדובר בחמישה ולא שישה, שלאחד בעיות נפשיות, והשני לא היה יכול להגיע. ומתוך השלושה שהגיעו, רק אחד אמר ששמע, ושהוא לא התכוון לכך. במקרה כזה אני מצפה מהמשטרה לנסות ולאתר את המתלוננת. אין שום חיפוש בתיק. ניתן היה להגיע אליה באמצעות משרד הפנים. לטעמי כל התלונה נועדה להשאיר אותו במקום. הוא לא נמצא תחת צו, ולכן אבקש מביהמ"ש לתת צו שיילך לאותו מקום, ואז לא תהיה בעיית הכסף, או שיישלח לתסקיר שירות המבחן ע"מ שיארגנו לו חלופה מוסדית.
מדובר באדם חולה, שעד לא מזמן ישב בכיסא גלגלים. הוא הולך, אך מתקשה בכך מאוד. גם אם היה איום, האיום הוא איום סרק, שאין לו איך לממש. ואילו משטרת ישראל לא יודעת היכן האישה, בטח ובטח שגם הוא לא יודע.

ב"כ המבקשת:
התיק הזה נסמך בראיותיו על עדות העובדת הסוציאליות ועל עדות של מטופל נוסף בקבילה ששמו אנדריי קסיוב. אני מפנה לתיק החקירה. נכון שהמשפט של עריפת הראש והאיום שנובע מכך כלפי בת הזוג, וגם כלפי העובדת הסוציאלית, הוא משפט שחזר על עצמו מספר פעמים, במשך תקופה שאיננה ארוכה, וזאת במסגרת הטיפול של המשיב בקהילה. העובדת הסוציאלית עובדת מטעם קהילה שחפצה בטובתו של המשיב, וככזו היא משתדלת בכל האפשר, והדבר גם מובן מתוקף תפקידה, שלא להיות פזיזה בקבלת החלטות וביצירת מדרון תלול שבו יתדרדר המשיב, החל ממעצרו ועד לכדי הפסקת טיפול וכיו"ב.
כך שאני סבור, שבמקרה של עובדת סוציאלית האמונה על טיפול במשיב, לא מדובר בעדות כבושה, אלא בעדות שהיא עדות קונסטרוקטיבית, המסתמכת על חזרה על דברים, וככל שהמשיב חוזר על הדברים באופן ספציפי בדבר עריפת ראשה של המשיבה הרי שהדברים מקבלים עצימות גבוהה לעניין החשש כי הדברים יתממשו, וככל שהמשיב עומד על מפתן הדלת לעזוב את הקהילה, הרי שהאיום קורם עור וגידים, וישנו חשש ברור ומיידי כי הוא הולך לבצע את זממו, הם שהוא אומר זאת שוב בתכוף למועד עזיבתו.
לכן אני סבור כי העובדת הסוציאלית פעלה נכונה כאשר התלוננה, וכן כאשר בפעם הראשונה ששמעה החליטה שלא להגיש תלונה, באופן יוצא מן הכלל ועפ"י שיקול דעתה.
לעניין עדות המטופל ששהה עימו וישן עימו בחדר, ומכיר אותו – הוא אומר ששמע את הדברים במו אוזניו: כי המשיב אוהב אותה, אך אין כל קשר בין זה לבין האיום עצמו. חברי מאמץ את דעת העד, כי המשיב אמר זאת שלא ברצינות, אך זוהי עדות סברה, ועדות סברה אינה קבילה. העד אינו יכול לנחש מהי מידת הרצינות של המשיב, ואל לנו להעמיד במבחן את בדיחוּת הדעת או מידת הרצינות של המשיב כאשר הדברים הללו נאמרים.
לפיכך ישנן ראיות ללא כל כרסום בתיק, ועילת המעצר היא גבוהה לנוכח האיום, ומה גם כאשר הדברים נאמרים לעובדת סוציאלית, בשיחה ולא בעידנא דריתחא במריבה בין בני זוג, הרי שישנה עצימות גבוהה לאיום, והרי הוא מוחשי.

ב"כ המשיב:
הם לא בני זוג, והם לא חיים ביחד, ולא התראו עשר שנים. אני לא יודע איפה העידנא ואיפה הריתחא. משטרת ישראל לא מצאה אותה ולא הצליחה להגיע אליה. שאלתי את המשיב, האם הוא מוכן להיות שם, במידה ויהיה צו שיפוטי המורה להעבירו לאותו מקום, והוא השיב בחיוב.


החלטה

בפניי בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים, כאשר על-פי האמור בכתב האישום במועד הרלבנטי שהה המשיב בקהילה הטיפולית "רוח מדבר". כשבוע עובר ליום 2.7.12, בזמן שיחה של המשיב עם העו"סית איים המשיב על העו"סית בפגיעה שלא כדין בגופה של בת זוגו, בכך שאמר כי אם היא לא תסכים להכניס את המשיב אל ביתה הוא יערוף לה את הראש. המשיב שב והתבטא באופן שכזה מספר פעמים בחודש וחצי עובר ליום 2.7.12.

במהלך הדיון שנערך בפניי כיום חלק ב"כ המשיב על קיומן של ראיות לכאורה. ראשית זה העלה תהייה מדוע המתלוננת בתיק לא מסרה תלונה בסמוך לאחר ששמעה את האיומים כמפורט לעיל, לפני כחודש ויותר. לדבריו יש לקחת בזהירות את דברי המתלוננת נוכח כך שעל-פי טענתה רק לאחר שהמשיב ביקש לעזוב את המסגרת ואת השגחתם מצאו לנכון לעשות כן. כך גם לא מצא בדברי עדותה של עדה נוספת בשם מאיה גנדי ככזו שניתן ללמוד על איום, וביחס לעד נוסף שלכאורה שמע את הדברים הרי אותו עד בעצמו ציין כי לא ייחס לכך רצינות. המשטרה לא עשתה די על-מנת לאתר את המתלוננת. המדובר במשיב חולה, שנמצא בחלופה בשל היעדר מגורים קבועים. אין למשיב חלופה אחרת להציע, ועל כן על בית-המשפט להורות על השבתו אל המוסד "רוח מדבר" או חלופה אחרת שתיבדק על-ידי שירות המבחן.

ב"כ המבקשת מנגד מפנה לחומרת האיומים, לעובדה שהעובדת הסוציאלית פעלה באופן שלכאורה נועד לטובתו של המשיב בטרם התלוננה, וכי נוכח המסוכנות הנשקפת מן המשיב והאיומים שלא נאמרו בעידנא דריתחא, אין מקום להורות על שחרורו לחלופה.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לא מצאתי כי בתיק קיימת חולשה ראייתית. ראשית, אפנה להודעת המתלוננת העו"סית במוסד "רוח מדבר" אשר מציינת כי המשיב אמר שבמידה והמתלוננת לא תיתן לו להיכנס לדירה שלו יערוף לה את הראש, וסירב לכל דיאלוג שנועד לפשר אל מול חברתו. לדבריה, המשיב אף פירט את קשריו עם חברה עבריינית, וללא קשר לאמור בכתב האישום, ציינה כי התנהלותו של המשיב במקום לא היתה תקינה, וזו בלשון המעטה.

חיזוק לטענה זו ניתן למצוא בדבריו של העד אנדריי קרסיוב, אשר מאשר כי המשיב אכן אמר את הדברים אולם לא סבור שהדברים נאמרו ברצינות. כך גם מבקש להפנות להודעתה של אותה מאיה גנדי, אשר הינה מדריכה במקום, אשר מציינת כי המשיב השאיר הודעה במשיבון ושם אמר למתלוננת שתפסיק לעשות שטויות ותיזהר ממנו. לציין כי מהודעתה של זו עולה כי המשיב לכאורה ניסה מספר רב של פעמים ליצור קשר עם המתלוננת שלא ענתה לו. המשיב מצידו כאמור מכחיש כי אי פעם אמר דברים שכאלה, נתון אשר כאמור עומד בסתירה גם לעדותו של אנדריי קרסיוב, ומציין כי אם כבר יחתוך למישהו את הראש זה למרינה, שמכנה אותה "דפוקה".

לא למותר לציין כי המשטרה ניסתה לאתר את המתלוננת, ואף הצליחה להשיגה בטלפון, אולם זו טענה שאינה מעוניינת לשתף פעולה עם המשטרה. כך גם ספק בעיניי עם המשיב אינו מודע למקום הימצאה של המתלוננת, בשים לב לכך שלדבריו היא נמצאת בדירתו (על-פי מה שמסר לעו"סית), וכי ברשותו הטלפון שלה, ובהזדמנות אחת אף השאיר לה הודעה במשיבון.

בשים לב לאמור לעיל הרי שקיימות ראיות לכאורה. אשר לעילת המעצר, חרף כך שאיומים אינם מקימים עילת מעצר סטטוטורית, הרי שבעניינו של המשיב זו קיימת במלוא עוצמתה. המדובר באיומים קשים אשר הפנה המשיב כלפי העו"סית ביחס למה שעתיד לעשות לבת-זוגו. מעבר לחומרת האיומים, מדובר באיומים שהושמעו במספר הזדמנויות, ולא אגב ויכוח.

כידוע, על בית-המשפט לבחון גם את מיהות האדם אשר משמיע את האיומים, בין היתר על רקע עברו הפלילי, ובענייננו מדובר במי שלחובתו עבר פלילי מכביד, ובעבירות שרובן ככולן רלבנטיות. בשנת 2000 המשיב הורשע בעבירת איומים; בשנת 2003 הורשע בשתי עבירות של הפרת הוראה חוקית והפרעה לשוטר; בשנת 2004 הורשע בעבירות איומים, תקיפת בן-זוג ותקיפה סתם; בשנת 2004 הורשע פעם נוספת בעבירות של איומים והפרת הוראה חוקית, ונדון לשנת מאסר בפועל; בשנת 2006 נדון גם כן לעבירות של איומים והפרת הוראה חוקית, ונדון לעונש של 18 חודשי מאסר בפועל; בשנת 2007 נדון לתשעה חודשי מאסר בפועל בגין עבירות של הפרת הוראה חוקית; בשנת 2009 נגזרה על הנאשם שנת מאסר בפועל, גם כן בגין עבירות של הפרת צו בית-משפט שנועד להגן על אדם ותקיפה סתם; ואך לאחרונה, בחודש פברואר 2012, נדון פעם נוספת ל-4 חודשי מאסר בפועל, גם כן בעבירות איומים.

פירוט רצף הרשעותיו הקודמות של המשיב מלמד כי זה שב וחוטא בעבירות של אלימות ואיומים, וכי ישנו קושי ממשי ליתן במשיב אמון כי יקיים אחר צווי בית-המשפט, על רקע ריבוי הרשעותיו בגין הפרות של צווי בית-משפט.

לאור כל האמור לעיל, ובשים לב למסוכנות הרבה הנשקפת מן המשיב, לא מצאתי להורות על השבתו אל מוסד "רוח במדבר" או קבלת תסקיר בעניינו, והנני מורה על מעצרו עד תום ההליכים.

ניתנה והודעה היום, כ"ח תמוז תשע"ב, 18/07/2012, במעמד הנוכחים.

דניאל בן טולילה, שופט
קלדן: עמוס מ'
4


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: ויכמן )עציר)
שופט :
עורכי דין: