ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אליהו סמילא נגד מדינת ישראל :

ע"פ 7160/10

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט צ' זילברטל

המערער:
אליהו סמילא

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערעור על הכרעת דין מיום 25.6.2010 וגזר דין מיום 21.9.2010 של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו שניתנו בת"פ 40113/08 על-ידי כבוד השופטת ת' שפירא

בשם המערער:
עו"ד גונן קסטנבאום

בשם המשיבה:
עו"ד נורית הרצמן; עו"ד שמואל ניסנקרן

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

פסק-דין

השופט צ' זילברטל:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ת' שפירא) בת"פ 40113/08 (הכרעת דין מיום 25.6.2010 וגזר דין מיום 21.9.2010), במסגרתו הורשע המערער בביצוע עבירות של זיוף מסמכים בנסיבות מחמירות, עבירות של שימוש במסמכים כוזבים ומזויפים, ועבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, והושתו עליו חמש שנות מאסר בפועל; שמונה-עשר חודשי מאסר על תנאי, אותם ירצה המערער במידה ויעבור במשך שלוש שנים עבירות זיוף ומרמה לסוגיהן; קנס בסך 100,000 ש"ח או שנים-עשר חודשי מאסר תמורתם ותשלום פיצוי לנפגעת בסך 70,000 ש"ח. הערעור מופנה כלפי ההרשעה, ולחלופין נגד חומרת העונש.

כתב האישום וההליכים לפני בית המשפט המחוזי

1. כתב האישום המקורי נגד המערער ונגד נאשם נוסף בשם אהרון בראנס (להלן: בראנס) הוגש ביום 17.4.2008 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בכתב אישום זה יוחסו להם באישום הראשון עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (ריבוי עבירות), לפי סעיף 415 לחוק העונשין, זיוף מסמך בנסיבות מחמירות (ריבוי עבירות), לפי סעיף 418 לחוק העונשין, ושימוש במסמך מזוייף (ריבוי עבירות), לפי סעיף 420 לחוק העונשין. האישום השני בכתב האישום היה רלבנטי רק לבראנס, ובמסגרתו יוחסו לו עבירות של זיוף מסמך בנסיבות מחמירות (ריבוי עבירות), שימוש במסמך מזוייף, וניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

2. המערער ובראנס כפרו במיוחס להם והחלו להישמע ראיות. בשלב מסוים הגיע בראנס להסדר טיעון עם המשיבה, הודה בכתב אישום מתוקן, שבו יוחס לו האישום השני בלבד (המתייחס למקרקעין אחרים מאלו שבהם עסקינן בפרשה נושא ערעור זה), ועניינו הסתיים. ככל שהדברים נגעו למערער, נמשכה שמיעת הראיות בעבירות שיוחסו לו על פי האישום הראשון, והמערער הורשע בעבירות אלה לאחר ניהול הליך מלא.

3. במרכזה של הפרשה בה עוסק ערעור זה עומדת חברה בשם "אחוזת גוש 6632 חלקה 17 בע"מ" (להלן: החברה), שהיא בעלת זכויות הבעלות בחלקת מקרקעין בצפון תל-אביב בסמוך לחוף הים (להלן: הקרקע). מאז יום 23.3.1998 מצויות מניות החברה בבעלותה הבלעדית של גב' חנה הולצמן (להלן: גב' הולצמן), בהתאם לצו ירושה וחלוקת עיזבון, ועל פי הנטען בכתב האישום, מעולם לא הוצעו מניות אלה למכירה על ידי בעליהן.

בכתב האישום נטען, כי במועד שאינו ידוע, בסוף שנת 2007 או בתחילת שנת 2008, קשרו המערער ובראנס קשר להעביר במרמה את רישום הבעלות במניות החברה (רישום המתנהל אצל רשם החברות) על שמו של המערער כבעל מניות יחיד, וזאת באמצעות זיוף מסמכים רבים. מכתב האישום עולה, כי לשם מימוש הקשר, זייפו המערער ובראנס מסמכים שמטרתם להביא להעברה נחזית של מניות החברה מגב' הולצמן, אל אישה בשם אלוויר בלקיס (או "אלויר בלקיס" או "אלוור בלקיס"; להלן: גב' בלקיס), וממנה – למערער. כך, על פי הנטען, בתאריך לא ידוע בשנת 2008, זייפו המערער ובראנס מסמך הנושא תאריך 25.1.2005, לפיו המערער קנה, לכאורה, את כל מניות החברה מגב' בלקיס (להלן: הסכם המכירה). אלא שאותה גב' בלקיס היא אזרחית תורכיה שמעולם לא הייתה בעלת המניות ולא רכשה אותן מבעליהן החוקיים, הגב' הולצמן. יתרה מכך, במועד שצוין לעיל, גב' בלקיס כלל לא הייתה בארץ. זיוף הסכם המכירה התבטא הן בחתימה הנחזית להיות של גב' בלקיס, והן בחתימה וחותמת של עו"ד מרדכי שורר ז"ל (להלן: עו"ד שורר), שנפטר ביום 18.5.2006. עוד נטען בכתב האישום, כי המערער ובראנס זייפו שלושה מסמכים נוספים הנוגעים לשינויים בחברה אצל רשם החברות, שתכליתם הייתה להביא לרישומו של המערער כבעל מניות יחיד בחברה וכמנהלה, וממילא כבעל הקרקע.

כן נטען בכתב האישום, כי המערער ובראנס קשרו קשר, בתחילת שנת 2008 או בסמוך לכך, למכור את הזכויות בחברה ובקרקע ולקבל תמורתן כספים במרמה, וזאת בהסתמך על המסמכים המזויפים ועל העברת מניות החברה במרמה על שם המערער ברשם החברות. מכתב האישום עולה, כי לשם מימוש הקשר, הציעו המערער ובראנס את הקרקע לגורמים שונים, וכך ביום 10.3.2008 נחתם הסכם בין המערער לבין אדם בשם עמית מנצור (להלן: מנצור), שבהתאם לו הקנו, כביכול, המערער והחברה למנצור, אופציה לרכישת 50% מהזכויות בקרקע, ומנצור הורשה לרשום הערת אזהרה אצל רשם החברות ובלשכת רישום המקרקעין, והכל בתמורה ל- 3,200,000 ש"ח. 800,000 ש"ח מתוך התמורה נתן מנצור למערער במזומן, והיתרה בסך 2,400,000 ש"ח שולמה למערער באמצעות משכנתא שמנצור נטל מבנק מזרחי טפחות (להלן: הבנק), כאשר הקרקע משמשת לה בטוחה. על פי הנטען, לצורך קבלת המשכנתא מהבנק יצרו המערער ובראנס מסמכים כוזבים שונים, הכוללים, בין היתר, פרוטוקול של ישיבת דירקטוריון החברה, כתב הסמכה לבנק למימוש המשכנתא, הודעה לערב או לממשכן, ומסמך בנוגע לתנאים הכלליים לרישום שיעבוד. על סמך כל המסמכים המזויפים הללו קיבל מנצור מהבנק, עבור המערער ועל שמו, שיק בנקאי על סך 2,250,150 ש"ח, אותו פרע המערער ביום 17.3.2008 באמצעות חברה לניכיון שיקים.

4. בתגובתו לכתב האישום, בדיון שהתקיים בבית משפט קמא ביום 17.9.2008, כפר המערער, באמצעות בא-כוחו, בעבירות שיוחסו לו. על פי גרסתו, הוא הבעלים החוקיים של החברה, שאת מניותיה רכש בתמורה ובתום-לב מגב' בלקיס, אשר רכשה אותן מגב' הולצמן. משום כך, טען המערער, כל הפעולות שעשה או שנעשו בשמו בקשר לקרקע, ובכלל זה השינויים ברישומי החברה, הצעת הקרקע למכירה ועסקת המשכנתא עם הבנק, נעשו על ידו כדין ובזכות.

לטענת המערער, הוא פגש את גב' בלקיס במשרדו של עו"ד שורר, ואולם במעמד החתימה על הסכם המכירה, אשר בוצעה במשרדו של עו"ד שורר, הגב' בלקיס עצמה לא נכחה, אלא חתמה, ככל הנראה, בפני עו"ד שורר בהזדמנות אחרת. בהקשר זה הוסיף המערער וציין, כי במעמד החתימה על הסכם המכירה הציג בפניו עו"ד שורר מסמכים המאמתים את היותה של גב' בלקיס הבעלים החוקיים של הקרקע. המערער הוסיף וטען, כי זהותה של גב' בלקיס עימה חתם על הסכם המכירה תוכח על ידו באמצעות עדים ותעודת הזהות שלה, והדגיש כי אין המדובר באותה אישה אשר חוקרי המשטרה התחקו אחר עקבותיה ושהובאה להעיד במסגרת עדות מוקדמת. המערער עמד על כך שכל חתימותיהם של עו"ד שורר ושל גב' בלקיס על גבי הסכם המכירה, כמו גם החתימות והחותמות על המסמכים הנוספים, הן אמיתיות.

5. להוכחת האישום נגד המערער הגישה המשיבה לבית משפט קמא עשרות מוצגים, והביאה שורה ארוכה של עדים וביניהם: כל אנשי צוות החקירה המיוחד שהוקם לחקירת הפרשה; הגב' הולצמן – הבעלים של מניות החברה והזכויות בקרקע; איש המחלקה לזיהוי פלילי במשטרה, רפ"ק יאיר בן שמש (להלן: רפ"ק בן שמש), אשר בדק את אמיתות הסכם המכירה והמסמכים הנוספים שבמחלוקת ואת החתימות והחותמות שהוטבעו עליהם; עובדי רשם החברות; עובדים לשעבר של עו"ד שורר ומקורבים לו, ועוד.

עדותה של הגב' בלקיס, אשר התייצבה בבית המשפט לצורך מתן עדות מוקדמת, לא נשמעה, לאחר שסנגורו דאז של המערער ויתר על העדתה וחקירתה הנגדית, והסכים להגשת הודעתה הכתובה והמצולמת בחקירתה במשטרה.

פרט לעדותו של המערער עצמו, הביאה ההגנה לעדות מספר אנשים עימם ערך המערער עסקאות מקרקעין בעבר, במטרה להדגים את הלך מחשבתו ודרך ניהול עסקיו של המערער בעסקאות בהיקפים נרחבים, וזאת על מנת לנסות ולהתמודד עם התמיהות באשר להתנהלותו של המערער בפרשה דנן.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

6. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער ברוב העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וזיכה אותו מן העבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (יחד עם בראנס), וזאת משום שלא הובאה כל ראיה המבססת את היותו של בראנס צד לקשירת קשר עם המערער. בית משפט קמא ציין, כי בראנס לא הובא לעדות בבית המשפט, וכי: "למעשה, התביעה זנחה את עבירת קשירת הקשר, שכן אף בסיכומיה אין כל התייחסות אליה" (פס' 14 להכרעת הדין).

7. בהכרעת הדין המקיפה והמנומקת קבעה כבוד השופטת ת' שפירא, כי המסקנה היחידה האפשרית ממכלול הראיות והעדויות שהובאו על ידי המשיבה בפני בית המשפט, ואשר נמצאו מהימנות ואמינות, היא, כי יש להרשיע את המערער בעבירות הזיוף, שימוש במסמכים מזויפים וקבלת דבר במרמה. הרשעה זו של בית משפט קמא התבססה על שלושה נדבכים, כדלהלן:

(א) תחילה, בחן בית משפט קמא האם גב' הולצמן מכרה לגב' בלקיס את מניות החברה. בית המשפט המחוזי קבע, כי גב' הולצמן מעולם לא התכוונה למכור את החברה ומעולם לא מכרה אותה לאיש, וכי עד שגב' הולצמן זומנה למשטרה למתן עדות (ביום 6.4.2008) היא כלל לא שמעה את שמה של גב' בלקיס. לעניין הסכם מכירת המניות בחברה, שנערך לכאורה בין גב' הולצמן לגב' בלקיס, קיבל בית משפט קמא את גרסתו של איש המחלקה לזיהוי פלילי, רפ"ק בן שמש, אשר בעדותו שלל את האפשרות, כי גב' הולצמן היא שחתמה על ההסכם הנ"ל. לפיכך, קבע בית המשפט המחוזי כממצא עובדתי, כי גב' הולצמן לא מכרה את מניותיה בחברה לאיש, ובפרט לא לגב' בלקיס, כך שכל הזכויות בחברה ובקרקע שייכות לה.

(ב) בשלב השני, בחן בית משפט קמא את גרסת המערער, שלפיה אף אם גב' הולצמן לא מכרה לגב' בלקיס את מניותיה בחברה, גב' בלקיס מכרה כביכול את מניות החברה למערער במסגרת ההסכם שנערך על ידי עו"ד שורר. בית משפט קמא קבע, כי גב' בלקיס, אזרחית תורכיה שאיננה מתגוררת בארץ, לא הייתה מעורבת ב"מכירת" החברה, לא הכירה את המערער, ואף לא הייתה בארץ בתאריכים בהם טען המערער כי פגש אותה. גם לעניין זה קיבל בית משפט קמא את גרסתו של רפ"ק בן שמש, שלפיה החתימה הנחזית להיות של גב' בלקיס על גבי הסכם המכירה היא מזויפת. כמו כן, בית המשפט המחוזי דחה את טענתו של המערער שלפיה גב' בלקיס, שנחקרה במשטרה, אינה אותה גב' בלקיס שמכרה למערער את מניות החברה, מאחר ולא הובא כל עד או כל ראיה אחרת לאפשרות קיומה של גב' בלקיס נוספת. לעניין זה הסתמך בית משפט קמא, בין השאר, על העובדה שהמערער ויתר על חקירתה של גב' בלקיס בבית המשפט, כשהיא התייצבה למסירת עדות מוקדמת, והסכים להגשת הודעתה במשטרה, כפי שהיא.

(ג) בשלב האחרון, בדק בית משפט קמא את טענתו של המערער, כי בכל זאת רכש את מניות החברה בתמורה ובתום-לב על בסיס תרחיש כלשהו. בית משפט קמא קבע, בין השאר תוך הסתמכות על עדותו של רפ"ק בן שמש, ובהיעדר כל הסבר אפשרי אחר בנסיבות העניין, כי עו"ד שורר כלל לא היה מעורב בעסקה הנחזית כמכירת החברה למערער, וכי חתימותיו וחותמותיו של עו"ד שורר על גבי מסמכי המכירה זויפו.

בסופו של יום, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בזיוף המסמכים שבמחלוקת, בשימוש במסמכים המזויפים ובקבלת דבר במרמה, וגזר עליו את העונשים שפורטו לעיל.

8. יצוין, כי לצד הערעור הוגשה לבית משפט זה ביום 5.10.2010 בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המערער. דיון בבקשת המערער לעיכוב ביצוע עונש המאסר התקיים ביום 8.10.2010, ובהחלטתו מיום 17.10.2010 דחה השופט ח' מלצר את הבקשה, והורה על תחילת ריצוי עונשו של המערער החל מיום 27.10.2010.

עיקרי טענות הצדדים

9. המערער טוען בפנינו, כי שגה בית משפט קמא, כשהתעלם מספקות רבים שהעלה באשר למעורבותו בהונאה המתוארת בכתב האישום, תוך שלגישת המערער, לו בחן בית משפט קמא את מארג הראיות שהונח לפניו לפי שלבים נכונים וראויים, היו מתקבלות מסקנות ותוצאות, אשר היו מעוררות ספק סביר באשר לאשמתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ושהיה בהן כדי להוביל לזיכויו, ולו מחמת הספק. בכתב הערעור פרש בפנינו המערער שורה רחבה של טענות, עליהן שב וחזר בא-כוחו, עו"ד גונן קסטנבאום, בדיון שהתקיים בפנינו ביום 30.4.2012. לא ראיתי לנכון לפרט את כל הטענות כולן, ואסתפק בעיקריות שבהן.

בראשית דבריו לפנינו טוען המערער, כי נוכח הראיות שהביאה המשיבה, ובעיקר נוכח עדותה של גב' הולצמן בבית המשפט המחוזי, אין כל מחלוקת שגב' הולצמן נפלה קורבן למרמה, במסגרתה הועברו מניותיה בחברה לגב' בלקיס, ובהמשך למערער, אשר מצידו רכש מניות אלה בתום-לב ובתמורה בת ערך. יתרה מכך, נוכח עדותה של גב' הולצמן, כי לא ערכה כל עסקה עם גב' בלקיס, טוען המערער, כי המסקנה המתחייבת היא שגם הוא נפל קורבן להונאה בניצוחם של גב' בלקיס ועו"ד שורר, אשר הונו אותו לשלם להם סכומי כסף ניכרים תמורת מניותיה לכאורה של גב' בלקיס בחברה.

המערער חזר בפנינו על הטענה לפיה אין לו כל חזית מול גב' בלקיס התורכיה שהתייצבה למתן עדות מוקדמת, שכן אינו מכיר אותה ומעולם לא חתם עימה על כל הסכם, שכן הסכם המכירה נחתם מול גב' בלקיס אחרת, בעלת אזרחות ישראלית. בהקשר זה טוען המערער, כי גורמי החקירה נמנעו מלבדוק האם בלקיס התורכיה, שהודעתה הוגשה לבית משפט קמא, היא אותה גב' בלקיס, בעלת מספר הזהות הישראלי, עימה נקשר המערער בהסכם המכירה.

המערער מוסיף ומעלה שורה של השגות כלפי חוות דעתו של רפ"ק בן שמש, וטוען, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה יש ליתן את מלוא המשקל הראייתי לחוות הדעת האמורה ולהעדיפה על פני חוות דעתה ועדותה של הגרפולוגית אורה כבירי (להלן: כבירי) שהובאה מטעמו. לדעת המערער, יש לבכר את מסקנות חוות דעתה של הגרפולוגית כבירי, בדבר אמיתות חתימותיו של עו"ד שורר על גבי המסמכים שבמחלוקת, ובדבר האותנטיות של חותמת רשם החברות המוטבעת על גבי מסמכי רשם החברות. זאת ועוד, המערער טוען נגד אימוץ ממצאיו של רפ"ק בן שמש גם נוכח מחדלה של המשיבה שהתבטא באובדן חותמת רשם החברות המקורית שנתפסה על ידי המשטרה והושמה במשמורת אצל באי-כוח המשיבה. טענת המערער היא, שהיעלמותה של חותמת רשם החברות שהוחזקה אצל המשיבה יצרה יתרון למשיבה, אשר לא היה בידי המערער להתעמת עימו ולהפריכו, ומן הטעם הזה בלבד, שומה היה על בית משפט קמא לדחות את חוות דעתו של רפ"ק בן שמש בכל הנוגע לממצאיו ומסקנותיו בקשר עם חותמת רשם החברות אל מול החותמות שהוטבעו על גבי המסמכים שבמחלוקת.

עוד טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא כאשר התעלם מהעובדה שגרסתו באשר למסמכי המקור של הסכם המכירה, שאותרו בתוך ניילונית בארכיב בו אוחסנו תיקים ממשרדו של עו"ד שורר, התבררה כנכונה. בהקשר זה מזכיר המערער, כי החיפוש בארכיב הנ"ל נעשה ביוזמת צוות ההגנה, ובנוכחות נציגי המשטרה. על פי הנטען, צוות ההגנה מצא בקלות יחסית את מסמכי המקור של הסכם המכירה בארכיב בו אוחסנו תיקיו של עו"ד שורר, לאחר שבחיפוש קודם שערכה המשטרה המסמכים לא נמצאו, ומכאן המסקנה ההכרחית היא, כי המשטרה נמנעה לפעול, אפילו בדוחק, לבירור גרסתו של המערער, וזאת תוך סיכול משווע שמטרתו לאיין לחלוטין את קו הגנתו מפני החשדות שיוחסו לו.

לחלופין, משיג המערער על חומרת העונש. לטענתו, שגה בית משפט קמא עת השית עליו עונש חמור, אשר סוטה מרף הענישה הראוי בעבירות ובנסיבות כגון דא, ומעיקרון אחדות הענישה ביחס לנאשם נוסף בכתב האישום (בראנס), אשר הורשע בביצוע עבירות בנסיבות חמורות יותר.

10. המשיבה תומכת יתדותיה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המשיבה, אין בנימוקי הערעור כדי לבסס עילה להתערבות בממצאיו של בית משפט קמא, אשר עליהם נסמכת הרשעת המערער, שכן הכרעת דינו של בית משפט קמא מקיפה, מבוססת ומנומקת היטב. המשיבה מוסיפה ומציינת, כי בית משפט קמא בחן בדקדקנות את המארג הראייתי המורכב שהונח בפניו והתרשם באופן בלתי-אמצעי מן העדים, וכי ממצאי העובדה שנקבעו על ידו מושתתים על יסודות איתנים המורכבים משילוב של ראיות נסיבתיות וקביעות מהימנות חד-משמעיות. לטענת המשיבה, על אף ריבוי הפרטים בתיק שלפנינו, מן הבחינה האנליטית מערך הראיות איננו מורכב, והוא מביא למסקנה הבלתי נמנעת בדבר אשמתו של המערער.

לעניין הערעור על גזר הדין, סבורה המשיבה כי אין מקום להתערב בעונש שהושת על המערער, באשר מדובר בעונש מאוזן וראוי, ההולם את חומרת המעשים ומכלול הנסיבות, לרבות הסכום העצום שקיבל המערער במרמה, התחכום והמורכבות במעשיו, הנזקים הקשים שגרמו המעשים, כמו גם נוכח עברו הפלילי המכביד של המערער.

דיון והכרעה

11. אומר מיד בפתח הדברים, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר הרב שהוגש על ידם, הגעתי למסקנה, כי התשתית הראייתית שהוצגה בפני בית משפט קמא מוכיחה את אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר, ומשכך דין הערעור על ההרשעה להידחות, וכך אציע לחבריי לעשות.

12. ערעור זה מופנה בעיקרו כנגד ממצאים של עובדה ומהימנות אשר נקבעו בערכאה המבררת, בין היתר, בהתבסס על התרשמותה מהעדים שהופיעו בפניה. הכרעת דין מסוג זה מציבה בפני המבקש להשיג עליה משוכה גבוהה, אשר מקורה בהלכה הנוהגת מימים ימימה ולפיה אין בית משפט של ערעור נוהג להתערב בממצאים מתחום זה (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 641-640, 646-643 (2000); ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.2011)). התערבות בממצאי עובדה ומהימנות שמורה לאותם מקרים בהם קביעותיה של הערכאה הדיונית אינן סבירות, מקרים בהם הערכאה הדיונית טעתה טעות מובהקת, או שלא נשקלו שיקולים שהיה מקום לשוקלם (ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, פס' 14 (לא פורסם, 16.1.2006); ע"פ 11791/04 אפלבאום נ' מדינת ישראל, פס' ז(1) (לא פורסם, 29.5.2006); ע"פ 10031/05 ג'וזיף נ' מדינת ישראל, פס' 4 (לא פורסם, 12.7.2006)). אף אחד מהקריטריונים דלעיל לא התקיים במקרה דנן, ומטעם זה בלבד ניתן לדחות את מרבית הטענות בערעור שלפנינו. אמנם, מאחר שענייננו נסב, בין היתר, על הסקת מסקנות מראיות נסיבתיות, פתוחה הדרך בפני ערכאת הערעור לסטות ממסקנות הערכאה המבררת ביחס לאותן ראיות, במגבלות הברורות שמסגרת הערעור מציבה (ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 686 (1978); ע"פ 8721/04 אוחנה נ' מדינת ישראל, פס' 10 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (לא פורסם, 17.6.2007), להלן: עניין אוחנה). אלא, שכפי שיובהר להלן, גם לגופו של עניין, טענות המערער נשענות על אדנים רעועים, ומכאן שאין מקום להתערב בתוצאה הסופית אליה הגיע בית המשפט המחוזי.

זהותה של גב' בלקיס

13. חלק נכבד מגרסתו של המערער מתמקד בטענה הנחזית במבט ראשון להיות שובת-לב, לפיה גב' בלקיס, אשר אותרה על ידי המשטרה במהלך החקירה, והודעתה הוגשה בהסכמה לבית המשפט, איננה אותה גב' בלקיס שלמולה חתם המערער על הסכם המכירה. על פי הטענה, גב' בלקיס שנחקרה והובאה לעדות מוקדמת היא אזרחית תורכיה שזוהתה על פי דרכונה התורכי, ואילו גב' בלקיס החתומה על הסכם המכירה היא אישה אחרת – אזרחית ישראלית בעלת תעודת זהות ישראלית. טענה זו נבחנה ברצינות ובקפידה על ידי בית משפט קמא, אשר דחה אותה מכל וכל, ולא מצאתי כל סיבה להתערב בקביעתו. את טענת המערער לפיה קיימת דמות נוספת, אזרחית ישראלית הנושאת את שמה של גב' בלקיס התורכיה ומחזיקה בתעודת זהות ישראלית, ואשר אינה אותה אזרחית תורכיה שאותרה על ידי המשטרה, יש לדחות נוכח הצהרתו של בא-כוחו של המערער בדיון בבית המשפט המחוזי ביום 5.6.2008, אליו התייצבה לעדות מוקדמת גב' בלקיס, אשר שהתה באותה עת בישראל, כדלהלן:

"לא נתנגד להגשת העדות של העדה, כי גם אלמלא חברתי היתה מעלה אותה על דוכן העדים, זה לא היה נותן לנו מאומה כי העדות הזו לא רלוונטית לנו כי הטענה היא בזיוף והתחזות לאותה אישה שהיא העדה שהוזמנה למתן עדות מוקדמת ... לא נתנגד להגשת הודעתה של העדה חלף עדות ראשית ואין לנו שאלות לעדה במסגרת חקירה נגדית ... " (עמ' 2, ש' 15-4, לפרוטוקול הדיון; ההדגשה הוספה).

עינינו הרואות, ההצהרה המפורשת דלעיל היא למעשה הודאה בעובדה שהעדה שהתייצבה לעדות מוקדמת היא גב' בלקיס האחת והיחידה, שפרטיה מופיעים על גבי המסמכים שבמחלוקת, וכי מישהי אחרת התחזתה להיות העדה (כזכור, עתה טוען המערער כי קיימות שתי נשים שונות בעלות אותו השם, האחת ישראלית והשניה תורכיה, וכי העיסקה שביצע נעשתה אל מול הישראלית). על יסוד הצהרה זו הוגשו לבית המשפט דיסק ותמליל המתעדים את חקירתה של גב' בלקיס במשטרה, וכן מספר מסמכים נלווים שהוצגו לה בחקירה. עוד יצוין, כי בשום שלב מאוחר יותר לא ביקש המערער את רשות בית משפט קמא לחזור בו מהודייתו הנ"ל (השוו: סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). משכך, בדין קבע בית משפט קמא, כי מדובר בעובדה מוסכמת לפיה העדה שהתייצבה להעיד היא גב' בלקיס – וכי אין "בלקיס" אחרת. כמו כן, בדין נקבע, כי הימנעותו של המערער מלהעמידה במבחן החקירה הנגדית פועלת לרעתו ומתווספת לחיזוק הראיות כנגדו.

זאת ועוד, לפני בית משפט קמא עמדו עדויות החוקרים וממצאי החקירה אשר תמכו במסקנה, כי גב' בלקיס שהובאה לעדות מוקדמת היא אותה גב' בלקיס בעלת מספר זהות ישראלי המופיע על גבי הסכם המכירה, שכן בעבר היה לגב' בלקיס התורכיה מספר זהות ישראלי, בהיותה אזרחית ישראלית לשעבר. בניסיון להתמודד עם ממצאי חקירת המשטרה בנוגע לזהותה של גב' בלקיס, הצהיר בא-כוחו של המערער במועד המענה לכתב האישום, כי בבוא היום יוצגו ראיות בדבר זהותה של גב' בלקיס "האמיתית", ובכלל זה, תוצג תעודת הזהות עם התמונה שלה, ויוזמנו להעיד עדים שנפגשו עימה (עמ' 9, ש' 4-3 לפרוטוקול הדיון). דא עקא, בסופו של יום, לא הביא המערער בפני בית המשפט ולו ראשית ראיה לאפשרות כי קיימת גב' בלקיס אחרת. על אף גרסתו של המערער, לפיה ראה עותק של תעודת זהות ישראלית של אותה גב' בלקיס שחתמה בפניו על ההסכם, ואף שהוסיף בעדותו כי עו"ד שורר נתן לו העתק צילומי ממנה, לא הוצג אותו העתק צילומי של תעודת הזהות של גב' בלקיס האחרת, ולא הוגש מטעמו של המערער כל מסמך אחר בתמיכה לטענה הנ"ל.

מכל הטעמים הללו, איני רואה מנוס מהקביעה, לפיה לא עלה בידי המערער להקים ספק בדבר אפשרות קיומה של גב' בלקיס נוספת ואחרת מזו שנחקרה והובאה לעדות מוקדמת. מכאן שמקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא, כי הגב' בלקיס מעולם לא קנתה או מכרה את החברה, לא חתמה על המסמכים שבמחלוקת, לא הכירה את המערער ולא את עו"ד שורר, וממילא לא היה לה כל קשר עסקי או אחר עימם.

קביעת הממצאים על-פי חוות דעתו של מומחה המז"פ

14. כזכור, השופטת המלומדת בבית משפט קמא התרשמה מאמינות עדותו ומקצועיות חוות דעתו של איש המחלקה לזיהוי פלילי, רפ"ק בן שמש, וקיבלה את מסקנותיו בכל הנושאים השנויים במחלוקת, כגון: זיוף חתימותיהם של גב' הולצמן, גב' בלקיס ועו"ד שורר על גבי המסמכים שבמחלוקת; חוסר אותנטיות בהטבעות של חותמת רשם החברות ובהטבעות החותמות הנחזות להיות של עו"ד שורר; חוסר הזהות בתכונות הכתיבה בין הרישומים שבמחלוקת לבין כתב ידו המקורי של עו"ד שורר; והשוני המהותי בין המסמכים שבמחלוקת לבין מסמכים משפטיים אותנטיים שנערכו במשרדו של עו"ד שורר. וכך באו הדברים לידי ביטוי בהכרעת הדין:

"עדותו של בן שמש היתה ברורה, עקבית, חד-משמעית, מנומקת ומודגמת. כל קביעה שקבע הוסברה והודגמה לפרטי פרטים בצורה מקצועית, ברורה ומשכנעת, שלא הותירה מקום לספקות. בן שמש היה זהיר בדבריו ובחוות-דעתו, ובנושאים מסויימים אף הסתייג מלקבוע מסקנתו במידת וודאות גבוהה, משעה שסבר כי לא יהא זה בטוח לעשות כן מבחינה מקצועית.

למרות חקירה נגדית ארוכה, לא קלה ולעיתים אף אגרסיבית, הקפיד בן שמש לענות בקור רוח, בסובלנות ובמקצועיות. ענה תשובות ענייניות ומשכנעות. לא רק שלא נסתר בחקירתו הנגדית, אלא להפך. הוא עמד על מסקנותיו ואף הוסיף, הסביר, איבחן והדגים שוב ושוב את הבסיס לקביעותיו ... " (פס' 16 להכרעת הדין).

להשקפת המערער, שגה בית משפט קמא בהענקת מלוא המשקל הראייתי לחוות דעתו ועדותו של רפ"ק בן שמש. לטענתו של המערער, יש בחוות הדעת הגרפולוגית שהוצגה מטעמו כדי להוות משקל נגד לחוות דעתו של מומחה המחלקה לזיהוי פלילי. טענה זו, כקודמתה, מבקשת להשיג על ממצאי עובדה ומהימנות, ומטעם זה בלבד דינה להידחות. מעבר לכך, גם לגופו של עניין, עמדתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עליי ולא מצאתי סיבה שלא לאמצה. הלכה היא, כי בבוא בית המשפט להכריע בין חוות דעת נוגדות בעניינים שבמומחיות עליו להפעיל שיקול דעת שיפוטי ולא שיקול דעת מקצועי, וזאת על בסיס ניסיון החיים והשכל הישר, בהם הוא עושה שימוש על מנת להכריע בין שתי גרסאות סותרות (ע"פ 9897/05 אלמגור נ' מדינת ישראל, פס' 10 (לא פורסם, 23.11.2006); ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל, פס' 17 (לא פורסם, 17.1.2008), להלן: עניין ג'ורן). שיקול הדעת של השופט בהכרעה מעין זו מורכב משני רבדים שונים, כפי שהיטיב להסביר זאת השופט י' קדמי באחת הפרשות:

"ככלל, עדותו של מומחה נבחנת על ידי בית המשפט בשני מישורים: מישור המהימנות האישית - במסגרתו נבחנת מהימנותו של המומחה ככל עד אחר; ומישור האמינות המקצועית - במסגרתו נבחנים רמתו המקצועית של המומחה, וטיב ואופי הבדיקה או הבירור האחר שערך ואשר מכוחם הגיע למסקנותיו. על פי שנים אלה - ­נקבעת בדרך כלל יכולתו של בית המשפט לאמץ את חוות דעתו ולסמוך עליה מימצאים לצרכי הכרעה בהליך המשפטי שבמסגרתו הוגשה חוות הדעת כראיה" (ע"פ 1839/92 אשקר נ' מדינת ישראל, פס' 4א(2) (לא פורסם, 4.9.1994)).

בענייננו, חוות דעתה של הגרפולוגית כבירי מתייחסת לשני נושאים בלבד, מתוך כלל הנושאים השנויים במחלוקת, ונעדרת כל התייחסות לשאלות מרכזיות אחרות בפרשה דנן, אשר זכו להתייחסות יסודית ומקיפה בחוות דעתו של רפ"ק בן שמש. לא זו אף זו, עדותה של הגרפולוגית כבירי נמצאה על ידי בית המשפט המחוזי כ"לא עקבית, לא בהירה, מעוררת תמיהות ושאלות רבות, לא משדרת ביטחון ואמינות ולא משכנעת כלל ועיקר ... המדובר בבדיקה חסרה, לא מבוססת וללא בסיס השוואתי נכון" (פס' 17 להכרעת הדין). במקרה דנן הושם הדגש, בין היתר, על הרמה המקצועית של כל אחד מהמומחים וטיב הבדיקה שנערכה על ידו, כשבהקשר זה, הדגיש בית משפט קמא, כי הגרפולוגית כבירי הודתה בחקירתה הנגדית, כי לא עבדה במעבדת מסמכים או במעבדה פורנזית כלשהי, וכי מעולם לא קיבלה הכשרה מקצועית בבדיקת חותמות. מכל האמור לעיל עולה, כי בית משפט קמא בחן את חוות הדעת של שני המומחים שבאו לפניו על פי הפרמטרים שהתוותה ההלכה הפסוקה בסוגיה זו, ולא עלה בידי המערער להראות כי בית המשפט שגה במסקנתו, כאשר העדיף את חוות דעתו ועדותו של רפ"ק בן שמש, אף במובן זה שלא נמצא כי בכוחה של חוות הדעת שמטעם ההגנה ליצור ספק.

15. כאן המקום להתייחס לטענת המערער, כי במחדלה של המשיבה, שהתבטא באובדן החותמת המקורית שנתפסה במשרדי רשם החברות, נמנעה מהמערער האפשרות להציג את הגנתו כדבעי, בין היתר, משום שהגרפולוגית כבירי לא הייתה יכולה להשלים את חוות דעתה. דין הטענה להידחות. ראשית, כפי שנזכר לעיל, הגרפולוגית כבירי אינה מומחית לבדיקת חותמות ואף העידה על עצמה כי אינה מבצעת "בדיקות טכניות", ומכאן שממילא לחוות דעתה בעניין זה לא היה כל משקל ראייתי ממשי. שנית, החותמת שאבדה הייתה חותמת אקראית שנתפסה במשרדי רשם החברות במהלך החקירה על מנת שתשמש כדוגמא בלבד, ולא חותמת שנטען כי שימשה בפועל כאמצעי לביצוע הזיוף. לא למותר להוסיף בהקשר זה, כי לאחר אובדן החותמת שנתפסה, הציעה המשיבה לתפוס חותמת נוספת מאותו סוג מידי רשם החברות, אך בא-כוחו של המערער התנגד לאפשרות הגשתה של חותמת חלופית, אותה ניתן היה לבדוק. שלישית, ולגופו של עניין, בדיקתו של רפ"ק בן שמש את החותמת שנתפסה, לא הייתה פיזית-צורנית, אלא בדקה את דוגמת הטבעתה של החותמת על גבי נייר, תוך השוואתה לדוגמאות ההטבעה על גבי המסמכים שבמחלוקת ולדוגמאות הטבעה נוספות שאינן במחלוקת. בשולי הדברים יצוין, כי בתגובתה לערעור הודיעה המשיבה, כי לאחרונה, במהלך הכנת עיקרי הטיעון, נמצאה החותמת המקורית במשרדיה, וכי הודעה על כך נמסרה מיידית לבא-כוחו של המערער. בגין כל הטעמים הללו הגעתי למסקנה, כי בדין קבע בית משפט קמא, כי לא היה בהיעדרה הפיזי של החותמת שנתפסה במשרדי רשם החברות כדי לפגוע בתוקפן או במשקלן של מסקנות חוות דעתו של רפ"ק בן שמש, וכי בנסיבות העניין, לא נפגמה יכולתו של המערער להתגונן כתוצאה מהיעדרה של החותמת.

מציאת המסמכים המזויפים בארכיב התיקים של עו"ד שורר

16. בכל מערך הראיות שהוצג לפני בית משפט קמא נותרה בלא מענה השאלה, כיצד הגיעו מסמכי העסקה המזויפים לארכיב שבו אוכסנו תיקים ממשרדו של עו"ד שורר, אם אכן עו"ד שורר לא היה מעורב בפרשה, כפי שגורסת המשיבה. יוזכר, כי הניילונית בה היו נתונים, בין היתר, שני ההסכמים שנחזו כמקור, האחד בין גב' הולצמן לבין גב' בלקיס, והשני בין גב' בלקיס לבין המערער, נמצאה רק לאחר שהסנגור עתר עובר לתחילת שמיעת הראיות בתיק לעריכת חיפוש נוסף בארכיב תיקיו של עו"ד שורר. להשקפתו של המערער, מציאת המסמכים הנ"ל תומכת בגרסתו, כי נפל קורבן למרמה בהובלתם של עו"ד שורר וגב' בלקיס, ודי בראיה זו כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו. הטענה היא, שאם אכן נעשה שימוש בחתימתו וחותמתו של עו"ד שורר ללא כל מעורבות אמיתית מצידו, לא ייתכן שמסמכי העסקה (המזויפים) יימצאו בארכיון של תיקים ממשרדו. בהקשר זה ציין בית משפט קמא, כדלהלן:

"שאלה זו לא קיבלה מענה ברור מתוך הראיות שנשמעו. גם אם ניתן להעלות השערות, המבוססות על פתיתי-מידע ועובדות העולות מהראיות, אין מקום לעשות כן. ממילא, כך סבורני, אין לכך כל נפקות. לנוכח מצבור הראיות והמסקנות שהוסקו לעיל, עובדת הימצאם של מסמכים ספורים ומזוייפים אלו ללא כל תיק מסודר או רישום מסודר וללא כל מסמכים נוספים, אשר גם לגירסת הנאשם, אמורים להיות במשרדו של עו"ד שורר ואשר מדרך הטבע ועל-פי פעילות משפטית ועסקית רגילה אמורים ללוות עיסקה מסוג זו, חשודה היא ואינה יכולה להוות חומר ראייתי ממשי, המטה את הכף לטובת גירסת הנאשם או לכרסם במכלול ראיות התביעה" (פס' 37 להכרעת הדין).

