ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ליאור אורגד נגד היועץ המשפטי לממשלה :

23


בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

לפני כב' השופט משה דרורי

ב"ש 5419/08

ב"ש 5428/08

ב"ש 5439/08

בעניין:

1. ליאור אורגד

2. יניב קלברס

- שניהם ע"י עוה"ד י' גיגי וש' גיגי

3. גיא מאיו

4. אלעד מאיו

- שניהם ע"י עוה"ד א' פלדמן וש' נהרי

5. אסי אלמקייס

ע"י עו"ד ש' נהרי

העוררים בב"ש 5419/08

העוררים בב"ש 5428/08

- נ ג ד -

היועץ המשפטי לממשלה

ע"י עו"ד ט' ורנר-קלינג

המח' הבינלאומית בפרקליטות המדינה

המשיב (בשתי הב"שות הנ"ל)

ובעניין:

היועץ המשפטי לממשלה

העורר בב"ש 5439/08

- נ ג ד -

מורן גולדפרב

ע"י עו"ד א' לנדשטיין ו/או ל' חיימוביץ'

המשיבה בב"ש 5439/08

החלטה

כללי

1. מה הן אמות המידה לחלופת מעצר, כאשר העצורים "קשורים" להליכי הסגרה לארץ אחרת, אך טרם הוגשה עתירה להסגרתם לאותה ארץ, על פי חוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן – "חוק ההסגרה")?

האם הליכי המעצר בעניין הסגרה, בשלב זה של "טרום בקשה להסגרה", כפופים להוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – "חוק המעצרים")?

כיצד יש לבחון כיום, בעידן החוקתי, את מעצרם של אנשים בקשר להסגרה, ובמיוחד בשלב של "טרום בקשה למעצר", ומה היא מידת הזיקה ועוצמת הקשר שבין מעצר לעניין הסגרה, ובמיוחד בשלב של "טרום בקשה להסגרה", לבין מעצר קודם של אותם אנשים, מעצר אשר נערך ונבחן, שיפוטית, במסגרת חוק המעצרים הישראלי?

האם בכל הנושאים הללו יש הבדל בין מעצר לפני הגשת העתירה להסגרה, לבין מעצר לאחר הגשת העתירה להסגרה, ולבין מעצר בתקופה שלאחר החלטת בית משפט מחוזי בעניין העתירה להסגרה (וכאן יש שתי חלופות: האחת, כאשר בית משפט מחוזי נענה לבקשת ההסגרה; השנייה, כאשר בית משפט מחוזי דחה אותה), עד לתום הדיונים בערעור המוגש לבית המשפט העליון, על ידי אותו צד אשר הפסיד בדיון בבית המשפט המחוזי?

2. שאלות אלה עומדות במרכז החלטה זו, אשר הינה החלטה בעררים על שתי החלטות של בית משפט השלום בירושלים: באחת מהן, הורה על המשך מעצרם של שמונה מתוך קבוצה של תשעה עצורים; בהחלטה אחרת – שניתנה 7 ימים לאחר מכן - הורה על שחרורה של העצורה התשיעית, מתוך אותה קבוצה.

3. כדי שהדיון המשפטי יהיה מובן, אין מנוס מתיאור נתוני היסוד העובדתיים, במסגרת הפרק הראשון של החלטה זו, שכותרתו "רקע עובדתי עד למעצר הראשון".

בעקבות זאת, אביא את ההליכים השיפוטיים שהיו, עד כה, ביחס לעוררים ולחבריהם, תחילה, בבית משפט השלום בתל-אביב, ולאחר מכן, בבית משפט השלום בירושלים, ובערר שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים. לכך, יוקדשו הפרקים הראשונים של החלטה זו, לאחר הפרק הפותח ומתאר את הרקע, כאמור לעיל.

במסגרת הפרק האחרון של תיאור ההליכים השיפוטיים, אתייחס, ביתר פירוט, להחלטה של בית משפט השלום, שהוא נשוא הכרעה זו.

לאחר מכן, אביא את תמצית הטענות הכתובות של הצדדים בעררים שהוגשו לבית המשפט המחוזי; את החלטות הביניים שלי; את תגובות הצדדים בכתב; ואת הטיעונים בעל-פה בפניי, מטעם שני הצדדים.

לאחר מכן, אתייחס להחלטה הנוספת של בית משפט השלום, בעניין מבוקשת אחת, והערר שהוגש על החלטה זו על ידי המדינה.

במסגרת הדיון המשפטי, אתייחס למבחנים הראויים של המעצר וחלופת המעצר, בכל הקשור להסגרה, תוך חלוקת סוגי המעצרים השונים בענייני הסגרה, על פי מועד רצף הזמן, החל מן השלב של "טרום בקשת הסגרה", מעצר יחד עם העתירה להסגרה, מעצר לאחר החלטת בית משפט המחוזי בדבר ההסגרה, עד לדיון בבית משפט העליון, מעצר מתום הדיון בבית משפט העליון ועד להחלטתו השנייה של שר המשפטים להסגיר בפועל את המבוקש לארץ המבקשת.

אתייחס גם לכך, שמתוך הקבוצה של תשעה העצורים, שוחרר אחד מהם למעצר בית, במהלך הדיון בעל-פה של הערר שבפניי, ביום 13.11.08, ובנוסף לכך, לאחר מכן, שוחררה על ידי בית משפט קמא לחלופת מעצר עצורה נוספת, וזאת על פי החלטתו מיום 13.11.08 (בערב, מבלי שנתון זה נמסר לי כאשר קיימתי את הדיון בעניינם של העוררים שבפניי בב"ש 5419/08 ובב"ש 5428/08). בעיצומה של כתיבת החלטה זו, נמסר לי כי שלושה מבוקשים נוספים שוחררו למעצר בית, במרוצת שבוע זה. בעניין זה, אבדוק את טענות השוויון או ההפליה, או השוני הענייני, העולות מן הנתונים החדשים האלה, כאשר כיום חמישה מתוך תשעת אנשי החבורה, נמצאים במעצר בית, וההחלטה בעררים שבפניי תחול על ארבעת הנותרים.

רקע עובדתי עד למעצר הראשון

4. ביום 9.9.08 נעצרו על ידי משטרת ישראל שמונה אנשים, וביום 11.9.08 נעצרה אישה אחת, כולם שייכים לאותה פרשה.

לנוחיות הדיון, אמנה את העצורים על פי סדר כתיבת החלטת בית משפט קמא בעניינם:

א. גיא מאיו;

ב. אלעד מאיו;

ג. אסי אלמקייס;

ד. מורן גולדפרב;

ה. ליאור אורגד;

ו. אורליה בלחסן;

ז. דוד ימין;

ח. מור גלנטי;

ט. יניב קלברס.

(להלן, כולם יחד יכונו – "החבורה"; וכל אחד מהם יכונה על פי סדר כתיבת שמו, כגון: "המבוקש הראשון", או "המבוקשת הרביעית" וכדומה).

5. מעצרה של החבורה (זולת העצורה הרביעית) בוצע ברמת-גן, במשרד שבו הם פעלו, ברח' תובל 36 (להלן – "המשרד"), כפי שנטען על ידי המדינה.

6. במהלך הדיון בפניי, ביום 13.11.08, נמסר לי, כי אדם נוסף, מר שי קדוש (להלן: "מר קדוש"), אשר אף אותו תכננה המשטרה לעצור ביום 9.9.08, ולטענתה הינו חלק מן החבורה, ונחשב כאחד האנשים המרכזיים שבה, היה אותה עת במגרש החניה הסמוך למשרד, אך הוא הספיק לנסוע מן המקום, והוא לא נעצר על ידי המשטרה באותו יום. לדברי ב"כ המדינה, מאז יום המעצר של החבורה – 9.9.08 – אותו מר קדוש נמלט, וטרם אותר. עובדה זו מוסכמת על ב"כ שני הצדדים (ראה: דברי עו"ד גיגי, ב"כ עוררים 2-1, בעמ' 13, שורות 22-16, של הפרוטוקול שנוהל בבית משפט המחוזי, בפניי, ביום 13.11.08 [להלן - "הפרוטוקול"]; דברי ב"כ המדינה, עו"ד טל ורנר – קלינג בפרוטוקול הנ"ל בעמ' 19, שורות 8-10).

7. המעשים אשר בהם חשודה החבורה, יפורטו בפיסקה הבאה.

כבר עתה, מן הראוי להזכיר כי היוזמה לעקוב אחר החבורה, לא נבעה ממידע ישראלי פנימי, אלא נעשתה על פי בקשת ה-FBI, הרשות החוקרת בארצות הברית. משטרת ישראל ביצעה "שירות" זה, של מעקב אחר החבורה, כולל מעקב על המשרד ברמת-גן, עבור הגוף האמריקאי הנ"ל. נמסר לי על ידי ב"כ המדינה, כי הדבר נעשה במסגרת הסכמי "עזרה משפטית" שיש בין ארצות הברית לבין ישראל, אשר לא פורטו בפניי. אינני רואה צורך להעמיק בסוגייה זו, מאחר ונושא זה אינו עומד במוקד העררים שבפניי.

8. החשד, אשר שימש בסיס לפעולות החקירה בישראל, ביוזמת הרשויות האמריקאיות, כאמור לעיל, תואר, בתמצית, בבקשה הראשונה למעצר שהגישה המדינה (נספח ג לתשובת המדינה לעררים בב"ש 5419/08 ובב"ש 5428/08).

כדי להביא דבר בשם אומרו (עו"ד טל ורנר-קלינג, סגנית בכירה א' לפרקליט המדינה, המחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה), ובכך "להביא גאולה לעולם" (משנה, מסכת אבות, פרק ו, משנה ו), אצטט עתה את סעיפים 13-5 לבקשת המעצר הראשונה האמורה, אשר חתומה על ידי עו"ד ורנר-קלינג הנ"ל, ואשר הוגשה לבית המשפט השלום בירושלים:

"5. המשיבים (שיכונו להלן גם 'החבורה'), כל אחד לפי חלקו, כמפורט להלן, הקימו והפעילו רשת עבריינית מתוחכמת ורחבת היקף של הונאת קשישים תושבי ארה"ב, במסגרתה הרוויחו שלא כדין סכום של כ-2 מיליון דולר. המשיבים פעלו במשרד הממוקם ברח' תובל 36 ברמת גן (להלן – 'המשרד'). דרכי הפעולה של המשיבים היו כדלקמן:

לאחר שהשיגו את פרטיהם של קשישים תושבי ארה"ב (להלן: 'הקשישים'), התקשרו אותם המשיבים והציגו בפני הקשישים מצג שווא לפיו זכו בסכום כסף גבוה בהגרלת לוטו, וכדי לקבל את הכסף, עליהם לשלם תחילה אלפי דולרים כתשלומי מס ותשלומים אחרים. למעשה, ההגרלות האמורות מעולם לא התקיימו ואיש מהקרבנות לא זכה בסכום כסף כלשהו. רבים מהקרבנות נפלו קרבן למצבי השווא של המשיבים והתפתו לשלוח סכומים של עד עשרות אלפי דולרים לקרבן, למשיבים ולשותפיהם, מתוך אמונה כי לאחר ביצוע התשלום יקבלו את 'כספי הזכייה'. הכספים שהתקבלו במרמה על ידי המשיבים מעולם לא הוחזרו לקרבנות, והמשיבים גרפו את הכספים לכיסם.

6. ככלל, ניתן לחלק את המשיבים לשתי קבוצות עיקריות: 'המנהלים' (המשיבים 5-1) ו'אנשי המכירות' (המשיבים 9-6). בתחילת כל יום עבודה במשרד קיבלו אנשי המכירות דפים שעליהם הופיעו פרטי ההתקשרות עם הקשישים בארה"ב. אנשי המכירות התקשרו לקשישים והודיעו להם כי זכו בסכום כסף גדול (לרוב – 500,000$). זאת, ביודעם כי מטרת השיחה היא להונות את הקשישים וכי למעשה, האחרונים לא זכו בפרס כלשהו. אנשי המכירות הציגו לקשישים שאלות לגבי אזרחותם, גילם ומצבם הכלכלי. אם איש המכירות סבר שלקשיש היו די אמצעים כספיים, הוא העביר את השיחה לאחד המנהלים, שהוצגו לקשישים על ידי אנשי המכירות כ'שותף במשרד עורכי דין בעיר אולבני במדינת ניו-יורק'.

7. לאחר העברת השיחה לאחד המנהלים, הסביר המנהל לקשיש כי כדי לקבל את כספי הזכייה, יהיה עליו להעביר תחילה אלפי דולרים עבור תשלום הוצאות ומיסים. הקשישים הונחו על ידי המנהלים לשלוח את הכספים – אם בהעברה בנקאית ואם בדואר – לשותפיהם של המשיבים בישראל, תוך יצירת מצג לפיו לאחר תשלום זה, יישלחו לקשיש כספי הפרס. המנהלים אמרו לקשישים, שאם יישאלו לגבי מטרת העברת הכסף לישראל, עליהם לשקר. המנהלים סיפקו לקשישים מספרי טלפון בארה"ב לשיחות חינם (מספרי 800-1) שבאמצעותם הונחו הקשישים לעדכן את המשיבים אודות העברת הכסף.

8. במעשים המתוארים לעיל שכנעו המשיבים במרמה יותר ממאה קשישים בארה"ב לשלוח כסף לישראל במסגרת מסכת המרמה המתוארת לעיל. לאחר שליחת הכסף לישראל על ידי הקרבן, מנהל אחד או יותר יצרו עמו קשר כשהם מתחזים, בין היתר, לסוכני FBI, מכס או מס הכנסה בארה"ב, ושכנעו אותו לשלוח סכומי כסף נוספים לישראל לצורך קבלת ה'פרס'. לרוב פעלו הקרבנות על פי ההוראות שקיבלו והמשיכו לשלוח את הכספים לישראל. למעשה, איש מהקרבנות לא זכה בכל הגרלה שהיא, המשיבים לא עבדו בחברה העוסקת בהגרלות לוטו ולא ברשויות אכיפת החוק בארה"ב או במשרד עורכי דין בארה"ב, כפי שהתחזו במרמה בפני הקשישים.

9. בחודש מאי 2008 קיבל ה-FBI בארה"ב מידע אודות מסכת המרמה הנ"ל המתבצעת ממשרד הממוקם ברח' תובל 36 ברמת גן. רשויות אכיפת החוק העבירו את המידע למשטרת ישראל שפתחה בחקירה בעניין.

10. ביום 9.9.08 עצרה משטרת ישראל את כל המשיבים, פרט למשיבה 4, שנעצרה יומיים מאוחר יותר לאחר ששבה לישראל מאיטליה. משטרת ישראל ערכה במשרד חיפוש מדוקדק, במהלכו נתפס חומר ראיות רב, שהועבר לידי הרשויות בארה"ב בהתאם לבקשה דחופה לעזרה משפטית שהגישו.

11. מחומר הראיות שנתפס על ידי משטרת ישראל והועבר לאחר מכן לרשויות בארה"ב, ומהודעות הקרבנות שנגבו על ידי הרשויות בארה"ב, עולה כי המשיבים ביצעו את מעשי המרמה החמורים מהמשרד. עם מעצרו של המשיב 1 נתפס ברשותו דיסק-און-קי (להלן – 'הדיסק-און-קי'), שהכיל את שמותיהם של יותר מ-100 תושבי ארה"ב ששלחו כיותר משני מיליון דולר למשיבים בישראל כתוצאה ממעשי המרמה של המשיבים. רשימות אלה איפשרו ל-FBI לאתר את הקרבנות ולגבות מהם הודעות. הרשימות שנתפסו בדיסק-און-קי מפרטות בדיוק מי מהמשיבים (מנהלים ואנשי מכירות) מעורבים בהונאתו של כל קרבן. רבים מהקרבנות בארה"ב מסרו פרטים לגבי האדם, חשבון הבנק או הכתובת בישראל שאליהם הועברו או נשלחו הכספים. רוב השמות, חשבונות הבנק והכתובות הללו, מפורטים בשני מסמכים שנשמרו בדיסק-און-קי בקבצים תחת השמות ...

12. הן בדיסק-און-קי והן במסמכים שנתפסו ברשות של המשיב 5 בעת מעצרו, נמצא טקסט שהוקרא לקרבנות על ידי מי מהמשיבים (באנגלית ובאנגלית בתעתיק לעברית). מהודעותיהם של הקרבנות, שנמסרו ל-FBI, עולה כי הדברים שנאמרו לכאורה על ידי האנשים שהציגו עצמם כ'עובדי משרד עורכי הדין גורדון' תואמים את הכתוב במסמכים אלו שנתפסו בישראל.

13. הקרבנות ציינו בהודעותיהם את מספרי ה-800-1 שנאמר להם להתקשר אליהם במסגרת ההונאה. לפחות שניים מהמספרים הללו קשורים לטלפונים סלולריים שנתפסו על ידי המשיבים 2 ו-3 עובר למעצר".

9. בהמשך בקשת המעצר הנ"ל, מובא פירוט התפקידים של כל אחד מאנשי החבורה (סעיפים 22-14 לבקשה). במסגרת תיאור "תפקידו" של כל אחד מבני החבורה, במעשים הללו, הוא מסווג כ"מנהל" או כ"איש מכירות". החלוקה של החבורה לשתי קבוצות, מופיעה בסעיף 6 לבקשת המעצר הנ"ל (סעיף זה צוטט בפיסקה הקודמת).

הדיונים השיפוטיים בעניין המעצר – השלב הראשון

10. לאחר מעצרם של אנשי החבורה, על ידי משטרת ישראל, הם הובאו להארכת מעצר בפני שופט בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט אפרתי). עילות המעצר, המבחנים להמשך המעצר וכל יתר הטיעונים המשפטיים בפני כב' השופט אפרתי, התבססו על ההנחה כי מדובר במעצר של תושבי ישראל, בגין עבירה שבוצעה בישראל, וכי על המעצר של אנשי החבורה חל חוק המעצרים הנ"ל. אני כותב דברים אלה, על בסיס טיעוני ב"כ הצדדים בפניי, שכן לא ראיתי במו עיניי את הפרוטוקולים ואת ההחלטות בבקשות להארכת המעצר, אשר התנהלו בפני כב' השופט אפרתי, בבית משפט השלום בתל-אביב.

11. ב"כ הצדדים, במסגרת הודעתם המשותפת בפניי על נתונים עובדתיים מוסכמים (עמ' 2 לפרוטוקול שבפניי מיום 13.11.08), הסכימו כי המעצר הראשוני על ידי המשטרה היה ביום 9.9.08 ברמת-גן. כמו-כן, אין מחלוקת עובדתית, והדבר נאמר בהודעה המשותפת הנ"ל, כי לאחר מספר הארכות של "מעצר ימים", ניתנה על ידי כב' השופט אפרתי, ביום 26.9.08, החלטה לשחרר את כל תשעת אנשי החבורה, למעצר בית. החלטה זו ניתנה במסגרת תפקידו של כב' השופט אפרתי כ"שופט מעצרים", על פי חוק המעצרים הישראלי.

12. החלטת כב' השופט אפרתי הנ"ל הינה, כאמור, מיום 26.9.08.

אך, בפועל אנשי החבורה לא שוחררו, שכן עוד יום קודם לכן, נעצרו תשעת אנשי החבורה על ידי איש משטרה, על פי סעיף 6 לחוק ההסגרה, ויומיים לאחר מכן (דהיינו: יום לאחר החלטת השיחרור של כב' השופט אפרתי) הוגשה על ידי המדינה בקשה לעוצרם בבית המשפט השלום בירושלים, על פי סעיף 7 לחוק ההסגרה.

על כל פנים, בסעיף השלישי של ההסכמות הנ"ל של ב"כ הצדדים (עמ' 2 לפרוטוקול הנ"ל, בבית המשפט המחוזי בירושלים, שורות 15-13), נכתב כדלקמן:

"הם למעשה עצורים ברצף מאז 9.9.08. כאשר לטענת המדינה מדובר בשני מעצרים על בסיס שונה ולטענת העוררים מדובר במעצר רציף שעילתו עובדתית שווה".

הדיונים בעניין המעצר – השלב השני

13. הבקשה של המדינה בבית משפט השלום בירושלים, מבוססת על מעצר אנשי החבורה על ידי המשטרה, על פי סעיף 6 לחוק ההסגרה. סעיף זה, מאפשר מעצר אדם על ידי בעלי סמכות (ובהם קציני משטרה), לפני הגשת עתירה להסגרה.

עתירה כזו, יש להגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים בלבד, וזאת לאחר שלשר המשפטים תוגש בקשת הסגרה מטעם המדינה המבקשת. לאחר הגשת בקשה כזו, רשאי שר המשפטים להורות כי "המבוקש יובא לפני בית המשפט המחוזי כדי לקבוע אם הוא בר הסגרה; עתירה כאמור תוגש על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו" (סעיף 3(ב) סיפא לחוק ההסגרה).

14. כאמור, במסגרת השלב השני, שבו עוסק פרק זה, מצויים אנו לפני הגשת עתירת ההסגרה לבית המשפט המחוזי, ואף לפני שהמדינה המבקשת – ארה"ב – פנתה למדינת ישראל, קרי: לשר המשפטים, בבקשת הסגרה (סעיף 3(א) רישא לחוק ההסגרה).

15. בשלב זה של "מרוץ הזמן", חל סעיף 6 לחוק ההסגרה, אשר כותרת השוליים שלו היא: "מעצר בלי צו עד לעתירה", שזה לשונו:

"היועץ המשפטי לממשלת ישראל או בא כוחו, או קצין משטרה בדרגת סגן ניצב ומעלה, רשאים לצוות בכתב על מעצר מבוקש לפני הגשת העתירה, וכן על מעצר אדם שיש יסוד להניח שהוא בר הסגרה וכי תוגש בקשה להסגירו ונראה למצווה, כי המעצר דרוש להבטחת ההסגרה".

מעצר זה יכונה, בהמשך החלטה זו, כמעצר בשלב של "טרום בקשה להסגרה".

16. בתום 48 שעות ממועד המעצר המשטרתי הנ"ל (תקופה זו של 48 שעות הינה שריד מהתקופה שקדמה לחוק המעצרים, המחייב הבאת אדם שנעצר על ידי המשטרה בפני שופט תוך 24 שעות; ראה: סעיף 29(א) לחוק המעצרים; לפני התיקונים החדשים, משך הזמן שניתן היה להותיר אדם במעצר, לפני שראה שופט, היה 48 שעות), יש להביא את העצור בפני שופט בית משפט השלום.

17. על מעצר כזה, שנועד – בסופו של התהליך – להסתיים בעתירה להסגרה ולבסוף בהסגרה (אם תתקבל עמדתו של שר המשפטים על ידי בית המשפט המחוזי), חלות הוראות סעיף 7 לחוק ההסגרה, שכותרת השוליים שלו היא: "מעצר לפי צו" אשר קובע לאמור:

"(א) מי שנעצר לפי סעיף 6 יובא תוך 48 שעות לפני שופט של בית משפט שלום לשם קבלת צו מעצר עליו ואולם אם הוגשה עתירה לפי סעיף 3 בתוך התקופה האמורה, יובא העצור לפני שופט של בית המשפט המחוזי.

(ב) תוקפו של צו לפי סעיף קטן (א) לא יעלה על עשרים ימים; ואולם רשאי בית משפט שלום להתיר ולחזור ולהתיר את ההחזקה במעצר לתקופות נוספות מעבר לעשרים ימים אם ביקש זאת היועץ המשפטי לממשלה על יסוד נסיבות המעכבות את הגשת עתירה לפי סעיף 3.

(ב) תקופות המעצר לפי סעיפים 6 ו-7 יחד לא יעלו על שישים ימים; ואולם אם הודיע היועץ המשפטי לממשלה, לאחר שהמדינה המבקשת הגישה בקשת הסגרה לגבי המבוקש העצור, כי יש לכאורה מקום להגיש עתירה כאמור בסעיף 3, רשאי שופט להאריך את המעצר, מטעם זה, לתקופה נוספת שלא תעלה על עשרה ימים".

18. ראוי לציין, כי בעת הגשת הבקשה לבית משפט השלום בירושלים, על פי סעיף 7(א) רישא לחוק ההסגרה (שצוטט לעיל בפיסקה הקודמת), כבר היה זה לאחר שהוגשו לבית המשפט במחוז הדרומי של ניו-יורק שני כתבי אישום נגד אנשי החבורה ומר קדוש, ביום 23.9.08, על ידי חבר מושבעים גדול פדרלי (Federal Grand Jury ) (כתבי אישום אלה צורפו כנספח ב לתגובת המשיב בעררים בב"ש 5419/08 ובב"ש 5428/08).

בעקבות כתבי אישום אלה, פנה משרד המשפטים בארה"ב למחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, במכתב מיום 25.9.08, בבקשה לעצור את תשעת אנשי החבורה ומר קדוש, במעצר זמני (נספח א לתגובה הנ"ל).

19. הבקשה שהוגשה על ידי המדינה לבית משפט השלום בירושלים, נענתה, בהחלטת כב' השופט יצחק מילנוב, מיום 28.9.08. כל אנשי החבורה, נעצרו, על פי החלטה זו, למשך 20 יום, שהיא התקופה המירבית הראשונה הנקובה בסעיף 7(ב) רישא לחוק ההסגרה (הובא במלואו בפיסקה 17 לעיל).

20. בית משפט קמא נימק את החלטתו זו, בכך שיש יסוד סביר להניח כי המשיבים (תשעת אנשי החבורה) יהיו לבסוף בני הסגרה, וכי המעצר דרוש להבטחת ההסגרה של המשיבים, אם תוגש בקשת הסגרה.

21. באותה החלטה, גם ניתנה הוראה לרופא שב"ס לבדוק את שתי הנשים מבין אנשי החבורה (בעניין ההיבט הרפואי, הרלוונטי, בעיקר, ביחס למבוקשת הרביעית, ששוחרה על ידי בית משפט קמא ביום 13.11.08 למעצר בית, ובעניינה המדינה היא העוררת - אעסוק בנפרד, לקראת סיום החלטתי זו).

22. על החלטה זו של בית המשפט השלום (כב' השופט יצחק מילנוב), מיום 29.5.08, הוגשו שני עררים לבית המשפט המחוזי: האחים גיא ואלעד מאיו (מבקשים 1 ו- 2 ), ע"י ב"כ עו"ד אביגדור פלדמן, ומר אסי אלמקייס (מבקש 3) ע"י עו"ד שרון נהרי – ב"ש 5294/08; מר דוד ימין (מבקש 7), ע"י ב"כ עו"ד בן עובד וראובן – ב"ש 5295/08.

הדיון בשתי ב"שות אלה אוחד, והחלטה משותפות בענין 2 עררים אלה ניתנה על ידי כב' השופט משה רביד, שופט בית משפט המחוזי בירושלים, ביום יז בתשרי תשס"ט (16.10.08); החלטה זו - פורסמה באתר "נבו".

בהחלטה הנ"ל, מזכיר כב' השופט משה רביד החלטה קודמת שניתנה על ידו ביום 7.10.08, בעניינו של ליאור אורגד (המבוקש החמישי), בב"ש 5280/08, בה קבע השופט רביד כי בקשתו של ליאור אורגד להשתחרר לחלופת מעצר, נדחתה, הן מכוח דיני ההסגרה והן מכוח חוק המעצרים (ראה: פיסקה 11 להחלטה בב"ש 5294/08 הנ"ל; את ההחלטה בב"ש 5280/08, לא מצאתי באתר נבו).

23. בהחלטה המאוחדת בשתי הב"שות הנ"ל, דחה כב' השופט רביד את הטענה בדבר חלופת מעצר. הוא הזכיר כי מטרת המעצר בענייני הסגרה היא לאפשר למדינה לקיים את התחייבויותיה במישור הבינלאומי להסגיר את המבוקש, "ולכן המעצר דרוש למנוע את הימלטותם של העוררים מאימת הדין" (פיסקה 11 להחלטה הנ"ל).

על בסיס קביעת מטרה זו של המעצר, אפילו בשלב זה של "טרום בקשת הסגרה", עמדת כב' השופט רביד היתה כי אף לתומכים בגישה כי גם בהליכי מעצר בענייני הסגרה, יש לשקול חלופת מעצר, אין זה המקרה המתאים.

גם בעיות רפואיות של קרוב משפחה, אינן מצדיקות, אליבא דהשופט רביד, את שחרורו של אותו אדם לחלופת מעצר.

השופט רביד אינו מבדיל בין העוררים, על פי תפקידיהם. לכן, גם את המבוקש השביעי (דוד ימין), קבע השופט רביד כי יש לעצור בפועל, אף כאשר הוא מסווג על ידי המדינה, במסגרת הבקשה למעצר, כ"איש מכירות", גרידא. טענותיו של מר ימין הנ"ל, היו כי כל מעורבותו בפרשה הצטמצמה בכך שתפקידו היה לחלק קפה ולנקות את המשרד, אך השופט רביד ביסס את קביעתו להמשך מעצרו, בפועל, על סמך כתב האישום בארה"ב, שם נטען כלפיו כי היה "איש מכירות" (פיסקה 11 להחלטה הנ"ל).

24. הטענה השנייה של העוררים באותו דיון, כפי שהושמעה על ידי פרקליטם, עו"ד אביגדור פלדמן (אשר מייצג גם את העוררים 4-3 בב"ש 5428/08 שבפניי), הייתה כי יש להביא במניין הימים לעניין סעיף 7 לחוק ההסגרה את מעצרם של העוררים בגין אותה פרשה, במשך כשלושה שבועות (המעצר אשר הוארך מפעם לפעם על ידי כב' השופט אפרתי בבית משפט השלום בתל-אביב, כאמור בפיסקאות 11-10 לעיל).

השופט רביד דוחה טענה זו, באומרו, כי כאשר המשטרה חקרה את הפרשה, "החקירה לא התקיימה בצלו של הליך טרום הסגרה" (פיסקה 12 להחלטה הנ"ל).

25. השופט רביד, בהחלטתו בעררים הנ"ל, מנתח את התנאים למעצר על פי סעיפים 6 ו-7 לחוק ההסגרה, ומונה 3 תנאים: קיים יסוד סביר להניח כי המבוקש בר הסגרה; יש יסוד להניח שתוגש בקשה להסגרתו; המעצר דרוש לצורך הבטחת ההסגרה.

יישום תנאים אלה, על המקרה שבפניו, שהוא אותה פרשה שאני דן בה בהחלטתי זו, הביא את כב' השופט רביד למסקנה זו: "בעת שהעוררים נחקרו לא היה יסוד להניח כי העוררים בני הסגרה, לא היה יסוד להניח, באותו שלב, כי תוגש בקשה להסגרה, ולכן המעצר באותו שלב לא היה דרוש להבטחת ההסגרה" (פיסקה 12 להחלטה הנ"ל).

26. על אף ניתוח משפטי זה, מציין כב' השופט רביד, לקראת סיום החלטתו, שב"כ המדינה הצהירה בפניו, כי אנשי משרד המשפטים הישראלי יפנו את תשומת לבם של רשויות התביעה בארה"ב לעובדה שהעוררים היו עצורים בגין פרשה זו, במשך כשלושה שבועות (פיסקה 12 סיפא להחלטה הנ"ל).

27. התוצאה של הליכי העררים, בפני בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט משה רביד) – הייתה דחייתם.

ואכן, בפועל, העוררים המשיכו לישב במעצר, שכזכור החל עוד ביום 9.9.08 (ראה: פיסקה 4 לעיל).

הדיונים בעניין המעצר – השלב השלישי

28. ביום 17.10.08, הוגשה על ידי המדינה בקשה נוספת (שנייה, מבחינת בית משפט השלום בירושלים), להארכת מעצרם של תשעת אנשי החבורה, לתקופה של 20 יום נוספים, וזאת מאחר וטרם הוגשה – עד אותו מועד (17.10.08) – בקשת ההסגרה. בקשת מעצר זו הוגשה על פי סעיף 7(ב) לחוק ההסגרה, אשר על פיו "רשאי בית משפט השלום להתיר ולחזור ולהתיר את ההחזקה במעצר לתקופות נוספות מעבר ל-20 ימים, אם ביקש זאת היועץ המשפטי לממשלה, על יסוד נסיבות המעכבות הגשת עתירה לפי סעיף 3" (סעיף 7 של חוק ההסגרה, צוטט, במלואו, בפיסקה 17 לעיל).

29. בית משפט קמא, על אף התנגדות המדינה, ולאור פסיקה שהביא בהחלטתו, קבע כי על שירות המבחן להגיש לו תסקירי מעצר, אשר בהם "שירות המבחן יבחן כל אחד מהמשיבים ונסיבותיו האישיות, יגיש תסקיר/ים בנוגע לכל אחד מהמשיבים ... בו/בהם יחווה שירות המבחן דעתו האם המעצר דרוש להבטחת ההסגרה של כל משיב ומשיב או שניתן להבטיח את ההסגרה, אם תתבקש, על ידי חלופות מעצר ואיזה" (פיסקה 14 להחלטת כב' השופט יצחק מילנוב, מיום 17.10.08; עמ' 80 לפרוטוקול).

30. לא יהיה זה מיותר, כבר בשלב זה של כתיבת ההחלטה, לצטט את פיסקה 11 לאותה החלטה, בה מנמק בית משפט קמא את הצורך בתסקירי המעצר, במילים אלה:

"ב"כ המבקש [המדינה] מתנגדת להורות על הגשת תסקירי מעצר, לאור הנסיבות והחלטת בית המשפט הראשונה, ואולם, בכל הכבוד, בלי לקבל את תסקיר/י המעצר, לא ניתן לקבוע, ובוודאי שלא באופן גורף ומוחלט, שלא ניתן להבטיח את ההסגרה על ידי חלופת מעצר ואיזה".

31. נושא נוסף, שעלה במסגרת הדיון וההחלטה בבקשה השנייה למעצר בבית משפט השלום בירושלים, היה קשור לאי הגשת בקשת ההסגרה על ידי ארה"ב. בעניין זה קבע בית משפט קמא, כי קיבל הסבר נאות על כך, כולל במכתב מיום 14.11.08 ממשרד המשפטים בארה"ב.

32. בית משפט קמא נענה, על כן, לבקשתה השנייה של המדינה - במסגרת סעיף 7(ב) לחוק ההסגרה - וכך הוארך מעצרם של תשעת אנשי החבורה ב-20 ימים נוספים.

הדיונים בעניין המעצר – השלב הרביעי

33. ביום 5.11.08 הוגשה על ידי המדינה בקשה נוספת (שלישית בפני בית משפט השלום בירושלים), להארכת מעצרם של תשעת אנשי החבורה, למשך 20 יום נוספים, וזאת בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק ההסגרה.

זו התקופה האחרונה מתוך שישים הימים, שהם המירב שניתן לעצור, על פי סעיף 7(ג) רישא לחוק ההסגרה (הסעיף צוטט במלואו, בפיסקה 17 לעיל).

34. ראוי לציין, כי טרם נעשה שימוש באופציה של סעיף 7(ג) סיפא לחוק ההסגרה, אשר מאפשר מעצר נוסף של 10 ימים (מעבר לאותם 60 הימים). סמכות אחרונה זו מותנית בכך שהמדינה המבקשת (במקרה שלנו – ארה"ב) כבר הגישה את בקשת הסגרה, לגבי המבוקש העצור, והיועץ המשפטי לממשלה הודיע לבית משפט השלום, במסגרת הבקשה למעצר הנוסף הנ"ל, כי "יש לכאורה מקום להגיש עתירה כאמור בסעיף 3", דהיינו: עתירה של היועץ המשפטי לממשלה להסגרה עצמה, וזאת לאחר ששר המשפטים יחליט להורות ליועץ המשפטי להגיש עתירה להסגרה (ראה גם התיאור האמור של שלבי ההחלטה ביחס להסגרה, אשר הובאו לעיל בפיסקה 13, שם מצוטט חלק מסעיף 3 לחוק ההסגרה).

35. ברם, במקרה שבפנינו, נכון להיום, לא הוגשה בקשה כזו, אם כי ב"כ המדינה, בטיעון בפניי, ביום 13.11.08, מסרה על לוח זמנים מתוכנן, אשר על פיו תוגש בקשת ההסגרה של ארצות-הברית, במהלך שבוע זה (ראה: עמ' 17 לפרוטוקול שבפניי).

בכל מקרה, ולאור העובדה כי טרם הוגשה בקשת ההסגרה על ידי המדינה המבקשת (ארה"ב) אל שר המשפטים הישראלי, כאמור בסעיף 3(ב) רישא לחוק ההסגרה, לא הייתה לשר המשפטים הישראלי האפשרות לעיין בבקשת הסגרה שטרם הוגשה; ממילא, היועץ המשפטי לממשלה אינו יכול לומר היום לבית משפט השלום בירושלים, כי יש, לכאורה, מקום להגיש עתירה להסגרה, כדרישת התנאי של סעיף 7(ג) לחוק ההסגרה.

מכאן, שהאופציה של סעיף 7(ג) לחוק ההסגרה, אינה קיימת כיום, על פי הנתונים שבפניי (מובן, שאם תוגש היום או מחר בקשת ההסגרה האמריקאית לשר המשפטים הישראלי, ניתן יהיה לעשות שימוש בסמכות המעצר של 10 הימים הנוספים, ולהגיש בקשה לבית משפט השלום בירושלים, אך הדבר מותנה בהודעת היועץ המשפטי לממשלה כי, על בסיס בקשת ההסגרה האמריקאית, כשהיא בפניו, יש, לכאורה, מקום להגיש לבית המשפט המחוזי עתירה להסגרה).

36. בית משפט קמא האריך את מעצרם, כמבוקש על ידי המדינה, והחלטה זו, היא נשוא הערר של חמשת העוררים: שני העוררים בב"ש 5419/08 ושלושת העוררים בב"ש 5428/08 הנ"ל (להלן – "ההחלטה").

37. החלטה זו ניתנה על ידי בית משפט השלום, ואף היא מפי כב' השופט יצחק מילנוב, ביום ח חשון תשס"ט (6.11.08). החלטה זו מתייחסת הן לסוגיה בכללותה, והן באופן פרטני לכל אחד מאנשי החבורה (ראה: עמ' 135-119 לפרוטוקול של בית משפט קמא).

38. כב' השופט מילנוב, בפתח החלטתו, מתאר את הבקשות הקודמות, ואומר כי יש לראות את ההחלטה הנ"ל כהמשך להחלטותיו הקודמות (פיסקה 8 של ההחלטה; עמ' 121 לפרוטוקול).

39. בית משפט קמא כותב כי יתמקד בשני נושאים מרכזיים: (1) האם יש נסיבות המעכבות את הגשת בקשת ההסגרה; (2) האם המעצר דרוש כדי להבטיח את ההסגרה על ידי חלופות, שפגיעתן בחירות המשיבים שבפניו תהיה פחותה יותר, וזאת, בהתבסס בעיקר על תסקירי המעצר נושאי תאריך 4.11.08, שהוגשו לבית משפט השלום לקראת הדיון בבקשה הרביעית למעצר (פיסקה 9 להחלטה; עמ' 121 לפרוטוקול).

40. ככל שמדובר בנושא הראשון, מביא השופט המלומד את תשובות משרד המשפטים האמריקאי: הכנת תצהירים של המתלוננים אשר בכוונת אנשי אכיפת החוק בארה"ב להחתים את המתלוננים עליהם "בשבוע הבא"; הכנת תצהיר סוכן FBI ותצהיר של אחד התובעים בארה"ב על הדין בארה"ב (יש לזכור כי בקשת המעצר הראשונה של המדינה שהוגשה לבית המשפט השלום נאמר, כי אנשי החבורה צפויים לעונש מירבי של 30 שנות מאסר; בדיון בפניי ניסיתי לבדוק היכן נקבע בחוק האמריקאי עונש כזה חמור על עבירות תרמית כספית ונעניתי על ידי המדינה, כי, כנראה, עונש מירבי זה של 30 שנות מאסר הוא צירוף אריתמטי של העונשים המרביים של מספר עבירות המיוחסות לאנשי החבורה).

משרד המשפטים בארה"ב כותב, כי הוא מתכנן הגשת כל החומר לישראל בתוך 60 הימים ממעצרם של אנשי החבורה, קרי: עד ליום 26.11.08, אשר, על פי המכתב הנ"ל, הוא המועד הנדרש על פי אמנת ההסגרה שבין ארה"ב לבין ישראל (ראה על כל הנ"ל את האמור בפיסקה 10.2 להחלטה הנ"ל; עמ' 122-123 לפרוטוקול בית משפט השלום).

41. כב' השופט מילנוב מציין בהחלטתו הנ"ל, כי, מצד אחד, קיימת חזקת התקינות של הרשות המשפטית בארה"ב, ולכן "אין לעמוד עם שעון עצר ביד ולבחון את הרשויות הנ"ל בנוגע לכל פעולה ופעולה שהן מבצעות לצורך הכנת בקשת הסגרה" (פיסקה 10.6 להחלטה; עמ' 124, שורות 25-23 לפרוטוקול בית משפט השלום).

42. מאידך גיסא, התרשם השופט המלומד כי ניתן היה לבצע פעולות אלה מהר יותר. בית משפט קמא אף הציע והמליץ לאנשי המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, שבמשרד המשפטים הישראלי, לפנות לרשויות המשפטיות בארה"ב, פעם נוספת, והביע את האפשרות כי בעתיד "עלולים אנו להגיע למצב שבו ידרוש בית משפט בישראל, תכנית/רשימת פעולות שבדעת הרשויות בארה"ב לבצע במהלך ימי המעצר (לפי ימים ושעות), וזאת כדי לקיים ביקורת שיפוטית, ביקורת שהחוק מחייב אותה ואין מחלוקת על נחיצותה" (פיסקה 10.6 סיפא להחלטה; עמ' 125, שורות 14-11 לפרוטוקול הנ"ל).

43. מסקנת בית משפט קמא בשאלה הראשונה היא, כי המדינה הוכיחה "כי ישנן נסיבות המעכבות את הגשת בקשת ההסגרה, במובן סעיף 7(ב) לחוק ההסגרה" (פיסקה 10.5 רישא של ההחלטה; עמ' 125, שורות 21-20 לפרוטוקול).

44. במוקד ההחלטה – נשוא העררים בב"ש 5419/08 ובב"ש 5428/08 – כמו במרכז הטיעונים בעל פה בפניי, בדיון שהתקיים ביום 13.11.08, עמדה סוגיית חלופת המעצר.

45. בית משפט קמא מתייחס לכל אחד מתסקירי המעצר שהוגשו (ראה: פיסקה 11 של ההחלטה), מצטט מכל אחד מתסקירי המעצר קטעים לא קצרים, אשר מהם עולה, כי, באופן כללי, כל תשעת אנשי החבורה הם נורמטיביים, ללא עבר פלילי (פרט לעבר פלילי דל של המבוקשים 7 ו-8, שלא הגישו ערר לבית משפט זה; ברם, מבוקשים אלה שוחררו למעצר בית בשבוע זה, כפי שנמסר לי; ראה: פיסקה 112 להלן). כמו כן, נאמר בתסקירים, כי גם הוריהם ובני משפחתם של תשעת בני החבורה, הם אנשים נורמטיביים, שומרי חוק.

חלופות המעצר שהוצעו, קרי: מגורים של כל אחד מבני החבורה, במעצר בית מלא בבית הוריו (יש מקרים שבהם ההורים גרושים, ולכן החלופה היא בבית אחד ההורים ולא בביתם המשותף), נראים בעיני קציני המבחן כחלופות ראויות, לכאורה.

אך, לקראת סיומו של כל תסקיר ותסקיר, נכתב כי מאחר ואין בחלופות אלה כדי להבטיח באופן ודאי ופיזי את מניעת האפשרות של ההימלטות של אנשי החבורה מבית הוריהם, גם אם הם יהיו באיזוק אלקטרוני, מסיים שירות המבחן כל תסקיר ותסקיר בהעדר המלצה חיובית (אין כאן המקום לציטוטים של כל תסקיר ותסקיר; אתייחס באופן פרטני לכל אחד מן העוררים בחלק האחרון של החלטתי, ושם אביא, רק במקרים ההכרחיים, את הדרוש ציטוט).

46. הסנגורים של מי שמבוקש לעוצרם, טענו בבית משפט קמא, כי יש להתבסס על התוכן המלא של התסקירים החיוביים. אך, לדעתם, אין לתת משקל משמעותי לאותה "השורה האחרונה" של התסקירים, אשר בה נמנעו קציני המבחן מליתן המלצה חיובית למעצר בית מלא, עם איזוק אלקטרוני, בבית ההורים של כל מבוקש ומבוקש.

47. בית משפט קמא מציין, כי למשיבים שבפניו, דהיינו: כל תשעת אנשי החבורה, "מיוחסות עבירות הונאה ומרמה באמצעות הדואר ובאמצעים אלקטרוניים, תכנון, תחכום והתארגנות של המשיבים" (פיסקה 14, עמ' 132 שורות 2-1 להחלטה).

48. כב' השופט מילנוב מסווג את מעשיהם של כל תשעת אנשי החבורה, כ"עבירות רכוש" (שם,שם, בשורה 3 בסופה).

ככאלה, מחיל עליהם שופט בית משפט השלום המלומד, את הלכת רוסלן פרנקל (בש"פ 5413/98, שעליה ארחיב הדיבור בפרק הדיון), בדבר עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי או בהיקף ניכר או תוך התארגנות של מספר עבריינים או באופן מתוחכם. עבירות אלה, עלולות, לפי מהותן ונסיבות ביצוען, לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור, דבר המקים עילת מעצר, אם נשקף מן החשוד או הנאשם, אשר לו מיוחסת העבירה, סיכון לביטחון (ראה: פיסקה 15 להחלטה; עמ' 132, שורות 12-4 לפרוטוקול של בית משפט השלום).

49. מכאן, מסקנת הביניים של בית משפט קמא, כי אם זו ההלכה הפנים מדינתית, במדינת ישראל, יש להחילה, ואולי ביתר שאת, כאשר העבירות מבוצעות במדינות זרות, כלפי קרבנות, שהינם אנשים קשישים, כפי שנטען בבקשת המעצר שבפני בית משפט השלום (פיסקה 16 להחלטה; עמ' 132, שורות 15-13 לפרוטוקול הנ"ל).

50. לאחר מכן, בדק השופט המלומד את מידת החשש של הימלטות המשיבים שבפניו מן הארץ, נוכח העונשים החמורים הצפויים להם בארה"ב. הוא מביא פסיקה של בית המשפט העליון, ממנה הוא למד כי בשל חשש ההימלטות האמור, ובשל הצורך לבצע את התחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל, על פי הסכמי ההסגרה עליהם חתמה עם מדינות רבות בעולם, יש לעצור את המבוקשים, כולם (פרט לאחת מבין העצורות – המבוקשת הרביעית – שעניינה נדחה לאחר קבלת מסמכים רפואיים), גם אם על פי דיני המעצר הכלליים, היה מקום לשחררם לחלופת מעצר (עמ' 134-132 להחלטה).

51. כב' השופט מילנוב ער לכך, כי פסיקה זו של בית המשפט העליון – ובמיוחד החלטת כב' השופטת (כתוארה אז) דורית ביניש בבש"פ 4422/03 יצחק כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה - עוסקת במקרה "שבו כבר הוכרז אדם כבר הסגרה. עם זאת, נראה לי, בכל הכבוד, שהשיקולים המפורטים בהחלטה, חלים גם על מעצר זמני לפני ההכרזה כאמור" (פיסקה 20 סיפא להחלטה; עמ' 134, שורות 13-11 לפרוטוקול).

52. בית משפט קמא קובע: "אין ספק שהמחוקק רואה את נקודת הכובד בסוגיית ההסגרה, בהבטחות המחויבות של ישראל בביצוע ההסגרה ובחותה של מדינת ישראל לעצור חשוד או מבוקש להבטחת ההסגרה", השופט מסיים את ניתוחו המשפטי באימרה הבאה: "בסוגיה זאת נדחה האינטרס של הפרט בפני האינטרס של המדינה" (פיסקה 21 להחלטה; עמ' 134, שורות 17-14 לפרוטוקול).

הערר שבכתב - ב"ש 5419/08

53. ביום 10.11.08, הוגש, לבית משפט זה, ערר בכתב על ידי עו"ד ירון גיגי בעניינם של ליאור אורגד (משיב מס' 5 בהחלטת בית משפט קמא) ושל יניב קלברס (משיב מס' 9 בהחלטת בית משפט קמא).

54. הערר שבכתב מתייחס, הן לאותו חלק של החלטת בית משפט קמא, בו נקבע שרשויות ארצות הברית פועלות בקצב כזה, שעדיין יש עילה למעצר על פי סעיף 7 לחוק ההסגרה, והן ביחס לאותו חלק של החלטת בית משפט קמא בדבר אי היענות לחלופת המעצר.

55. ככל שמדובר בנושא הראשון, הטענות הינן עובדתיות, בעיקרן, ונטען כי הרשויות בארה"ב "מתנהלות באיטיות" (סעיף 9 לערר; ההדגשה במקור), כאשר הם סבורים כי הזמן המוקצה להכנת הבקשה להסגרה הוא 60 יום, מבלי להתחשב בחוק הישראלי, המאפשר מעצר של 20 יום ולאחר מכן 20 יום נוספים, ושוב 20 יום נוספים, שהם חריג, רק אם יש נסיבות המעכבות הגשת עתירה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה. התנהלות זו של הרשויות האמריקאיות, אליבא דעורך דין גיגי, ב"כ העוררים בב"ש 5419/08, נעשית "בחיכוך ובסתירה לחוק ההסגרה הישראלי" (סעיף 9 לערר; ההדגשה במקור).

בהקשר זה, קובל ב"כ העורר על כך שרשויות ארה"ב טרם החתימו את 8 הקורבנות של מעשי המרמה, לטענתם, וזאת על אף שתצהירים אלה הוכנו, ואיתור הקרבנות הללו היה ידוע לרשויות החקירה בארה"ב, עוד ביום 9.9.08, שהוא מועד המעצר של החבורה, ותפיסת הדיסק-און-קי, שבו מופיעים שמותיהם של הקרבנות הנ"ל.

56. ב"כ העוררים, מגן על מעמדה ועצמאותה של מדינת ישראל, ביחסיה עם ארה"ב. לכן, מבקש הוא מבית המשפט הישראלי, ובענייננו – ערכאת הערעור של בית המשפט המחוזי – כי יקפיד על הוראות החוק הישראלי, ולא ישמש "חותמת גומי" (כלשון ב"כ העוררים, בסעיף 13 לערר; ההדגשה במקור), לבקשותיה של ארה"ב, אשר לטענת העוררים, "אינה עושה כמיטב יכולתה לזרז את ההליך [של] הגשת העתירה נגד העוררים" (שם).

57. עיקר הערר מתייחס לנושא השני, כאשר לערר צורפו שני תסקירי המעצר של העוררים, והחלקים החשובים בעיני ב"כ העוררים, סומנו במרקר צהוב והודגשו.

ב"כ העוררים אף מביא, בגוף הערר, ציטוטים מן התסקירים, כאשר הוא מתייחס לתתי נושאים אלה: טיב העורר, היותו נורמטיבי והמעשה שבו הוא מעורב הוא התנהגות חריגה; רמת הסיכון לבריחה, אשר על פי התסקיר היא נמוכה; טיב הערבים והמפקחים, שהם אנשים נורמטיביים וראויים למשימת הפיקוח.

58. על בסיס נתונים אלה, שהם אלה שנקבעו על ידי שירות המבחן (והעוררים אינם חולקים על "ממצאים" עובדתיים אלה, ולא מעלים כל מערכת עובדתית שונה מזו הכתובה בתסקירי המעצר), טענת ב"כ העוררים היא, כי אין לקבל את ההמלצה הסופית של שירות המבחן, אשר אינה ממליצה על חלופת המעצר, בשל היעדר היכולת הפיזית של הערבים והמפקחים למנוע את יציאתם של העוררים מן הבית.

69. העוררים מבקשים כי בית משפט זה יבטל את החלטת בית משפט קמא, ויקבע כי אמות המידה של שירות המבחן ושל הערכאה הראשונה הן מחמירות, ואין להם כל אח ורע. במקומן, יש לקבוע קריטריונים סבירים, כמו בכל החלטה על חלופת מעצר, שכן "אין לצפות מחלופת מעצר ליתן מענה מוחלט... חלופת המעצר היא לעולם מענה יחסי...שכן שירות המבחן איננו 'קבלן העדר סיכונים' " (ציטוט מספר משפטים מהחלטת בית המשפט העליון, כב' השופט אלייקים רובינשטיין, בבש"פ 5438/07, כמצוטט בסעיף 23 של הערר).

70. העוררים מבקשים כי בית משפט זה יקבע כי חלופות המעצר המוצעות, אשר נבדקו על ידי שירות המבחן, "די בהן כדי להסיר את חשש ההימלטות מצד העוררים, ויש בהם להבטיח את התייצבותם להליכי ההסגרה, ובמידת הצורך את הסגרתם לארה"ב, אם בית המשפט הישראלי יקבע כי יש להסגירם" (סעיף 27 לערר).

71. ההצעה האופרטיבית בסיום הערר היא, כי חלופת המעצר תכלול את האלמנטים הבאים: "פיקוח אנושי בדימוי בשר ודם צמוד וקבוע, איזוק אלקטרוני, שיעבוד בית המגורים של משפחותיהם, ערבויות כספיות, הפקדת דרכונם, התייצבות בתחנת המשטרה על בסיס יום יומי" (סעיף 28 לערר).

הערר שבכתב - ב"ש 5428/08

72. ביום 11.11.08, הוגש ערר בכתב על ידי עו"ד שרון נהרי ועו"ד אביגדור פלדמן בעניינם של הרשומים מטה: גיא מאיו (משיב מס' 1 בהחלטת בית משפט קמא); אחיו, אלעד מאיו (משיב מס' 2 בהחלטת בית משפט קמא).

באותו ערר, נכלל עורר נוסף: אסי אלמקאייס (משיב מס' 3 בהחלטת בית משפט קמא), המיוצג על ידי עורך דין שרון נהרי.

73. בערר זה, עיקר הדגש הינן הטענות אשר מתייחסות להיבטים המשפטיים של החלטת בית משפט קמא.

74. בעיני ב"כ העוררים, עורכי הדין נהרי ופלדמן, הקונספציה של בית המשפט קמא, בבחינת התיק שבפניו, שגויה. עמדתו של שופט השלום, לפיה אין כל קשר בין דיני המעצר הכלליים בישראל, לבין דיני המעצר על פי חוק ההסגרה, כאשר ביחס לאחרונים נוצרת מעין "חזקת מעצר", בשל המחויבויות הבינלאומיות של ישראל – אינה מקובלת על ב"כ העוררים (סעיף 3 לערר). כן תוקפים הם את האסמכתא עליה מתבסס בית משפט קמא, דהיינו: החלטת כב' השופטת ביניש בעניינו של יצחק כהן (האזכור המלא מובא בפיסקה 51 לעיל), שכן זו עוסקת באדם שכבר הוכרז כבר הסגרה (סעיף 4 לערר), ואילו העוררים – כמו כל יתר תשעת אנשי החבורה – עצורים בשלב של "טרום בקשת הסגרה"; גישה זו של בית משפט השלום, הינה בגדר "שגיאה משפטית חמורה" (סעיף 6 לערר), ובשל כך נפגעות הזכויות של החשודים, אשר ביחס אליהם צריכה הייתה הכף לנטות לעבר חזקת החפות (סעיף 7 לערר).

75. ב"כ העוררים, עורכי הדין פלדמן ונהרי, רואים בקביעת אמת המידה לחלופת מעצר, רק כאשר אין שמץ של חשש להימלטות, כמתאימה רק לשלב שלאחר הכרזת אדם כבר-הסגרה (סעיף 9 לערר). מאחר והעוררים נמצאים בשלב קודם, ואפילו לפני שהוגשה בעניינם עתירה להסגרה, הרי המסקנה היא כי "מעצרם של העוררים איננו חוקי", ועל כן מבקשים ב"כ העוררים כי בית המשפט המחוזי יורה על שחרורם "באופן מיידי או לכל הפחות להורות על שינוי ההלכה השגויה שיצר בית המשפט השלום, ולהשיב את העוררים לדיון חוזר בפני בית משפט השלום" (סעיף 10 לערר).

76. באי כוח העוררים, מרחיבים את היריעה מעבר לעניין המעצר עצמו, ומעלים את השאלה, האם בכלל יש מקום ויש סיכוי כי העוררים יוכרזו כבני הסגרה. לעניין זה, יש התייחסות למבחן "מירב הזיקות", ועל פיו, לטענת העוררים, אין מקום למעצר, שכן עיקר העבירות בוצעו בישראל. גם אם תתעורר בעיה של שמיעת הקרבנות, תושבי ארה"ב, כעדים, ניתן לפתור את הבעיה באמצעות וידאו קונפרנס, ועל כן יש להתבונן באספקלריה של זכויות ולא להתרכז ביעילות המינהלית (סעיף 14 לערר). מכל מקום, הסגרת העוררים לארה"ב וניהול המשפט שם, בשפה זרה ובשיטת משפט שאינה מוכרת להם, פוגעת בזכויות הנאשם בהליך הפלילי (סעיף 15 לערר).

77. בהמשך הערר, יש התייחסות לעוררים ולזכויותיהם כחשודים. נטען, כי בית משפט השלום לא נתן משקל ראוי להליכים בפני כב' השופט אפרתי מבית המשפט השלום בתל אביב, אשר שקל את העניין, והורה על חלופת מעצר (סעיף 16 לערר). בהקשר זה, טענת העוררים אינה מתרכזת רק בעצם החלטת השחרור של כב' השופט אפרתי, אלא בכך שבית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לעובדה כי העוררים היו במעצר במשך שלושה שבועות. טענת העוררים היא, כי השימוש בעילת המעצר הטכנית (מעצר ימים על פי המשפט הישראלי, בבית משפט השלום בתל אביב, ולאחר מכן, מעצר טרום בקשת הסגרה, בבית משפט השלום בירושלים) פוגעת בזכויות החשודים, והיא "בבחינת חוסר תום לב של הרשות, תוך פגיעה בחירויות יסודיות ביותר, המחייב התערבותו של בית משפט נכבד זה" (סעיף 17 לערר).

78. לקראת סיום הערר, קובלים העוררים על כך שחומר הראיות נגדם אינו מוצג בפניהם, על אף שהוגש נגדם כתב אישום בארה"ב, ובכך לא מתאפשר להם להתגונן כדבעי כנגד המעצר בבית משפט קמא (סעיף 18 לערר).

79. ככל שמדובר בעורר השלישי, מר אבי אלמקייס (המבוקש השלישי, שהוא גם המשיב השלישי בהחלטת בית משפט קמא), יש טענה פרטנית, לפיה לא נתן בית משפט השלום משקל ראוי לעובדה כי עורר זה הוא אב לילדים, ולדעת עורכי הדין פלדמן ונהרי, יש בכוחו של נתון זה "כדי לשנות לחלוטין את מאזן השיקולים ביחס לסוגית האפשרות להסגרתו" (סעיף 19 סיפא לערר).

ההליכים בבית משפט זה

80. מיד לאחר הגשת הערר הראשון (ב"ש 5419/08), ניתנה על ידי החלטה ביום יב' חשוון תשס"ט (10.11.08), שבה קבעתי את התיק לדיון ליום 13.11.08, וביקשתי כי המדינה תגיש את תשובתה עד ליום 12.11.08 (ראה: פיסקאות 1 ו-2 להחלטה; עמ' 1 לפרוטוקול).

81. על פני הדברים, עם קריאת הערר הראשונה, עלתה בפניי, במלוא עוצמתה, שאלת חלופת המעצר. אחד מן השיקולים החשובים, הוא עוצמת הביטחונות שיש להטיל על העוררים, כהרתעה מפני הימלטות, אם התקבל עמדתם העקרונית של העוררים כי יש מקום לחלופת מעצר, ואין לאמץ את אמת המידה הקיצונית של שירות המבחן ושל בית משפט קמא. לפיכך, ראיתי לנכון, בהחלטתי הנ"ל, לבקש מאת הצדדים, כי יגישו לבית המשפט מידע ונתונים, אשר ישמשו לי לעזר, אם אגיע למסקנה כי יש מקום, עקרונית, לחלופת מעצר.

82. על כן, כתבתי, בהחלטתי הנ"ל, את הדברים הבאים (פיסקאות 3 ו-4 להחלטה הנ"ל):

"3. במסגרת התשובה, תתייחס המדינה להיקף הכספי של התרמית המיוחסת לעוררים שבפניי, וההיקף הכספי של התרמית המיוחס לכלל 9 המשיבים בבית משפט קמא. במסגרת זו, ייכללו גם נתונים ספציפיים על הרווח הכספי של העוררים שבפניי ועל הרווחים של כלל 9 המשיבים הנ"ל.

4. במקביל, עד למועד האמור (12.11.08 שעה 14:00), יגיש ב"כ העוררים חוות דעת שמאי בדבר ערך בתי המגורים של משפחות העוררים, שהם אחת מן הבטוחות שהוצעו על ידי ב"כ העוררים, בסעיף 28 לערר".

83. מאחר והערר בב"ש 5428/08, הוגש ביום 11.11.08, לאחר החלטתי הנ"ל מיום 10.11.08), ניתנה גם בו החלטה בדבר הגשת הנתונים הכספיים של התרמית ושל הרווחים, והטלת משימה של הגשת חוות דעת השמאי, בעניין ערך בתי המגורים של משפחות העוררים, הכל בדומה להחלטה מיום 10.11.08, בב"ש 5419/08 (ראה את ציטוט הפיסקאות הרלבנטיות של ההחלטה, בפיסקה הקודמת).

84. כמו כן, קבעתי, בהחלטתי הנ"ל, כי הדיון בשני העררים יתקיים באותו יום ובאותה שעה.

תשובת המדינה בכתב

85. המדינה הגישה תשובה לשני העררים, אשר ברובה, ככל שהדבר נוגע לנושאים העקרוניים המשפטיים, היא זהה.

86. לאחר תיאור המעצרים השונים – תיאור אשר משום מה מתחיל ביום 25.9.08, ומתעלם מן השלב הראשון של מעצר הימים שהיה בפיקוח המשפטי של כב' השופט אפרתי בבית משפט השלום בתל אביב (ראה פיסקאות 11-10 לעיל) – אשר אליהם התלוו, כנספחים, מסמכים מארה"ב, ובהם כתב האישום שהוגש נגד העוררים בבית המשפט בניו-יורק (ראה פיסקה 18 לעיל).

87. הפרק הבא של תגובת המשיב, נושא כותרת: "נסיבות המעכבות הגשת עתירה להכריז על העוררים כבני הסגרה". בפרק זה, מתייחסת ב"כ המשיב, עו"ד ורנר-קלינגר, להתכתבות שבין הרשויות בישראל לרשויות בארה"ב, וכן לאמת המידה בעניין קצב הטיפול במדינה המבקשת את ההסגרה, והאם מן הראוי כי בית המשפט בישראל יבדוק את מהלכיה של אותה מדינה. לעניין אחרון זה, מצוטט פסק דינו של כב' השופט יעקב טירקל, בבש"פ 9336/01 יצחק כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד נו(2) 289 (סעיף 9 לתגובה).

88. בהקשר זה, מסבירה ב"כ המדינה את קצב הטיפול בארה"ב, ודוחה את טענת העוררים בב"ש 5419/08, לפיה מערכת התביעה בישראל היא בגדר "חותמת גומי" לבקשות האמריקאיות (סעיף 13 לתגובה).

89. בפרק הבא בתגובת המדינה, הנושא כותרת "החשש מפני הימלטות וההיקף הכספי של התרמית", מסבירה המדינה כי היקף ההונאה הוא כשני מיליון דולר, ומתוכו נתפסו כ- 1.1 מיליון ₪, ומשמעות הדבר היא כי כשישה מיליון ₪ מכספי התרמית, טרם אותרו (סעיף 14 לתגובה).

90. במסגרת הפרק האמור, מסבירה ב"כ המדינה, עורכת דין ורנר-קלינג, את השיקולים אשר מקימים את החשש מפני הימלטות העוררים: פחד מפני הליך בארה"ב, ובעיקר מעונשי המאסר הגבוהים, אשר צפויים לעוררים (סעיף 15 לתשובה); העוררים הם צעירים, ללא משפחה, וללא מקום עבודה מסודר, ולכן יש חשש שיימלטו מן הארץ; העוררים, בעצם מעשי ביצוע ההונאה, הפגינו נחישות וחוסר מעצורים, ולכן לא יירתעו מלברוח מישראל (סעיף 16 לתשובה); הימלטותו של מר קדוש, מעצימה את החשש מפני הימלטות העוררים (סעיף 17 לתשובה).

91. הפרק המשפטי של תשובת המדינה, כולל התייחסות לפסיקה של בית המשפט העליון, אשר על פי פרשנות המדינה, קבעה אמת מידה מחמירה לעניין מעצר בנושאי ההסגרה, וזאת כדי שהמדינה תוכל לקיים את התחייבויותיה על פי האמנות הבינלאומיות (סעיף 18 לתגובה).

92. ככל שמדובר בניתוח תסקיר שירות המבחן, מביאה ב"כ המדינה החלטה של בית משפט מחוזי, אשר ממנה היא מסיקה כי יש לדרוש השגחה איתנה על המבוקש, כדי למנוע ממנו תמריץ לברוח מחו"ל. לכן, עמדת שירות המבחן לנקוט משנה זהירות, אף יותר מאשר בתיק פלילי פנימי, היא אמת מידה ראויה, ובמיוחד כאשר אין לתת אמון בעוררים, המכחישים את מעשיהם, ובהעדר אמון, גם איזוק אלקטרוני אינו מהווה מענה מספיק (סעיפים 21-19 לתשובה).

93. בסיום, יש התייחסות פרטנית לעוררים הספציפיים, כאשר המדינה מצביעה על כך שיש חשש ממשי כי אותם עוררים בשני העררים, פעלו כ"מנהלים", ומעשיהם מהווים מירמה שיטתית ונטולת מעצורים. מאחר ואין המדובר במעידה חד פעמית, לפי השקפת המדינה, אין לתת אמון בעוררים בדמות שחרור בחלופה.

94. ב"כ העוררים, הגישו לבית המשפט חוות דעת של שמאים, המעידים על ערך דירות המגורים של אותם עוררים. אתייחס לחוות דעת אלה, בחלק האחרון של החלטתי, עורר עורר וענייניו.

95. כאשר נכנסו ב"כ הצדדים לאולם בית המשפט ביום 13.11.08, היה האולם מלא, והיה עלי לשמוע את הטיעונים בתיקי תורנות רבים. הצעתי לב"כ הצדדים להיפגש ביניהם, כדי לנסות ולהגיע להסדר מעשי, בדבר חלופת מעצר, וזאת לאור חוות הדעת של השמאים על ערך הדירות של ההורים של העוררים, אשר על פי ערכן יכולות להוות בטוחה הולמת.

+

96. הדיון בתיקי עררים התחיל בשעה מאוחרת בהרבה מזו שתוכננה, וזאת בשל תיקי תורנות אחרים. בפתח הדיון בעררים, לאחר שהסכימו הצדדים כי הדיון בשתי הב"שות יאוחד, ולאחר שהצהירו על הנתונים העובדתיים המוסכמים (ראה תמצית נתונים אלה, כפי שהובאו בפיסקה 12 לעיל), הודיעו ב"כ הצדדים בב"ש 5419/08 על הסכמה ביחס לשחרור למעצר בית של העורר מר יניב קלברס (עורר 2 בב"ש 5419/08, שהוא המבוקש מספר 9, והמשיב 9 בהחלטת בית משפט קמא).

ואלה הם פרטי הסכם השחרור (עמ' 3-2 לפרוטוקול בב"ש 5419/08, מיום 13.11.08):

"1. מעצר בית מלא בבית הוריו של העורר 2 בכתובת רחוב קיבוץ גלויות 106 שכונת נווה עמל הרצליה, בפיקוח מלא של 24 שעות, של אחד מבין הערבים הבאים: האב – מר יצחק קלברס ת.ז 008382400; האם – הגב' מרים קלברס ת.ז 050407618; שני אחיו של העורר 2 מר יומי קלברס ת.ז 027893759 ומר יוסי קלברס ת.ז 029419298.

2. השחרור יהיה מותנה באיזוק אלקטרוני מלא, וביצוע כל העבודות הטכניות הדרושות בכך.

3. הפקדה במזומן בסך 70,000 ₪. לטענתנו מדובר בסכום נמוך ואני הסכמתי לזה כי שוחחתי עם אביו והוא סיפר לי במה הוא עוסק והסכום נקבע על פי התנאים הכלכלים הספציפיים של המשפחה.

4. ערבות עצמית בסך 25,000 ₪ של עורר 2 בעצמו.

5. ערבות צד ג' בסך 50,000 ₪, עליה יחתמו אחד מן הערבים ועוד אדם חיצוני נוסף שהם יוסי קלברס הנ"ל ומר ניר אסף ת.ז 040807091.

6. הטלת עיקול לטובת המדינה של בית הוריו של העורר 2, דהיינו: גוש 6558 חלקה 586 ברחוב קיבוץ גלויות 106 שכונת נווה עמל הרצליה, מכח צו בית משפט.

7. עיכוב יציאה מן הארץ נגד עורר 2 והפקדת דרכון. עיכוב היציאה יהיה בתוקף עד למתן החלטה סופית בעתירה או אם יהיה ברצונו לחזור לארה"ב.

8. התייצבות פעם ביום בשעה שתקבע בתחנת המשטרה הקרובה לבית הוריו, וזאת בלווית אחד מן הערבים. היציאה תהיה בשעה שתקבע.

9. ב"כ העורר 2 רשאי להודיע מדי פעם לפעם לפרקליטות על מועד לפגישה בינו לבין לקוחו. הלקוח יגיע למשרד עו"ד עם אחד מן הערבים ויחזור עם אחד מן הערבים בתום ההתייעצות האמורה.

10. אין בתנאי מעצר הבית כדי לפגוע בזכות העורר ובחובתו להתייצב לדיונים".

97. לאחר הודעת הצדדים על ההסכם האמור, בדקתי באופן אישי כי אכן העורר, הוריו ואחיו הבינו את משמעות השחרור. וכך נכתב בהמשך הפרוטוקול הנ"ל (עמ' 4-3):

"העורר 2: אני הבנתי את התנאים ואני מסכים לתנאי השחרור. אני יודע מה זה איזוק אלקטרוני.

מר קלברס יצחק:אני אביו של עורר 2. אני הבנתי את התנאים.

מר קלברס יוסי: אני נהג משאית. אני מבין את התנאים".

98. לאחר מכן, הצהירה ב"כ המדינה לפרוטוקול (עמ' 4, שורות 6-5), כדלקמן:

"ב"כ המשיבה: לאחר ששמעתי את הערבים, נחה דעתי כי הם הבינו את מהות הערבות".

99. בעקבות דברים אלה, ניתנה על ידי, באותו מעמד, החלטה בעניין שחרורו של העורר 2, מר יניב קלברס, אשר זה לשונה (עמ' 4 לפרוטוקול הנ"ל):

"החלטה

1. העורר 2 ישוחרר למעצר בית בתנאים האמורים לעיל.

2. החתימה על המסמכים והפקדת הכספים תעשה דרך מזכירות בית המשפט. ביצוע השחרור יכול שייעשה גם על ידי קצין משטרה, אשר יוצגו בפניו כל האישורים הדרושים לביצוע תנאי השחרור.

3. מאחר וכרגע אין נסח של הדירה, אחד מן התנאים הנו כי יוצג על ידי ב"כ עורר 2 לב"כ המשיבה נסח של הדירה שהיא נקייה מכל שיעבוד או זכות צד ג'.

4. עו"ד גיגי יקבל מן המזכירות את מסמך העיקול ויעביר אותו למנהל לשכת רישום מקרקעין, ויתקבל אישור על הרישום. אם יש דרך לבצע את רישום העיקול ישירות, די בכך שיוצג אישור המזכירות שהעיקול נרשם בדרך האמורה.

5. בשלב זה, יצא עורר 2 מן האולם, והדיון מתקיים ללא צורך בנוכחותו, שכן עניינו הסתיים.

ניתנה היום ט"ו בחשון, תשס"ט (13 בנובמבר 2008) במעמד הצדדים".

100. לאחר מכן, טענו הצדדים טענות בעל פה, ביחס ליתר העוררים, טענות שהיו מעין השלמה של הטענות בכתב שכבר פורטו לעיל.

101. עו"ד אביגדור פלדמן, אשר טען בהסכמת יתר באי כוח העוררים בשתי הב"שות, את הטענות העקרוניות, בשם כל העוררים, ותקף את אמת המידה המחמירה שקבע שירות המבחן לעניין חלופת המעצר. הוא הדגיש כי אין בטחון מוחלט, אפילו במעצר בפועל, ולא כל שכן שכך הוא בחלופת מעצר, שכשמה כן היא, דהיינו: היא מהווה תחליף (עמ' 5 לפרוטוקול הנ"ל).

102. עו"ד פלדמן הזכיר את קצב הכנת בקשת ההסגרה בארצות הברית, וכינה זאת "דשדוש רגליים". מבחינה משפטית, הוא ציין כי מאחר ולא הוגשה בקשת ההסגרה, ועל כן לא הומצא חומר הראיות לבית המשפט ולבאי כוח העוררים, לכן, מן הראוי הוא כי התנאים לשחרור צריכים להיות יחסית קלים (עמ' 6 לפרוטוקול).

103. כאשר ניתח בא כוח העוררים, עו"ד פלדמן, את היחס בין חוק המעצרים לחוק ההסגרה, עמדתו היתה כי רוח חוק המעצרים חלה על הסיטואציה שבפנינו, וזאת בנוסף לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, שאיננו נסוג מול הליכי הסגרה. בנקודה זו הזכיר עו"ד פלדמן את הנתון העובדתי, לפיו נעצרו תשעת אנשי החבורה על פי חוק המעצרים הישראלי, וכי הם שוחררו לאחר שלושה שבועות על ידי כב' השופט אפרתי, "מאחר ולהבנתו החקירה מיצתה את עצמה ואין צורך בהמשך מעצר. לפתע, עלה 'שחקן חדש' על הבמה, ואלה הליכי ההסגרה" (עמ' 7, שורות 28-27). הסנגור ראה בכך מידה של חוסר תום לב, וזאת בין אם טכנית יש לספור את 21 הימים הללו במסגרת 60 הימים של סעיף 7 לחוק ההסגרה, ובין אם יש להתייחס לכך כ-21 ימי מעצר שהם 21 ימי שלילת חירות (עמ' 8 לפרוטוקול), ועל כן, מן הראוי היה כי ישראל תזרז את הרשויות בארצות הברית שיגישו את בקשת ההסגרה, ככל האפשר מוקדם, שכן, בפועל, העוררים ויתר בני החבורה עצורים כבר למעלה מ-61 יום.

104. עו"ד פלדמן, בתשובה לשאלת בית המשפט, אמר כי הליכי החקירה כלפי העוררים מוצו, והם לא נמצאים במעצר לצרכי חקירה. מאז החלטת השופט אפרתי לשחררם, העוררים לא נחקרו יותר (עמ' 8 לפרוטוקול).

105. במסגרת טיעוניו, הצהיר עו"ד פלדמן, בשם העוררים כולם, את ההצהרה הבאה (עמ' 9, שורות 6-4):

"אנחנו הסכמנו, כדי לקצר את ההליכים, אם כתב האישום היה מוגש בישראל, לקבל כראיה את תצהירי העדים בארצות הברית ולא לחקור אותם, לרבות גובי ההודעות, באופן שלא יחייב את הגעתם לישראל".

106. בא כוח העוררים ערך השוואה בין המעצר בארצות הברית לזה שבישראל, וציין כי אם היו העוררים נעצרים בארצות הברית, הם היו משוחררים לאחר 48 שעות, בערבות. מכאן, שעצם מעצרם של העוררים בישראל מפלה אותם לרעה (עמ' 9 לפרוטוקול).

107. לאור העובדה כי בהתחלת הדיון בפניי שוחרר העורר השני (ראה: פיסקאות 99-96 לעיל), העלה עו"ד פלדמן טענה נוספת, מעבר לאמור בטיעונים שבכתב, והיא: טענת האפליה.

108. לדבריו, מאחר ומנקודת מבט אמריקאית, דרישת ההסגרה מתייחסת לכל תשעת חברי החבורה, אם אכן יש חשש אמיתי שמי מביניהם יימלט, כאשר הוא במעצר בית, כי אז מדינת ישראל תימצא במצב שבו לא קיימה את מלוא התחייבויותיה הבינלאומיות כלפי ארצות הברית. מבחינה זו, הוסיף וטען הסנגור, כי אין הבדל אם מי שנמלט ולא ניתן להסגירו לארצות הברית, נמנה על קבוצת המנהלים או על קבוצת אנשי המכירות. מכאן, שעצם הסכמת המדינה לחלופת המעצר של העורר השני, משמיטה את הקרקע מטענותיה כי אין לאפשר חלופת מעצר, אלא בתנאי וודאות מלאה, כאשר מדובר בהליכי הסגרה.

109. לבטח, נכונה טענה זו, כאשר בניסוח של כתב האישום שהוגש לבית המשפט בניו יורק, נמצאים כל חברי החבורה באותו מעמד, לעניין "מזימת ההונאה", והם נחשבים, מבחינה משפטית, כ"מבצעים בצוותא" (עמ' 11-9 לפרוטוקול; ב"כ המדינה אישרה נתון "משפטי" זה; ראה: עמ' 12 לפרוטוקול).

110. באי כוח העוררים האחרים, השלימו את הטיעונים בכל הנוגע למצב האינדיוידואלי של עורר זה או אחר, הן לגבי ערך הנכסים והן לגבי המצאת בטוחה חליפית.

111. עו"ד נהרי, בא כוח העוררים בב"ש 5428/08, טען, מעבר לטענות דלעיל, כי כובד המרכז של מעשי העבירה הנטענים, הוא בישראל, ולא בארצות הברית. לכן, מן הראוי לשקול האם בכלל יש מקום להסגרה (עמ' 15-14 לפרוטוקול).

112. באת כוח המדינה, עו"ד ורנר-קלינג, השיבה לעוררים, ופרטה את הקשר עם משרד המשפטים האמריקאי, והסבירה כי נעשה מאמץ לעזור לרשויות בארצות הברית בדרך של אספקת מידע, הודעות של העוררים ושל עדים אחרים, שתורגמו, מעבר לאנגלית, וכל עזרה אחרת, והכל כדי שבקשת ההסגרה תוגש בהקדם (עמ' 17 לפרוטוקול).

113. לעניין מידת הביטחון הנדרשת, ביחס לחלופת מעצר, בענייני הסגרה, עמדת המדינה היא כי יש להחמיר בעניין זה, מעבר למעצר "רגיל" בישראל. עו"ד ורנר-קלינג, תמכה באמת המידה שהופיעה בתסקירי שירות המבחן, ובעיניה, כאשר עורר לא הביע חרטה והודאה במעשיו, כי אז הוא שיקר בפני שירות המבחן, ולכן שירות המבחן צודק בעמדתו, לפיה איננו נותן בו אמון. אדם כזה, אכן, מן הראוי, כי לא יימצא בחלופת מעצר (עמ' 19-18 לפרוטוקול).

114. בהקשר זה, ניסתה ב"כ המדינה להציג הבדלים בין העורר השני, אשר לגביו הסכימה המדינה לחלופת מעצר, לבין יתר העוררים, תוך התמקדות במצב הכלכלי של משפחת העורר הנ"ל, והערכתה כי הסיכון שעורר זה ימלט, הוא נמוך. אך, מיד הוסיפה ואמרה ב"כ המדינה באותה נשימה: "אני לא בטוחה במאה אחוז שהוא לא יברח, אבל אני חושבת בוודאות גדולה שהעורר הזה לא יברח. אם חלילה הוא יברח, מדינת ישראל תפר את ההתחייבויות שלה באמנה כלפי ארצות הברית. השיקול הזה הוא מאד מאד משמעותי. אינני יכולה להסכים לכך שתהיה תוצאה אחידה למבצעים לעומת המנהלים, כי צריך לבדוק כל תסקיר מעצר לגופו, וכל מקרה לגופו. אם יפנו אלינו באי כוחם של העוררים האחרים, נבדוק כל מקרה לגופו ונענה להם" (עמ' 21, שורות 23-17 לפרוטוקול הנ"ל).

115. ואכן, מאז הצהרה זו של עו"ד ורנר-קלינג, שניתנה בבית המשפט המחוזי בירושלים בשעה 19.00 לערך, ביום 13.11.08, שוחררו למעצר בית, ארבעה אנשים נוספים מתוך תשעת אנשי החבורה: מורן גולדפרב (משיבה 4 בבית משפט קמא) – שוחררה ביום 13.11.08 בערב, וביחס אליה הגישה המדינה ערר (ב"ש 5419/08), אך בפועל היא שוחררה בתחילת שבוע זה; אורליה בלחסן (משיבה 6 בבית משפט קמא); דוד ימין (משיב 7 בבית משפט קמא); מור גלנטי (משיב 8 בבית משפט קמא). המידע ביחס לשחרורם של שלושת האחרונים, כלול בהודעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, על ידי עו"ד שרון נהרי, ביום 20.11.08, בכתב יד, עת נכנס לאולמי, כדי "לבדוק" מתי יש סיכוי שתינתן ההחלטה בשלושת הב"שות הנ"ל. במסמך ההודעה האמור, ציין עו"ד נהרי כי הוא מוסר מידע זה לעניין טענת ההפליה של מרשיו, ביחס לאותם משוחררים בערובה, וכן לעניין אמת מידה של "שמץ של חשש", אשר אותה הפעיל שירות המבחן כתנאי להמלצה לחלופת מעצר, ובהעדר שכנוע כי אכן זה המצב, המלצת שירות המבחן הייתה שלילית.

ב"ש 5439/08

116. כפי שכבר הוזכר לעיל, שמעתי את שני העררים הראשונים, בבית המשפט המחוזי בירושלים, בשעות אחר הצהרים והערב (עד השעה 19:13, כאמור בהחלטה שניתנה בתום הדיון), וקבעתי באותה שעה כי התיק נדחה לעיון, לשם מתן החלטה, כי היו באותו יום תיקים אחרים שהיה צורך לשמוע עוד באותו ערב.

במקביל, המשיך בית משפט השלום (כב' השופט יצחק מילנוב) לדון בעניינה של מורן גולדפרב. באותו יום, 13.11.08, בשעה 18:09, הורה בית משפט השלום על שחרורה לחלופת מעצר בבית הוריה, ביחד עם איזוק אלקטרוני והפקדת סך 100,000 ₪, והתחייבות וערבות של שלושה ערבים על סך 100,000 ₪ (ההחלטה מודפסת בעמ' 148-145 של פרוטוקול בית משפט קמא, בתיק מספר מ 14756/08 הנ"ל).

117. מטעמי צנעת הפרט, ומאחר וההחלטות הקודמות בתיק זה כבר פורסמו באתרים השונים, כך שלא ניתן בשלב זה לחסות את שמה של מורן גולדפרב, לא אפרט את ההיבטים הרפואיים של מצבה הבריאותי, כפי שנקבעו על ידי מומחים, אשר בית משפט קמא מנתח את חוות דעתם, בהחלטתו הנ"ל.

118. בית משפט השלום (כב' השופט מילנוב) מציג את תמונת המצב הרפואית, ואומר, כי המחלוקת כעת היא, האם להותיר אותה במעצר עד שתתקבלנה תוצאות בדיקה רפואית פלונית, או שיש להורות, כבר בשלב זה, על שחרורה למעצר בית. על בסיס נתונים אלה, אומר כב' השופט מילנוב את הדברים הבאים (פיסקה 9 להחלטה; עמ' 147, שורות 13-10 לפרוטוקול של בית משפט השלום בתיק מ14756/08 הנ"ל):

"שקלתי הטיעונים והגעתי למסקנה, כי בשלב זה יש להורות על שחרורה של המשיבה 4 ואין לדקדק עמה יתר על המידה. נראה לי, שבריאותה מחייבת שחרורה, ושחרורה בתנאים, כפי שאפרט להלן, לא יאיין את ההבטחה של הסגרתה, אם תיפול החלטה כאמור, וכאשר תיפול".

119. באת כוח המדינה, עו"ד ורנר-קלינג, הגישה ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי (ב"ש 5439/08), ובכותרת הערר נכתב כי הוא מוגש על פי סעיף 53 לחוק המעצרים. היא אף ביקשה עיכוב ביצוע מבית משפט זה, לאחר שבית משפט קמא נאות ליתן לה עיכוב ביצוע.

120. נימוקי המדינה בערר הנ"ל מתייחסים, בעיקרם, למצב הרפואי של אותה משיבה, כאשר טענת המדינה היא כי השחרור המיידי היה מוקדם מידי, וטרם התקבלה חוות דעת רפואית מלאה בנושא מסויים, אשר, כאמור, מטעמי צנעת הפרט לא ראיתי מקום לפרטו.

121. באת כוח המדינה טוענת, כי "השאלה איננה אם המעצר מקשה על המשיבה, אלא האם לא ניתן לטפל בה באופן ראוי כשהיא נתונה במעצר. לשאלה זו טרם ניתנה תשובה" (סעיף 19 סיפא לערר בב"ש 5439/08).

122. באת כוח המדינה הצביעה על כך שבמתקני שב"ס ישנם עצורים ואסירים רבים, הסובלים ממחלות כרוניות. לטענת המדינה, אין זה סביר כי עצור יסרב לקבל טיפול רפואי, לא יציע טיפול רפואי חלופי, ולאחר מכן, אותו עציר יטען כי יש לשחררו ממעצר, עקב הידרדרות במצבו (סעיף 20 לערר הנ"ל).

123. בסיום הערר, כטענה אחרונה, חוזרת המדינה על כך שהמשיבה צפויה בארצות הברית לעונש של 30 שנות מאסר, ולכן, יש לקבוע תנאי שחרור מחמירים, לבל תפר המדינה את התחייבויותיה הבינלאומיות. לדברי באת כוח המדינה, מן הראוי היה כי בית משפט קמא יבחן אפשרות של הטלת עיקול על נכס מקרקעין בעל ערך משמעותי, ולא להסתפק בהטלת ערבות של צד ג' של 100,000 ₪ על שלושה ערבים, וכל זאת מבלי לבדוק כלל את מצבם הכלכלי ואת יכולתם לעמוד בערבויות אלה (סעיף 21 לערר; ההדגשה במקור).

דיון

היבט חוקתי

124. נקודת המוצא לכל דיון, בנושאי מעצר והסגרה, מאז שנת 1992, היא חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

125. סעיף 5 לאותו חוק יסוד, אשר כותרתו היא "חירות אישית", קובע לאמור:

"אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת".

126. המבט החוקתי, רואה, איפוא, באותו מישור ובמסגרת אותה זכות יסוד של חירות אישית, הן את המעצר והן את ההסגרה.

127. כידוע, הוראת סעיף 5 לחוק היסוד, כמו יתר החירויות, אינה מוחלטת. ניתן לפגוע בחירותו של אדם ממעצר, ממאסר או מהסגרה, וזאת על פי הוראות סעיף 8 לחוק היסוד, הקובע, כי פגיעה כזאת מותרת בתנאים שנקבעו באותו חוק, קרי: "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

128. בשל קוצר הזמן, לא אוכל להרחיב את הדיבור ולהפעיל את כל מבחניו של סעיף 8 לחוק היסוד, אך לצורך הדיון שלהלן די בכך כי הקביעה החוקתית, בדבר חירותו של אדם שלא להיעצר, והקביעה החוקתית של חירותו של אדם שלא להיות מוסגר לארץ אחרת, שניהם – מקורם אחד, דהיינו: הזכות לחירות האישית הקבועה בסעיף 5 לחוק היסוד, אשר ניתן לפגוע בה על פי התנאים שבסעיף 8 לחוק היסוד.

129. גם ב"כ העוררים, עו"ד אביגדור פלדמן, אינו מתעלם מכך שיש למעצר תכלית אחת מרכזית של פגיעה בחירות כחלק מן השלבים של ההליך הפלילי המקומי, ואילו להסגרה יש תכלית נוספת, והיא, קיום התחייבויותיה הבינלאומיות של המדינה כלפי מדינות אחרות. תכלית אחרונה זו, היא בעלת חשיבות לא רק לתיק שנדון בפני השופט באותו רגע, אלא יש לה השלכה, לעתיד, בשל העובדה כי אמנות ההסגרה הבינלאומיות הן דו-צדדיות. מכאן, שאם מדינת ישראל לא תנהג בתום לב וביעילות בהפעלת אמנת הסגרה עם מדינה פלונית, כאשר אותה מדינה מבקשת להסגיר אליה מי שנמצא בישראל, התוצאה תהיה כי במקרה ההפוך, בו מדינת ישראל תבקש מאותה מדינה להסגיר אליה, לישראל, אדם שביצע עבירה בישראל, לא תזכה ישראל לשיתוף הפעולה המלא של אותה מדינה.

יתירה מזו, לא רק שהדבר ישפיע על היחסים הדו-צדדיים בין ישראל לבין אותה מדינה, אלא יכול והדבר ישפיע על כל מערך ההסגרה, שכן, בימינו, אין סודות, ואם מדינה פלונית תהיה מודעת לכך שישראל לא הסגירה מבוקש למדינה אלמונית, יכול שאף היא, אותה מדינה פלונית, לא תפעל ביעילות להסגיר לישראל מי שמבוקש על ידי ישראל. היחסים הבינלאומיים הם בבחינת "כלים שלובים", ואינך יודע אם פעולה כלפי מדינה אחת היום, הנראית צודקת באותו רגע, לא תשפיע על יחסים עם מדינה אחרת, אשר תראה את אותה פעולה בעין שונה מאיתנו, והדבר ישליך על כלל מערכת ההסגרה אשר מדינת ישראל מעורבת בה. הדברים ידועים ופורטו בפסקי דין רבים, ולא ראיתי מקום להרחיב יריעה זו בציטוטים נוספים.

131. אולם, אין לשכוח, כי פרט לחובת המדינה לשמור על התחייבויותיה הבינלאומיות, חייבת המדינה לשמור על זכויותיהם החוקתיות של אזרחיה ותושביה.

132. כל מדינה קובעת לעצמה את אמות המידה למעצר לפני משפט, לצרכי חקירה, או למעצר עד תום ההליכים. אמות מידה אלה משקפות את ערכיה של אותה מדינה ואת החשיבות אשר ניתנת לזכויות הפרט מול צרכי המדינה.

133. במדינת ישראל, נקבע הדבר בחוק המעצרים, וזאת תוך התאמה לסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר הובא לעיל.

כאשר התייחסה כב' השופטת דליה דורנר לקביעת אמות המידה בתחום המעצרים, בסוגיית מעצר לפני משפט, אומרת היא כי "לזכות יסוד, מעצם מהותה, יש מחיר חברתי ... במשטרינו הדמוקרטי, שבו מוכרת חירות הפרט כזכות יסוד, מוותרת החברה על מקצת מן ההגנה האפשרית על שלום הציבור" (דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589; הובא גם בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, בעמ' 169).

134. לפיכך, מן הראוי כי גם בשלב זה של דיון בהסגרה, כאשר אנו נמצאים לא בטרקלין העוסק בשיקולי ההסגרה עצמה, אלא בפרוזדור, אשר עניינו האם לעצור את המבוקש, בתקופת הביניים של הדיונים, אם לאו, יש לאותו אדם זכויות חוקתיות במדינת ישראל בתחום המעצר.

135. אך לפני כחודש, נדרש עמיתי, כב' השופט משה רביד, לשאלה שבה עוסק אני עתה, והיא, הקשר שבין חוק המעצרים לבין דיני ההסגרה. השופט רביד, לאחר בחינה של הפסיקה, מציג את תמונת המצב הפנורמית הבאה, אשר תשמש לי כנקודת מוצא להמשך הדיונים בתיק זה.

136. וכך כותב השופט רביד (ב"ש (י-ם) 5291/08 יצחק אברג'יל נ' היועץ המשפטי לממשלה; ניתן ביום יז תשרי תשס"ט (16.10.08); פורסם באתר נבו; הקטע המצוטט הנו פיסקה 15 של ההחלטה:

"15. ...

המסגרת הנורמטיבית החלה על הליך מעצרו של מבוקש להסגרה מורכבת משתי מערכות דינים: חוק ההסגרה וחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן – 'חוק המעצרים') לאור הוראת סעיף 1(ג) לחוק; ראו גם סעיף 22 לחוק ההסגרה. בפסיקה ישנם שני זרמים:

הזרם האחד, שם את הדגש על הוראות חוק המעצרים. לדברי השופטים התומכים בעמדה זו מרכז הכובד נע לכיוון חיפוש אחר חלופת מעצר בדומה לדין הפנימי, וכי שחרורו של הנאשם או המורשע אינו צריך להיות נדיר, אם ניתן להימנע ממעצר (בש"פ 3974/07, שם, סעיפים 12-6; בש"פ 8283/08 שם, סעיפים 9-8, ו-11, השופטת חיות; השופט טירקל בבש"פ 9336/01 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נו(2) 289, עמודים 295-292 (2001); השופט אור בבש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 493, עמודים 499-498 (1992)). אין השופטים התומכים בגישה זו מתעלמים ממחויבותה של המדינה המתבקשת למסור את המבוקש לידי המדינה המבקשת כשהוא עצור. זהו שיקול ייחודי לדיני ההסגרה (סעיף 15 לחוק ההסגרה; פלר, שם, עמוד 442; בש"פ 5648/92, שם, עמוד 497).

הזרם השני, סבור כי לא חל שינוי בדין וכי שחרור לחלופת מעצר ייעשה במקרים נדירים, בשל המשקל הרב יותר שיש ליתן למחויבותה הבינלאומית של מדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת (השופטת ביניש בבש"פ 4422/03 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, לא פורסם (2003); השופטת ארבל בבש"פ 5448/05 כהן נ' מדינת ישראל, לא פורסם (2005)). גישה זו עולה בקנה אחד עם דבריו של פלר, שם, עמוד 461:

'לכן מצריכים הליכי ההסגרה, מטבעם, שליטה פיסית של המדינה המתבקשת על תנועותיו של המבוקש על למסירתו למדינה המבקשת; ושליטה כאמור תוך התחשבות גם במטרותיהם הנזכרות, ביטויה המובהק הוא במעצרו של המבוקש ... לעולם לא יספק התירוץ של המדינה המתבקשת לאי-הסגרה, כי המבוקש ברח לה, כשברגע הקובע היה בהישג ידה. המדינה המתבקשת חייבת חובה בלתי מעורערת לדאוג לכך שההסגרה לא תיכשל בגלל אי-נקיטת הצעדים הנאותים להבטחת הליכיה וביצועה; והדרך העיקרית להבטחתם היא מעצרו של המבוקש.'

(ראו גם ב"ש 500/86 פרידמן נ' היועץ המשפטי, פ"ד מ(2) 797, 799 (1986); בש"פ 5648/92, שם, עמ' 497).

מאחר שהחלטה הניתנת על-ידי שופט בבית המשפט העליון, היושב כדן יחיד, אינה הלכה מחייבת, למרות המשקל הרב שיש ליתן לה כהחלטה שיצאה מתחת ידו של בית המשפט העליון, ייתכן כי יהיה צורך בהרכב של מותב תלתא כדי שתצא הלכה מחייבת מתחת ידו של בית המשפט העליון בסוגיה זו (השוו, בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996)). בפועל, למרות הרטוריקה של השופטים בבית המשפט העליון הסבורים כי יש לתת משקל לשינוי החוקתי כתוצאה מחקיקת סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, בפועל שחרור לחלופת מעצר, של מבוקש שרוצים להסגירו, הנו נדיר וזאת בשל המתח הקיים בין שתי מערכות הדינים: דיני ההסגרה ודיני המעצר. גם השופטים הדוגלים בגישה הראשונה, סבורים כי יש לבחון חלופת מעצר, אם ניתן להימנע ממעצר המבוקש... ".

137. כאשר נושא מסוים נידון בבית המשפט העליון בהרכב של שופט אחד, במיוחד בתחום המעצרים, אך גם בתחומים אחרים של המשפט הפלילי, כמו עיון בחומרי חקירה או נושאים הקשורים להאזנות סתר, ניתנות על ידי בית המשפט העליון החלטות שונות, על ידי שופטים שונים. במקרה כזה, כפי שכתב עמיתי, השופט משה רביד, לפני כחודש, כדי לקבוע הלכה מחייבת, יש צורך בהרכב של בית המשפט העליון (שלושה שופטים או יותר), שכן, ללא הרכב, מצויים אנו במצב שבו בית המשפט המחוזי ניצב בפני שני זרמים או יותר של פסיקת בית המשפט העליון, ובמקרה זה, הוא יכול – ולדעתי חייב – לבור לו את הדרך הנראית בעיניו כצודקת.

138. ואכן, לפני מספר חודשים, כאשר התעוררה לפניי שאלה בתחום המשפט הפלילי, אשר לגביה אין הלכה של שלושה שופטים של בית המשפט העליון אלא רק החלטות של שופטים בודדים, אמרתי את הדברים הבאים, אשר מצאתי עתה בהחלטתו הנ"ל של השופט רביד, שניתנה לפני כחודש.

וכך אמרתי (ב"ש 4301/08 ליאורה ברקו נ' מדינת ישראל; ניתנה כ' תמוז תשס"ח (23.7.08), בפיסקה 148):

"איני רואה צורך להתייחס, בהחלטה זו, לסוגיה המשפטית, אשר, למיטב ידיעתי, טרם הוכרעה באופן ישיר, דהיינו: האם החלטת שופט יחיד של בית המשפט העליון, מהווה תקדים המחייב את בית המשפט המחוזי, לפעול על פיה, על פי הוראות סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה.

לעניין זה, ניתן לומר, כי מאחר וקיימת הלכה פסוקה עוד משנת 1962, לפיה אין מקום להגשת דיון נוסף על פסק דין או החלטה של שופט יחיד בבית המשפט העליון (ראה: החלטת הנשיא יצחק אולשן בהמרצה 264/62 עובדיה פרזי נ' חיים וייסמן, פ"ד טז 1236; הנשיא אהרון ברק חזר על כך בדנ"א 6707/95 אהוד לביא נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מט(5) 155; גם כאשר עלתה השאלה כיצד ניתן להגיע להלכה פסוקה בנושאים שבית המשפט העליון דן בהם במסגרת דן יחיד, כמו בקשה לגילוי ראיה חסויה - בדומה לאחד מן הנושאים שעלה לעיל - קבע הנשיא ברק כי אין מקום לשנות את שתי ההלכות הללו, וחזר והדגיש כי אין דיון נוסף על החלטת דן יחיד; ראה: דנ"פ 1908/98 פלוני נ' מדינת ישראל, שניתנה ביום כז אדר תשנ"ח (25.3.98)), ניתן להסיק מהלכה זו שאין לראות בהחלטתו של שופט יחיד של בית המשפט העליון, דבר "הלכה", המחייבת, במסגרת התקדים המחייב, את הערכאות האחרות. אין באמור לעיל, כמובן, לגרוע מן הערך המנחה של החלטתו של אחד מבין השופטים של הערכאה הגבוהה ביותר במדינה.

ניתן להביא 'ראיה' לכך שבית המשפט העליון, ובמיוחד נשיאו, אינם רואים בהחלטה של שופט יחיד של בית המשפט העליון, תקדים מחייב. לפיכך, במספר מקרים בהם סבר נשיא בית המשפט העליון כי יש צורך לקבוע הלכה, אף שהנושא מצוי בסמכות דן יחיד, ראה הוא לנכון להעביר את הנושא להרכב של שלושה, ולעיתים אף להרכב מורכב יותר. כך, למשל, כאשר עלתה השאלה של מעצר עד תום ההליכים (אשר בבית המשפט העליון, הדיון בערר הוא בפני שופט יחיד, כאמור בסעיף 53(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996), בעבירות של גניבות רכב, תוך התייחסות לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נידון הנושא בפני בית המשפט העליון בהרכב של שלושה (המשנה לנשיא, כתוארו אז, השופט אהרון ברק; השופט, כתוארו אז, מישאל חשין; השופטת דליה דורנר - בש"פ 537/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(3) 355), ונשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר קבע כי הנושא יידון לפני הרכב מורחב של שבעה שופטים (הנשיא לשעבר, מאיר שמגר; הנשיא אהרון ברק; השופט אליעזר גולדברג; השופט - כתוארו אז - אליהו מצא; השופט - כתוארו אז - מישאל חשין; השופטת טובה שטרסברג-כהן; השופטת דליה דורנר - דנ"פ 2316/95 עימאד גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 589). דוגמא נוספת: כאשר היה צורך להכריע בדבר עוצמת הראיות לכאורה, אשר על התביעה להוכיח כי קיימות ביחס למי שמבקשים לעוצרו עד תום ההליכים, כאמור בסעיף 21(ב) לחוק המעצרים הנ"ל, הקים נשיא בית המשפט העליון, הרכב מורחב של תשעה שופטים (הנשיא אהרון ברק; השופט גבריאל בך; השופט אליעזר גולדברג; השופט - כתוארו אז - תיאודור אור; השופט - כתוארו אז - אליהו מצא; השופט - כתוארו אז - מישאל חשין; השופט יעקב קדמי; השופטת טובה שטרסברג-כהן; השופטת דליה דורנר - בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133)".

ואכן, בתיק הנ"ל, שעסק בהאזנות סתר, הוגש ערר של המדינה לבית המשפט העליון, וכפי שנמסר לי, הוא הועבר משופט דן יחיד להרכב מורחב, כדי שתיפסק הלכה בבית המשפט העליון, אשר הערכאות שמתחתיו יוכלו ללכת על פיה.

139. מאחר וכאמור, אין בבית המשפט העליון הלכה מחייבת, בדבר היחס בין חוק ההסגרה לבין חוק המעצרים, וכפי שהצביע חברי, השופט משה רביד, קיימים שני זרמים בפסיקת בית המשפט העליון, הגעתי למסקנה, כי לאור זכויות היסוד של האזרח, ובמיוחד בשלב ראשוני, לפני קביעה שיפוטית, האם יש להסגירו לחו"ל, זכויותיו של אזרח המדינה או תושבה, כי ענייני מעצרו יתנהלו על פי חוק המעצרים, חשוב ה היא ואין לפגוע בה.

140. מכאן נובע, כי נקודת המוצא ההתחלתית היא ראייתו של מי שנמצא בהליכי מעצר לקראת הסגרה, ככל עצור אחר, לעניין זכויותיו, כאשר יש שוני אחד בלבד: בעת השיקולים והאיזונים בסיומו של כל הליך והליך, מן הראוי ליתן משקל נוסף – מעבר לכל השיקולים "הרגילים" של דיני המעצרים – לעובדת היותו של אדם זה עצור לקראת הסגרה, אשר בה יש תכלית נוספת מעבר לדיני המעצר, והיא, קיום חובתה של המדינה על פי אמנות בינלאומיות, כלפי מדינות אחרות.

מעצר וחלופת מעצר

141. פועל יוצא מהניתוח החוקתי דלעיל, הוא, כי לא אוכל לקבל את גישתה הגורפת והמרחיבה של המדינה, בטיעוניה בפני בית משפט קמא ובפניי, כאילו רק במקרים נדירים ויוצאי דופן, שעו"ד ורנר-קלינג, ב"כ המדינה, לא יכלה לפרטם בפניי מבחינה נורמטיבית (והסתפקה בדוגמאות יוצאות דופן וכמעט איזוטריות), רק בהם ניתן להשתמש בחלופת המעצר.

142. ניסיונה של עו"ד ורנר-קלינגר להתנתק מחוק המעצרים, ולראות את הסוגיה אך ורק בפריזמה של דיני ההסגרה, לא הייתה עקבית. כאשר המדינה הייתה זו אשר פנתה בערר על החלטת בית משפט השלום, לשחרר לחלופת מעצר את מורן גולדפרב, המדינה, ולא אחר, היא זו אשר הכתירה את הערר במלים "הודעת ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996". מכאן, שגם המדינה עצמה מבינה שחוק המעצרים חל גם במעצר הקשור להסגרה.

143. סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, קובע הוראה מנדטורית:

"בית משפט לא יתן צו מעצר ... אלא אם כן הוכח, לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ולעניין ס"ק (א)(1), לא יצווה בית משפט כאמור, אלא אם כן נתקיימו גם אלה:

(1) לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה".

144. זה הסעיף המשמש בסיס לדיונים על חלופת מעצר. על פיו אנו פועלים, יום יום, שעה שעה, ביחס לכל עצור, פלילי או בטחוני, גבר או אשה, בגיר או קטין, ללא הבדל דת או לאום.

145. אין כל הצדקה עניינית, משפטית, ואף לא מוסרית, להפלות את מי שנעצר בקשר להסגרה, ולא להחיל עליו את הסעיף האמור, או לפעול על פי אמות מידה כה קיצוניות – כטענת המדינה – באופן שלגבי עציר כזה, סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, יהיה בבחינת אות מתה.

המעצר על פי שלבי "התקדמות" הליכי ההסגרה

146. לאורך החלטה זו, התייחסתי למספר סעיפים בחוק ההסגרה, ועתה, ראיתי לנכון לפרט את השלבים השונים של הליכי ההסגרה, ואפשרויות המעצר של מי שמבוקש להסגירו.

147. שלבים אלה, הינם בעלי חשיבות, בעיניי, הן לעניין הגבולות של ימי המעצר המירביים – עניין הקבוע בחוק – והן, ולא פחות מכך, לשיקולי בית המשפט בבואו להאריך מעצר, ובמיוחד בבואו להכריע בדבר חלופת מעצר, שהיא הסוגיה המרכזית בערר זה.

148. המעצר הראשוני המותר על פי חוק ההסגרה, הוא מעצר של הדרג המינהלי (היועץ המשפטי לממשלה או קצין משטרה), וזאת על פי סעיף 6 לחוק ההסגרה. העילה למעצר כזה של מי שטרם הוגשה לגביו עתירה להסגרה, היא כי אותו אדם, יש להניח כי הוא בר הסגרה וכי תוגש בקשה להסגירו ונראה למי שהוציא את הצו כי המעצר דרוש להבטחת ההסגרה.

149. מעצר זה, ללא צו שיפוטי, על פי סעיף 6 לחוק ההסגרה, הוא ל-48 שעות. לאחר מכן, רשאי שופט בית משפט שלום להאריך את המעצר לשלוש תקופות של 20 יום, ובסך הכל 60 יום, על פי סעיף 7 לחוק ההסגרה. במקרים אלה, העילה היא זו המנויה בסעיף 6 לחוק ההסגרה, אך מוטל על המדינה להוכיח ולהסביר מהן הנסיבות המעכבות הגשת עתירה להסגרה (סעיף 7(ב) לחוק ההסגרה).

150. האפשרות השלישית של מעצר, עדיין לפני הגשת עתירה להסגרה, היא מעצר של 10 ימים נוספים מעבר ל-60 הימים הראשונים, וזאת רק לאחר שהמדינה המבקשת הגישה בקשת הסגרה, וכי היועץ המשפטי לממשלה מודיע לבית משפט שלום, כי יש לכאורה מקום להגיש עתירה להסגרה (ראה סעיף 7(ג) לחוק ההסגרה).

151. עד כה אנו נמצאים בשלב שלפני הגשת עתירה להסגרה.

152. עתירה להסגרה מוגשת על ידי היועץ המשפטי לממשלה, וזאת רק לאחר שהוגשה בקשת הסגרה מטעם המדינה המבקשת לשר המשפטים, אשר מגיע למסקנה כי יש להביא את העניין לבית המשפט המחוזי, כדי לקבוע אם אותו אדם הוא בר הסגרה. כאן, יש צורך כבר בהחלטה של רשות ישראלית בכירה, שר המשפטים, ורק לאחר הוראתו מתחיל ההליך של עתירה להסגרה, המוגשת לבית המשפט המחוזי בירושלים, והכל כאמור בסעיף 3 לחוק ההסגרה.

153. מרגע שהוגשה עתירה להסגרה לבית משפט מחוזי, על פי סעיף 3 לחוק ההסגרה, מעצרו של המבוקש יידון בבית משפט מחוזי, וזאת על פי סעיף 5 לחוק ההסגרה. במקרה זה, אין צורך בהארכות מעצר לתקופות קצובות, שכן סעיף 5 סיפא לחוק ההסגרה קובע במפורש, כי "תקפו של הצו [למעצר] יהיה עד למתן החלטה באותה עתירה, אם לא ביטלו בית משפט לפני כן".

154. שלב נוסף, במסגרת הליכי ההסגרה, הוא הערעור לבית המשפט העליון, ערעור בזכות הן למבוקש והן ליועץ המשפטי לממשלה, כאמור בסעיף 13 לחוק ההסגרה.

155. אם בית משפט מחוזי החליט כי אדם הוכרז כבר הסגרה, כי אז אין מדובר, בלשון החוק, ב"מעצר", אלא, "בית משפט רשאי לצוות על החזקתו במשמורת עד להסגרתו" (סעיף 15 לחוק ההסגרה). משמורת זו, הינה עד לשלב שבו מבוטלת הכרזת ההסגרה בערעור בבית המשפט העליון, או במקרה שבו לא מבוצעת ההסגרה תוך 60 יום מיום ההכרזה (סעיף 19 לחוק ההסגרה; ניתן להאריך תקופה זו, כאמור בסעיף 20 לחוק ההסגרה).

156. בהליכי הסגרה יש שלב נוסף, והוא, הוראת שר המשפטים על ביצוע הסגרה, על פי סעיף 18 לחוק ההסגרה, כאשר שר המשפטים מוסמך ליתן הוראה זו רק לאחר שהמבוקש הוכרז כבר הסגרה והכרזה זו קיבלה תוקף סופי, דהיינו: לאחר תום הדיון בערעור בבית המשפט העליון (ראה סעיף 18 לחוק ההסגרה).

שיקולי המעצר בענייני הסגרה

157. לאחר שסקרנו את השלבים האמורים, אומר, באופן כללי, וכקו מנחה, כי ככל שמתקדמים אנו בסולם לעבר הליך ההסגרה האחרון, שהוא צו שר הפנים להסגרה, לאחר ההכרזה בערכאות השיפוטיות, כך החשש שהמבוקש יימלט גבוה יותר, וממילא עילת המעצר "חזקה" יותר, כאשר בשלב שלפני האחרון, דהיינו, לאחר ההכרזה על המבוקש כבר הסגרה בבית משפט מחוזי, בתקופת הדיונים בבית המשפט העליון או עד להחלטת שר הפנים האם לצוות על ההסגרה, ניתן לצוות על החזקת המבוקש במשמורת, ואין צורך בהליכי מעצר אשר אותם יש לחדש מדי פעם בפעם.

158. כאשר נמצאים אנו בתחתית הסולם של השלבים האמורים, ולא כל שכן מספר צעדים לפני שהתחלנו לעלות בשלב הראשון של הסולם, מתעצמת זכות המבוקש לחירות. ככל שרחוקים אנו מהליכי ההסגרה, אשר יתכן ובכלל לא יתקדמו ולא ימוצו, כך מצווים אנו לחזק את כיבוד החירות של אותו אדם. ממילא, בשלב זה, חובת בדיקת חלופת המעצר חלה ביתר שאת.

159. עד כה דנו בשלבי ההסגרה. לטעמי, בנוסף לשיקולים של ציר הזמן ביחס להסגרה, יש להביא בחשבון לעניין מעצר וחלופת מעצר גם את טיב העבירה, ואת הערכת המצב, האם העבירה תוכר כעבירה אשר בגינה יוסגר אותו אדם לארץ המבקשת, או שמא ניתן להעמידו לדין בישראל.

160. אין בכוונתי, בשלב זה, ולבטח לא בהליך זה של ערר על מעצר, להרחיב את הדיבור על עבירות המבוצעות במספר ארצות. בעניין זה הרחבתי את הדיבור בהחלטת המעצר שניתנה על ידי בפרשת זאב רוזנשטיין (ב"ש 4024/05, מיום ח' באדר א תשס"ה (17 בפברואר 2005)), וחלק ניכר מפסק דינו של בית המשפט העליון בפרשה זו, בדיון בעתירה להסגרה עצמה, יוחד לעניין הסגרה בעבירות המתרחשות במספר ארצות (ראה: ע"פ 4596/05 זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל; שניתנה ביום כח חשון תשס"ו (30 בנובמבר 2005); עיקר הדיון מצוי בחוות דעתו של כב' השופט אדמונד לוי; וראה גם את הערותיהם של המשנה לנשיא, כב' השופט מישאל חשין, וכב' השופט אליקים רובינשטיין).

על כל פנים, כאשר אנו מצויים בשלב הראשוני, עוד בשלב שלפני הגשת בקשת הסגרה, אין לעצום עיניים מפני אפשרות זו של העמדה לדין בישראל, שכן, ההליך הפלילי כלפיו ימוצה, אם יועמד לדין בישראל. יש לזכור, כי במקרה שלפנינו, אין מדובר באדם שנסע לארצות הברית ושם פרץ בנק או גנב מסופרמרקט, אלא רוב רובן של הפעולות הפיזיות של העבירה בוצעו בישראל, מאותו משרד ברמת גן.

161. בין כך ובין כך, קשה להתעלם מהנתונים המיוחדים בתיק זה, אשר מהם עולה כי העוררים היו עצורים שלושה שבועות, מיום 9.9.08, כאשר מעצר זה היה תחת פיקוח שיפוטי בישראל, ואילו המדינה החלה לספור את ימי המעצר, לעניין המועדים הקבועים בחוק ההסגרה, כאילו הכל החל ביום 26.9.08, יום המעצר מכוח חוק ההסגרה.

162. עו"ד פלדמן ראה בכך חוסר תום לב.

163. אינני בטוח, כי יש צורך להשתמש במינוח כה קיצוני. אולם, אי הנחת – רבה. גם אם מבחינה משפטית "טכנית", קיימת סמכות בידי רשויות המדינה לעצור אדם על פי מספר חוקים או הוראות משפטיות, הרי כאשר הליך מעצר "רגיל", בפיקוח שופט בית משפט שלום, מסתיים בהחלטה שיפוטית על שחרור בערובה, ועוד לפני שיבש הדיו על החלטה זו, רשויות המדינה עוצרות את אותו אדם על בסיס חוקי אחר, תחושת הצדק נפגמת. מנקודת מבטו של העציר, הוא רואה עצמו כבר כמשוחרר, על פי החלטה שיפוטית. מנקודת מבט של המדינה, הרושם הוא כי המדינה חוששת שבהליך ערעור או ערר, תיוותר החלטת השחרור על כנה, ולכן בוחרת היא בדרך אחרת, אשר כאילו אומרת לאותו אדם כי כל האמצעים המשפטיים כשרים להשגת אותה מטרה. מנקודת מבט שלישית, והיא זו של הציבור, הפגיעה באמון במערכת המשפט בכללה, היא רבה. בעיני כל אדם, אשר מתבונן באירועים כמו אלה שלפנינו, יש תחושה כי התביעה הכללית פונה לבית משפט השלום בירושלים, לאחר "שהפסידה" בבית משפט השלום בתל אביב, והמערכת השיפוטית עוצמת עיניה ומתעלמת מדרך זו שבה נקטה התביעה הכללית.

164. לא למותר לציין, כי גם במקרה אחר, אשר הגיע אלי בהקשר אחר לגמרי, נוכחתי בתופעה דומה: בית משפט המחוזי עצר אדם עד תום ההליכים; בית המשפט העליון הורה על שחרורו לחלופת מעצר; רשויות המדינה עשו שימוש בצווים מינהליים (צו פיקוח וצו מעצר מינהלי), וכך עקפו וסיכלו, הלכה למעשה, את החלטת השחרור של בית המשפט העליון (ראה התיאור העובדתי בב"ש 6826/04 נעם פדרמן נ' מדינת ישראל; החלטה שניתנה ביום ז תשרי תשס"ו (10.10.05); אכן חלק מהחלטה זו "נהפך" בערעור, אך הדבר נבע ממחלוקת משפטית לגבי דיני הפיצוי לנאשם על פי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (ראה פסק דינה של כב' השופטת דבורה ברלינר, עמה הסכימו כב' השופט – כתוארו אז – אליעזר ריבלין, וכב' השופט אדמונד לוי, בע"פ 10425/05 מדינת ישראל נ' נעם פדרמן; פסק הדין ניתן ביום ח כסלו תשס"ח (18.11.07)).

165. מאחר ובתיק זה הגעתי למסקנת שחרור העוררים ממעצר לחלופת מעצר, על פי השיקולים של דיני המעצרים, אינני רואה צורך לסמוך החלטה זו רק על התעלמות המדינה מאותו מעצר של 21 יום של העוררים, אשר היה בפיקוח השיפוטי של כב' השופט אפרתי בבית משפט השלום בתל אביב. אולם, בעיניי אין הדבר קל. לא מן הנמנע, כי בהליך אחר, כאשר זו תהיה הנקודה אשר תשפיע על התוצאה, אורה על שחרור ממעצר, ובכל מקרה אתייחס לתקופת המעצר על פי חוק המעצרים הרגיל, כחלק מן התקופה שיש למנות במסגרת חוק ההסגרה.

166. אם נסכם את הפרקים האחרונים, הרי שככל שהמעצר הוא בשלבים ההתחלתיים של הליכי ההסגרה, וככל שהעבירה היא כזו שניתן להעמיד את המבוקש לדין בישראל, וככל שאותו מבוקש כבר היה במעצר במסגרת אותה פרשה, הכף נוטה לעבר חלופת המעצר.

167. להסרת ספק, במקרה שלפנינו, כפי שגם אסביר בהמשך, מסקנתי בדבר חלופת המעצר, כוחה יפה גם כאשר תוגש בקשת הסגרה. אינני יכול לכוף את דעתי על שופט בית משפט מחוזי אחר, אשר בפניו תוגש בקשה למעצר, אם וכאשר תוגש עתירה להסגרה, על פי סעיף 5 לחוק ההסגרה, אך חזקה על אותו שופט כי יביא בחשבון, במסגרת שיקוליו, את אשר כתבתי בהחלטתי זו.

חלופת המעצר ומטרתה

168. ב"כ המדינה, עו"ד ורנר-קלינג, טוענת, כי יש לקבוע אמת מידה מחמירה לחלופת מעצר, ובכך היא תומכת בקריטריון של שירות המבחן, אשר על פיו, גם כאשר מדובר במבוקש נורמטיבי, ובערבים נורמטיביים, כל עוד לא ניתן להבטיח באופן הרמטי כי המבוקש לא יברח פיזית, אין החלופה הולמת בעיני שירות המבחן.

169. אינני רואה את הדברים עין בעין, לא עם שירות המבחן ולא עם ב"כ המדינה.

170. אנו, השופטים, דנים בחלופת מעצר בכל תקופת תורנות, בעשרות מקרים. לא נתקלתי עד כה באמת מידה כה מחמירה. אני, וגם חבריי, שחררנו עבריינים חמורים יותר, עם עבר פלילי משמעותי, לחלופת מעצר פחותה מזו שהוצעה בתיק זה.

בהרהוריי, כאשר תכננתי לכתוב החלטה זו, חשבתי להקדיש פרק שלם לשאלה, האם יש עילת מעצר כנגד אנשי החבורה, אילו היה מדובר בתיק "ישראלי רגיל", והאם פסק הדין בפרשת רוסלן פרנקל חל על הסיטואציה שבפנינו. התחלתי באיסוף פסיקה בעניין מעצר בעבירות כלכליות, ובעבירות תרמית, והרושם הכללי שקיבלתי הוא, כי גם כאשר מדובר בסיטואציה פנים מדינתית, הפסיקה נוטה לחלופת מעצר ולא למעצר בפועל. מאחר ואנו ביום שישי, ויש להוציא החלטה זו כדי שהליכי השחרור יתקיימו, עד כמה שאפשר מהר, החלטתי שלא לפתח נושא זה במסגרת החלטה זו. בבוא הזמן, כאשר יהיה צורך בכך, ארחיב את הדיבור בסוגיה זו.

171. גם הנימוק הנוסף של ב"כ המדינה, כאילו המבוקש שיקר לקצין המבחן, בכך שאמר שלא ביצע את העבירה, ולכן אבד האמון בו ולא ניתן לאפשר לו חלופת מעצר – אינו מקובל עלי כלל ועיקר.

172. יש לזכור, כי מי שקובע אם אדם ביצע עבירה, אם לאו, הוא בית המשפט. במקרה "רגיל", זה בית המשפט בישראל, ובמקרה שלפנינו, אם תוגש בקשת הסגרה, ובית המשפט העליון יורה על ההסגרה, יהיה זה בית המשפט בארצות הברית שיקבע את הדברים. על כל פנים, שירות המבחן אינו קובע אם אדם ביצע עבירה או לא, והעובדה שאדם אשר ביחס אליו ניתן תסקיר מעצר, מספר סיפור עובדתי אשר שונה מהכתוב בכתב האישום או מבקשת המעצר, אינה הופכת אותו לשקרן, ולבטח אין כל הצדקה בשל דבריו אלה של אותו אדם, לומר כי אין אמון בו.

173. גם בעניין זה, לא יהיה זה מיותר לחזור על אמיתות ידועות, ועל אשר מתרחש בפרקטיקה. ברבים מבין המקרים, בהם הכיר בית המשפט בחלופת מעצר, מורשע אותו אדם, גם כאשר סיפר לקצין המבחן כי לא ביצע את העבירה. ברוב רובם, וכמעט בכל המקרים, אותו אדם שהורשע לא הפר את תנאי מעצר הבית. מכאן, שהמציאות היא, שאדם יכול להיות מורשע בגין עבירה שביצע, ועדיין שומר הוא על מידת אמינות לעניין חלופת המעצר.

174. יתירה מזו, מעצם הדרישה לערבים ולהפקדת כספים על ידם, בית המשפט אינו רואה את חזות הכל רק באמון שיש לתת לאותו אדם, אשר בית המשפט קובע כי במקום מעצר בפועל יהיה במעצר בית או בחלופת מעצר אחרת. לכן, עצמת הערבות, אישיות הערבים והנכונות שלהם לחתום על כתב ערבות ולהפקיד סכומי כסף משמעותיים מכיסם כדי להבטיח שאותו אדם, היקר להם, יישאר במעצר בית ולא יימלט, יש בהם את מידת הביטחון הסבירה לצורך קביעה כי חלופת מעצר תופעל, על פני מעצר בפועל.

175. מכאן נובע, כי שגה שירות המבחן בקובעו אמת מידה מחמירה, וממילא, החלטתו של בית משפט קמא אינה יכולה לעמוד, והערר ביחס אליה – מתקבל.

176. אוסיף ואומר, כי לא אוכל לקבל את דבריו של בית משפט קמא, כאילו החלטתה של כב' השופטת ביניש בבש"פ 4422/03 יצחק כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, מהווים אסמכתא לסוגיה שבפנינו. כפי שציינו ב"כ העוררים, עוה"ד פלדמן ונהרי בערר שבכתב, ההחלטה שם התייחסה לאדם שכבר הוכרז כבר הסגרה, בעוד שאנו נמצאים כאן בשלב שלפני הגשת בקשת ההסגרה.

כב' השופטת ביניש עצמה אמרה באותה החלטה, כי אמת המידה המחמירה שבה נקטה, התאימה לאותו מקרה, ואף ציינה, בהמשך דבריה, את הדברים הבאים: "יתירה מזאת, ככל שהליך ההסגרה מתקדם, כך יש לתת משקל רב יותר להתחייבות של מדינת ישראל כלפי המדינה המבקשת (ראו עניין אנטר בעמ' 498; עניין אורנשטיין בעמ' 504), ובוודאי כך לאחר שהוכרז אדם כבר הסגרה והחשש הטבעי להימלטות הוא רב ביותר".

177. מאחר והשעה דוחקת, והדברים שבכתב התארכו, לא ראיתי צורך לעבור באופן פרטני על כל תסקיר ותסקיר של העוררים. הרושם הכללי העולה מאותם תסקירים, וגם העיון המדוקדק בהם, מביאים למסקנה, כי מדובר באנשים נורמטיביים, ובבני משפחה נורמטיביים, אשר מוכנים להתגייס למשימת הפיקוח ולדווח לרשויות אם אותו מבוקש יפר את התנאים המגבילים.

178. אין בידי מידע מלא, מה היו תנאי השחרור של האנשים האחרים, זולת מי שהשתחרר בפניי. על כל פנים, הביטחונות של העוררים שבפניי, הכוללים הסכמה לעיקול דירתם, הם ביטחונות מספיקים. גם כאשר מדובר במקרה שבו ערך הדירה נופל ממיליון ₪, הסכים האב כי יעוקלו כספי הפנסיה וקרן ההשתלמות שלו. בעיניי, הסכמה כזאת מעידה על רצינות ועל כך שהערבות הינה הולמת.

סיכום וסיום

179. ככל שמדובר בערר של המדינה ביחס למורן גולדפרב, סבור אני כי לא היה זה מן הראוי להגיש ערר במקרה כזה, על כל נסיבותיו האישיות והבריאותיות. קשה שלא לחוש, כי כאילו התנהל מעין מסע רדיפה כנגד מי שגורלה המר לה, בתחום הרפואי. לכן, בעניינה של מורן גולדפרב, אני דוחה את הערר של המדינה ואינני רואה צורך להתערב בתנאי השחרור שקבע בית משפט קמא.

180. מאחר, וכאמור, למעשה, שוחררו כבר חמישה מתוך תשעת אנשי החבורה, מתעצמת טענת ההפליה, אותה טען עו"ד פלדמן כאשר שוחרר רק אחד מתוך התשעה. כיום, השוויון מחייב כי כל העוררים שבפניי ישוחררו למעצר בית, וזאת על פי התנאים הבאים:

א. מעצר הבית יהיה מלא.

ב. מעצר הבית יהיה בבית ההורים או האב של כל אחד מן העוררים, והכל על פי הפרטים אשר מצויים בתיק בית משפט קמא, וכן בחוות הדעת של השמאים שהוגשו לבית משפט זה.

ג. כל אחד מן העוררים יהיה בפיקוח מלא, 24 שעות ביום, של הוריו או האחים או האחיות, אשר פרטיהם מופיעים בתסקירי המעצר של כל אחד מהם.

ד. כל אחד מן העוררים יהיה באיזוק אלקטרוני מלא.

ה. כל אחד מן העוררים יפקיד סך של 100,000 ₪ במזומן.

ו. בנוסף להפקדה של הסכום האמור, כל אחד מן הערבים, לרבות ההורים, יחתמו על ערבות בסך 500,000 ₪, כאשר כולם יחד וכל אחד לחוד ערבים לסכום זה. להבטחת ערבות זו, יוקל עיקול לטובת המדינה על הבית או הדירה של ההורים או מי מהם, אשר פרטיו מצויים בתסקירי המבחן ובדו"חות השמאים.

ז. יוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד כל אחד מהעוררים, והוא יפקיד את דרכונו בידי המשטרה. עיכוב היציאה יהיה בתוקף עד למתן החלטה סופית בעתירה להסגרה, אם תוגש כזאת, או אם יהיה ברצונו לחזור לארצות הברית.

ח. כל אחד מהערבים יתייצב פעם ביום, בשעה שתקבע המשטרה, בתחנת המשטרה הקרובה למקום מעצר הבית שלו. העורר ייצא ממקום מעצר הבית למשטרה ובחזרה, בלוויית אחד מהערבים.

ט. עורכי הדין של כל אחד מהעוררים רשאים להודיע מפעם לפעם לפרקליטות על מועד לפגישה בינם לבין לקוחותיהם. כל אחד מן העוררים ייצא ממקום מעצר הבית ויגיע למשרדו של עורך הדין ביחד עם אחד מן הערבים, ויחזור ממשרד עורך הדין, למקום מעצר הבית, יחד עם אחד מן הערבים, בתום ההתייעצות האמורה. בנוסף לכך, ידווח עורך הדין לפרקליטות, בפקס, על שעת סיום ההתייעצות ויציאת הלקוח ממשרדו.

י. אין בתנאי מעצר הבית כדי לפגוע בזכותו של כל עורר ובחובתו, להתייצב לדיונים בבית המשפט.

יא. השחרור יכול שייעשה על ידי המזכירות או קצין משטרה, והכל לאחר החתימה על המסמכים הדרושים והפקדת הסכומים הדרושים.

יב. המזכירות תשלח ישירות את העיקול לרשם המקרקעין של האזור שבו מצויה הדירה המעוקלת, שהיא הדירה בה יהיה כל עורר במעצר בית.

- תנאי שחרור אלה, באים במקום החלטת בית משפט קמא בדבר המשך מעצרם של העוררים, ובכך התקבל הערר.

181. עד לביצוע מלא והמילוי המדויק של תנאי השחרור למעצר בית הנ"ל, ימשיכו העוררים להיות במעצר.

182. על אף שאנו ביום שישי בצהריים, מתבקשת המזכירות לעשות כל מאמץ ולשלוח את ההחלטה, בפקסימיליה, לב"כ הצדדים.

183. אני מתנצל בפני בעלי הדין, על העיכוב במתן החלטה זו, אשר נבע מעומס יוצא דופן בתורנות שהייתה לי ובימים שלאחריה. החלטה זו נכתבה ונדפסה בשעות לא שעות, והכל כדי לעשות את המאמץ המרבי לסיימה בהקדם, ובכך לפסוק את הדין, בכל הקשור והכרוך לחירות העוררים שבפניי.

לפני נעילה

184. במהלך הדיון בפניי, הועלתה אפשרות מעשית של פתרון הבעיה של כלל תשעת אנשי החבורה. על אף שאינני השופט שדן בהסגרה, מאחר וב"כ המדינה הודיעה לי כי הדברים שאמרתי יובאו בפני הרשות המחליטה, ראיתי לנכון לכתוב את תמציתם להלן, מבלי שהם מהווים חלק מן ההחלטה האופרטיבית בתיק זה.

185. הרעיון המרכזי הוא, כי תשעת אנשי החבורה יועמדו לדין בישראל, בהסדר טיעון, כאשר העונש יהיה מוסכם, ויכלול מאסר בפועל ומאסר על תנאי, כפי שיגיעו ב"כ הצדדים להסדר.

186. עיקר חשיבות ההסדר הוא, כי ייאסף סכום כסף מספיק כדי לפצות את כל אחד ואחד מבין תושבי ארצות הברית אשר רומה. הכסף יימסר לכל אחד מהם באמצעות עורכי הדין הישראליים, או הרשויות המתאימות בארצות הברית, וכך יידע כל אחד מהם כי קיבל חזרה את כספו אשר הוצא ממנו שלא כדין.

187. לאחר שהצדדים יגיעו להסכמות בעניין זה בישראל, יוצג רעיון זה של הסדר הטיעון בפני הרשויות האמריקאיות, כפתרון מעשי, במקום הסגרת תשעת אנשי החבורה לארצות הברית.

188. רעיון זה של הסדר טיעון, אינו מיוחד רק למשפט הישראלי. נהפוך הוא, הסדרי טיעון מקורם במשפט האנגלו אמריקאי, ובמיוחד בארה"ב ובקנדה. בפסק הדין המרכזי והחשוב בענייני הסדרי טיעון, שניתן בהרכב מורחב של תשעה שופטים; פסק הדין המרכזי ניתן על ידי השופטת – כתוארה אז – דורית ביניש, ולדבריה הסכימו השופטים – כתואריהם אז – הנשיא אהרן ברק, המשנה לנשיא שלמה לוין, השופטים תיאודור אור, אליהו מצא ומישאל חשין, השופטת דליה דורנר והשופטים יעקב טירקל ואליעזר ריבלין (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577. פסקי הדין האמריקאיים מוזכרים גם בפרק המתאר את התפתחות מוסד הסדר הטיעון (שם, בעמ' 591-500, וכן בקטע המתייחס למבחנים בהתערבות בתי המשפט בהסדר הטיעון, והמקרים בהם רשאי נאשם לחזור בו מהודאתו (שם, בעמ' 615-614), לפני פרק הסיכום מתייחסת כב' השופטת ביניש למודל האמריקאי של הסדר הטיעון (עמ' 619 ואילך), ואומרת: "יש לזכור כי הסדרי הטיעון במשפט האמריקאי שזורים במציאות המשפטית המיוחדת לארצות הברית" (שם, בעמ' 620, בין האותיות א-ב), דהיינו, ויתור הנאשם על זכויותיו החוקתיות, והצורך לעמוד בתנאי ההנחיות הפדרליות לענישה. בכל מקרה, נקבע בארה"ב "כי הודיה באשמה מרצון ומתוך מודעות למשמעות ההודיה ולתוצאותיה, תהיה תקפה כל עוד לא הושגה בדרך פסולה. עוד נקבע, כי אי-מתן אפשרות לנאשם לחזור בו מהודיה שמסר כדין, בהתקיים הסדר טיעון בתנאים ראויים, ולאחר שבית המשפט ווידא כי ההודיה נעשתה מרצון או מתוך מודעות מלאה לכך שבית המשפט אינו כבול לנאמר בהסדר, אינה פוגעת בעיקרון ההגינות ואין סותרת את העיקרון החוקתי בדבר ה- Due Process " (שם, שם, מול האות ד; וראה האסמכתאות המוזכרות, שם, מול האות ה).

189. לאור דברים אלה, לא מן הנמנע כי גם הרשויות בארה"ב יראו בכך פתרון מעשי של הפרשה.

ניתנה היום, כ"ג בחשון תשס"ט (21 בנובמבר 2008), שעה 11:30, בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים, בפקסימיליה.

משה דרורי, שופט