17. אין בידי לקבל, כי מציאת המסמכים בארכיב תיקיו של עו"ד שורר מובילה, מניה וביה, לאימוץ טענתו של המערער בדבר מעורבתו של עו"ד שורר בעריכת ההסכמים. מדובר בשני הסכמים הנחזים להיות מקוריים, אולם נמצאו מזויפים בבדיקתו של רפ"ק בן שמש. כלומר, הם לא נערכו על ידי עו"ד שורר או במשרדו, והחתימות המופיעות על גבם אינן של גב' הולצמן ושל גב' בלקיס. כפי שציין בית המשפט, גם לא נמצאה בחומר שמקורו במשרדו של עו"ד שורר כל אינדיקציה נוספת לכך שטיפל באותן "עיסקאות". כאן המקום גם להוסיף ולציין, כי המסקנה לפיה ההסכמים המזויפים לא נערכו במשרדו של עו"ד שורר זוכה לאימות ברור וחד-משמעי בעדויותיהן של שתי עורכות דין שעבדו במשרדו של עו"ד שורר, ובעדויותיהם של בנו וגרושתו של עו"ד שורר. כל אלה העידו, בין היתר, כי כתב היד הנחזה להיות של עו"ד שורר על גבי ההסכמים הנזכרים לעיל אינו כתב ידו. כמו כן, שתי עורכות הדין שעבדו עם עו"ד שורר שללו מכל וכל את האפשרות שההסכמים הנ"ל, שהיו שונים מבחינה צורנית ותוכנית ממה שהכירו בעבודתן במשרד, יצאו תחת ידו של עו"ד שורר או מי מטעמו. יתרה מכך, שתי עורכות הדין העידו שעיקר עיסוקו ומומחיותו של עו"ד שורר במשך שנים היה בנושאי מעמד אישי ופלילים, וכי בתקופות מסוימות עסק בעסקאות מקרקעין שהיקפן הכספי לא היה גבוה, ובעסקאות מקרקעין הקשורות לתיקי האישות שבהם טיפל. לדברי שתי עורכות הדין, עו"ד שורר לא נהג לעסוק בעסקאות מקרקעין בהיקפים גדולים, וכן לא נהג לעסוק בעניינן של חברות, ובכלל זה, בעריכת חוזים של העברת מניות. עוד הוכח, כי קיומה של הצהרת עו"ד שורר על גבי אחד הטפסים, אשר נחזה להתקבל אצל רשם החברות בתחילת שנת 2005, מעידה גם היא, כי אין מדובר בטופס אוטנטי, וזאת משום שרק בשנת 2006 קמה לראשונה הדרישה להצהרת עורך-דין על גבי טפסים מסוג זה. אמנם, כתוצאה מהיעדר ראיה פוזיטיבית וחד-משמעית, ניתן רק להעלות השערות שונות ומגוונות באשר לאופן בו מצאו המסמכים המזויפים את דרכם אל ארכיב תיקיו של עו"ד שורר. בית משפט קמא התייחס בהכרעת דינו לחשדות שונים שהועלו על ידי גורמי החקירה, אך כיוון שחשדות אלו לא נבדקו, לא נקבע כל ממצא בעניין (פס' 47 להכרעת הדין). מכל מקום, הסברו של המערער לתעלומה בנקודה זו אינו מתיישב עם מצבור הראיות האחרות בתיק, או עם הפעילות המשפטית והעסקית האופיינית לעסקאות אותם נהג לערוך עו"ד שורר. בסופו של דבר, סבורני, כי אין מנוס מהמסקנה אליה הגיע בית משפט קמא, ולפיה עו"ד שורר לא היה מעורב כלל בעריכת ההסכמים המזויפים. בהתאם לכך, גם דעתי היא שמציאת ההסכמים המזויפים בארכיב תיקיו של עו"ד שורר אינה מטה את הכף לטובת גרסת המערער או שיש בה כדי לכרסם במכלול הראיות נגדו, אף כי לדבר לא נמצא הסבר בחומר הראיות.

בחינת מארג הראיות הכולל והרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות

18. אכן, אין להתעלם מכך, שלא הובאה כל ראיה ישירה שהמערער, או מי מטעמו, זייפו את המסמכים שבמחלוקת. עם זאת, הרשעתו של המערער בזיוף ההסכמים התבססה על שילוב של ראיות נסיבתיות שהובילו, כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, להוכחת אשמתו מעבר לכל ספק סביר (פס' 50 להכרעת הדין). כידוע, הוכחת קיומה של מציאות דברים מסוימת, כמו גם הוכחת צפונות ליבו של הנאשם, אינה מותנית בכל מקרה בקיומן של ראיות ישירות במשפט. היא ניתנת להוכחה גם באמצעות חזקות עובדתיות שונות, פרי ראיות נסיבתיות, המלמדות, בהתבסס על השכל הישר ועל ניסיון החיים, על קיומה של אותה מציאות כאפשרות יחידה. בהתאם לכך, לצורך הוכחת אשמתו של נאשם, ניתן לסמוך על ראיות נסיבתיות מקום שניתן להסיק מהן מסקנות חד-משמעיות בדבר אשמתו, וכאשר כל אפשרות חלופית אחרת אינה מתקבלת על הדעת, בבחינת היסק אפשרי על פי השכל הישר וניסיון החיים (ע"פ 6096/94 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 732, 736 (1996); ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 577, 588-586 (2003); עניין אוחנה, פס' 20 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; עניין ג'ורן, פס' 22; מיכה לינדנשטראוס על הספק הסביר – סוגיות נבחרות 106-96 (מהדורה שנייה, 2009)). יפים לסוגיה זו של הרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות דברים שכתב באחת הפרשות השופט י' טירקל, כדלהלן:

" ... כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו – ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו – הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר אישה ברעותה, נעשית 'חזקת חפותו' של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר, עד שלא נותר ממנה שריד. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ('פזל'), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה" (ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 477, 484 (1981)).

19. לאחר שבחנתי את הדברים, הגעתי למסקנה, כי יש בחומר הראיות הנסיבתיות בתיק, ביחד עם ממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית משפט קמא, כדי להביא לשכנוע מעבר לספק סביר בדבר אשמתו של המערער במיוחס לו בכתב האישום. המערער מצידו לא הביא כל ראיה או עדות התומכת בטענותיו בקשר לעסקה והתגבשותה, והגרסה שהציג שזורה בסתירות פנימיות וחיצוניות, וחסרה סימוכין במציאות העובדתית שהוכחה בפני בית משפט קמא. לפיכך, לא מצאתי מנוס מהקביעה, כי אין בגרסת ההגנה כדי להוות הסבר אפשרי ואלטרנטיבי להשתלשלות האירועים. הדברים מפורטים ומנומקים בהרחבה בהכרעת דינו של בית משפט קמא, אשר נראה כי לא הותיר אבן על אבן.

כאן המקום גם להזכיר, כי המערער אישר בעדותו, כי החתימה בראשי תיבות על גבי הסכם המכירה, שנמצא בארכיב, היא חתימתו. עובדה זו קושרת את המערער ישירות להכנת הסכם המכירה שהוכח כמזויף בבדיקתו של רפ"ק בן שמש, ומעידה בצורה מובהקת על מעורבותו במעשי ההונאה המתוארים בכתב האישום. בעובדה זו נמצא הקשר הישיר בין המערער לבין מעשה הזיוף והיא מחזקת מאד את המסקנה המוסקת ממארג הראיות הנסיבתיות.

ועוד יצוין, כי המערער לא הציג כל אסמכתא שהיא להעברת סכומי הכסף הגדולים במזומן שנטען על ידו שנתן לעו"ד שורר, ואף לא למקורם של הכספים האלה. לא זו אף זו, אין כל בדל ראיה התומך בטענות המערער בדבר העברות הכספים במסגרת העסקה. כך, לא נמצא כל תיעוד להעברות הכספים הנטענות ברישומי ההכנסות וההוצאות של משרדו של עו"ד שורר, ולא ברישומי סניף הבנק שבו ניהל עו"ד שורר את עסקיו, ושלטענת המערער אליו הלך יחד עם עו"ד שורר על מנת להפקיד את הכספים.

עוד הוכח מעבר לכל ספק, כי המערער מעולם לא פגש את עו"ד שורר, לאחר שהתיאור החיצוני של עו"ד שורר אותו מסר אינו עולה בקנה אחד עם מראהו האמיתי, ולאחר שכשל בתשובתו במהלך החקירה כאשר החוקרים הראו לו תמונה אקראית של אדם בעל מראה שונה לגמרי מזה של עו"ד שורר, והוא אישר שמדובר בעו"ד שורר המנוח.

לא למותר יהיה להוסיף, כי בית משפט קמא הגיע למסקנה חד-משמעית וברורה, כי המערער הוא אדם בלתי-אמין שלא ניתן בשום פנים ואופן לסמוך על דבריו. כפי שציין בית משפט קמא, חוסר מהימנותו של המערער עלה לאורך כל עדותו, הן בבחינת גישתו הכללית והן בהתייחסותו הספציפית לנושאים השנויים במחלוקת. בהקשר לכך, נקבע, שגרסת המערער עמוסה בסתירות מהותיות, כך שהיא קורסת שלב אחר שלב, עד כי לא נותר ממנה דבר (פס' 41-38 להכרעת הדין).

בסופו של יום, בהינתן שהאפשרות היחידה שהעלה המערער, כאילו היה קורבן להונאה מצד עו"ד שורר וגב' בלקיס, הופרכה בראיות ממשיות ומשמעותיות, ובהעדר הסברים היפותטיים סבירים אחרים, לא ניתן שלא להסכים לקביעתו של בית משפט קמא, כי המסקנה היחידה האפשרית והמתבקשת היא שהמערער היה מעורב בזיוף ההסכמים והמסמכים הנוספים, וכי הוא זה שעמד מאחורי המזימה כולה. אכן, לנוכח קו הגנתו של המערער, כי הוא רכש את הקרקע בתום-לב ובתמורה, הודה המערער, מניה וביה, בכל הפעולות האחרות שבגינן הואשם, קרי – מכירת האופציה למנצור לרכישת 50% מהזכויות בקרקע, משכון הקרקע וקבלת סכום הכסף מהבנק. משכך, בדין נקבע על ידי בית משפט קמא, כי יש להרשיע את המערער אף בעבירות הנוספות שיוחסו לו והנובעות מהרשעתו בעבירת הזיוף, והן שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות.

העונש

20. לא מצאתי להיעתר אף להשגותיו של המערער לעניין חומרתו הנטענת של העונש. הלכה עימנו שאין בית משפט שלערעור מתערב בשיקול דעתה של הערכאה המבררת בכל הנוגע לענישה, אלא אם כן נמצא שזו חרגה באופן בולט מנורמת הענישה הראויה וההולמת את המעשה ואת העושה (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פס' 7 (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 5135/11 מדינת ישראל נ' ברקו, פס' 42 (לא פורסם, 31.5.2012)). המכלול בתיק הנוכחי, מצביע על כך כי העונש אינו חורג לחומרא במידה המצדיקה את התערבותנו, וגם אילו ניתן היה להגיע לתוצאה עונשית שונה במשהו, לכאן או לכאן, אינני סבור שיש מקום לשנות מקביעותיו של בית משפט קמא, אשר הביא בחשבון את כל השיקולים הצריכים לעניין, ואיזן בצורה סבירה בין שיקולי הענישה השונים.

המערער הוא עבריין רצדיביסט, אשר הפך את דרך המרמה, הזיוף והפשע לאורח חיים. גיליון הרשעותיו הקודמות מהווה את ההוכחה המצערת לכך. היקף ואופי הנזקים שגרם המערער במעשיו בפרשה דנן מדברים בעד עצמם, החל בפגיעה באינטרס הציבורי המתבטא ביכולת הציבור לתת אמון במרשם המתנהל על-פי דין, דרך הפגיעה האישית – קניינית, כלכלית ונפשית – בבעלת הזכויות בקרקע, גב' הולצמן, וכלה בעירוב דמויות נוספות, כגון גב' בלקיס ועו"ד שורר, ללא כל יסוד ותוך הכפשתן. מעשיו של המערער, מהווים עליית מדרגה משמעותית בכל הקשור לחומרתם ולנזקים שגרמו. נדמה, כי המערער לא למד כל לקח מניסיון העבר, ולא הפנים את המסרים המרתיעים בנוגע לצורך בשמירה על החוק, וזאת למרות אזהרות חמורות שהוזהר, בין היתר, על ידי בית משפט זה (ע"פ 175/80 סמילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 21, 26 (1981)), ולמרות שהוטלו על המערער בעבר מאסרים בפועל, ביניהם מאסרים ממושכים של מספר שנים. טעמים אלה, ונימוקים נוספים שפורטו בהרחבה בגזר דינו של בית משפט קמא, הובילו אותי למסקנה, כי אין כל מקום להמתיק את עונשו של המערער.

סוף דבר

21. ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט המחוזי מעוגנים כדבעי בחומר הראיות, ולא מצאתי עילה כלשהי המצדיקה התערבות מצידנו. גם העונש שנגזר עליו הולם את המעשים בהם הורשע ואת נתוניו האישיים של המערער. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור שלפנינו ולהותיר את פסק דינו של בית משפט קמא, על כל חלקיו, בעינו.

ש ו פ ט

המשנָה לנשיא מ' נאור:

אני מסכימה.

המשנָה לנשיא

השופט א' רובינשטיין:

מסכים אני לחוות דעתו המנומקת של חברי השופט זילברטל. במקורות המשפט העברי מופיע הביטוי "הרוצה לשקר ירחיק עדותו" (ראו להלן), ומשמעו כשאדם מבקש לומר דברים שאינם אמת, ייחס אותם למי שמצוי במרחק וקשה להגיע אליו ועל כן לא תתגלה האמת, או למי שהלך בדרך רחוקה מכל רחוק, קרי, בדרך כל הארץ ואינו עוד בין החיים. במקרה דנא ננקטו לכאורה שניהם גם יחד, הומצאה גב' בלקיס ב' (גב' בלקיס א' אין חולק שאינה שייכת לסיפור), שלא נמצאו לקיומה כל תימוכין; השם אלוור בלקיס מן הסתם אינו נפוץ (בלקיס, אגב, הוא שמה בקוראן של מלכת שבא שבאה מרחוק אל המלך שלמה), והמאמץ לשכפל אותו פעמיים בין תורכיה למקום נעלם בארץ הוא באמת בחינת "ירחיק עדותו". הוא הדין לגבי עו"ד שורר עליו השלום, שקל להשתמש בשמו אחר שנפטר לבית עולמו מכבר. ר' יעקב לורברבוים בעל נתיבות המשפט (פולין, המאות הי"ח-הי"ט, ביאורים מ"ו, ה') מציין לעניין זיוף – מקרה לא רחוק בטיבו הבסיסי מענייננו - "הא (הרי) בידו לזייף עדים כרצונו ויאמר שהם עדים מסוף העולם שאין ידוע מקומן של העדים אלא ודאי כשאומר כן ניכר זיופו להבית דין דהרוצה לשקר ירחיק עדותו...". אכן, אף אנכי התלבטתי בשאלה מה פשר המסמכים שנמצאו בנילונית ב"ארכיביון" בין מסמכי עו"ד שורר ע"ה, אך הנושא נותר בסימן שאלה מתמיה נוכח "בדידותו" של חומר זה בלא חומרים רלבנטיים נוספים - הכיצד הגיעה הנילונית לשם, מאין באה ולאן רצתה לילך. כאמור, מצטרף אני לפסק דינו של חברי.

ש ו פ ט

לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל.

ניתן היום, ‏כ"ח בתמוז התשע"ב (‏18.7.2012).

המשנָה לנשיא
ש ו פ ט
ש ו פ ט


מעורבים
תובע: אליהו סמילא
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: