ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל פרקליטות מחוז ירושלים (פלילי) נגד שי מלכה :

1

בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בירושלים

בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 40649/07

לפני:

כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ

כבוד השופט רפי כרמל

כבוד השופטת רות שטרנברג אליעז

18/11/2008

ע"י עו"ד דן בהט, פרקליטות מחוז ירושלים

המערערת

נ ג ד

1. שי מלכה

2. אריאל וונגרובר

3. עדיאל שרעבי

ע"י ב"כ עוה"ד י' שטובר

המשיבים

פסק דין

ערעור המדינה על הכרעת דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' הש' רחל שלו-גרטל) מיום 20/9/07, לפיה בוטלו כתבי האישום שהוגשו נגד המשיבים, בכל המתייחס לעבירות ההמרדה, מחמת הגנה מן הצדק, אף שעבירות אלה הוכחו, ולפיה זוכו המשיבים מעבירות נוספות מאחר שאלה לא הוכחו מעבר לספק סביר (ת"פ 2834/05 ות"פ 3889/05).

1. נגד המשיבים 1 ו– 2 הוגש כתב אישום מתוקן, בת.פ. 2834/05 אשר ייחס להם עבירות של מעשי המרדה, לפי סעיפים 133 ו – 136 (1) (2) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק"), פרסומי המרדה, לפי סעיף 134(א) לחוק, החזקת פרסומי המרדה, לפי סעיף 134(ג) לחוק, התקהלות אסורה, לפי סעיף 151 לחוק (17 עבירות), התפרעות לפי סעיף 152 לחוק (18 עבירות), המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות, לפי סעיף 155 לחוק (שתי עבירות), והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק (19 עבירות). נגד המשיב 3 הוגש כתב אישום בת.פ. 3889/05 המייחס לו מעשי המרדה, פרסומי המרדה, החזקת פרסומי המרדה, התקהלות אסורה (29 עבירות), התפרעות (26 עבירות), המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות (חמש עבירות), והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (28 עבירות).

הדיון בשני כתבי האישום אוחד.

2. הרקע לכתבי האישום הנו החלטות הממשלה והכנסת שהתקבלו במהלך שנת 2004 – 2005, בנוגע לפינוי הישובים מחבל עזה ומשטח בצפון השומרון, אשר נודעו בשם 'תוכנית ההתנתקות'. בכתב האישום נטען כי המשיבים קשרו קשר לסכל באמצעים לא חוקיים את ביצועה של תוכנית ההתנתקות על ידי כוחות הביטחון, ותכננו לפעול באמצעות פעולות בלתי חוקיות בהיקף המוני, על מנת לפגוע, בשלב הראשון, בהכנת כוחות הביטחון ליישום תוכנית ההתנתקות, ולאחר מכן, ותוך הכבדה מתמשכת על כוחות הביטחון, לגרום לסיכול התוכנית. לשם מימוש מטרותיהם, כך פירטו כתבי האישום, הקימו המשיבים תנועה בשם "הבית הלאומי", באמצעותה ארגנו, בין היתר, הפגנות בלתי חוקיות רבות, המוניות, ובו זמניות, בצירי תנועה ראשיים, על מנת לשבש את מהלך החיים התקין ולהקשות על תנועת כוחות הביטחון. בנוסף הואשמו המשיבים, כי תכננו וקראו להמוני מפגינים להפר את החוק במהלך ההפגנות, ואף לא להזדהות שעה שייעצרו, כל זאת על מנת לאלץ את כוחות הביטחון לעצור אלפי מפגינים אשר לא יזדהו ובכך לגרום לשיתוק מנגנוני אכיפת החוק. כן הואשמו המשיבים בתכנון, ביצוע ועידוד פעולות בלתי חוקיות נוספות אשר נועדו למנוע מכוחות הביטחון ליישם את תוכנית ההתנתקות.

3. המשיבים הואשמו כי לצורך קידום ומימוש מטרותיהם, ביצעו פעולות רבות, בהן הקמת מטה תנועת הבית הלאומי, פתיחת והפעלת חשבון בנק לצורך מימון פעולותיהם, מינוי רכזי אזורים וצמתים לביצוע הפעולות במקומות שונים, הפקת פרסומים וחומרי הסברה, וארגון הפגנות בלתי חוקיות רבות. בגין מעשים אלה הואשמו המשיבים בביצוע עבירות של מעשי המרדה, פרסומי המרדה והחזקת פרסומי המרדה.

4. העבירות האחרות אשר יוחסו למשיבים התייחסו להתרחשות הפגנות בלתי חוקיות רבות אשר נתקיימו כתוצאה מפעילות המשיבים, הפגנות במהלכן נחסמו צמתים וצירי תנועה, ובמסגרתן פעלו מפגינים רבים בהתאם להנחיות המשיבים. מדובר ב'מבצע ניסוי כלים' אותו יזמו המשיבים ובמהלכו נתקיימו 19 הפגנות בלתי חוקיות, כולן ביום 16/5/05 בשעה 17:00, ובמהלכן נעצרו מאות אנשים. למשיב 3 יוחס, בנוסף, ארגון מועד נוסף של הפגנות שכונה "יום פקודה", במהלכו נתקיימו הפגנות לא חוקיות נוספות, כולן ביום 29/6/2005 (העובדות הבלתי שנויות במחלוקת בעניין זה מופיעות בהודעה המוסכמת ת/68).

הכרעת דינו של בית משפט קמא

5. בית משפט קמא קבע בהכרעת הדין כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר כי המשיבים ביצעו מעשי המרדה, ובכלל זה קבע כי המשיבים כולם "קראו לסכל את תוכנית ההתנתקות", פרסמו פרסומים שלא היו "פרסומים לגיטימיים", קראו למרי אזרחי, וניסחו את "התיק לרכז צומת", את המסמך "עוברים להכרעה", ואת החוברת "כך עוצרים את העקירה" (ת/1, ת/3, ת/4). המשיבים הפיצו באמצעות אחרים את המסמכים באלפי עותקים, התקשרו לאנשים על מנת שאלה יפעלו כרכזי צומת, קבעו את תאריך "ניסוי הכלים", נתנו הנחיות למפגינים שלא יזדהו אם ייעצרו, תחזקו את אתר האינטרנט של תנועת "הבית הלאומי", נשאו נאומים בכנסים, הסבירו באופן מעשי איך לבצע את ההפגנות הבלתי חוקיות, ועודדו לסרבנות. בית המשפט קיבל את עמדת התביעה, לפיה כל הפעולות האמורות לא נעשו על מנת לעורר דעת קהל בלבד, אלא על מנת לשתק את החיים במדינה על ידי סרבנות, מרי אזרחי ויצירת פרובוקציות כלפי השוטרים וכוחות הביטחון ולהפוך את "חוק הגירוש", כלשונם, ל"בלתי אכיף". מעשי המשיבים, כך נקבע, נעשו כולם בהקשר המדיני, וכוונו כנגד הסמכות השלטונית, על מנת שזו תשנה את החלטתה ולא תאכוף את חוק ההתנתקות (עמ' 493 – 497 להכרעת הדין). בנוסף, בית משפט קמא דחה חלק מטיעוניהם העובדתיים של המשיבים, לפיהם לא ביצעו חלק מהפעולות אשר יוחסו להם, או כי התכוונו לפעולות לגיטימיות (עמ' 493 – 495 להכרעת הדין).

עוד קבע בית המשפט כי מעשי המשיבים עלולים היו, בגדר אפשרות סבירה, ואף קרובה לוודאי, להתדרדר למעשי התפרעות ואלימות ולפגיעה קשה בסדר הציבורי, כפי שאכן אירע במספר מקרים, עד כדי ערעור סדרי משטר תקינים. על מטרת ההתארגנות של המשיבים ניתן היה ללמוד לא רק מטיב המעשים המתוכננים אלא גם מאמירותיהם המפורשות (עמ' 496 להכרעת הדין).

6. ביחס ל"ניסוי כלים", נקבע כי המשיבים קבעו את המועד בו התרחש, קבעו את מטרותיו, ובין היתר, לשבש את ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות, ולגרום לכך שאלפים ייצאו לחסימת צירים. לצורך כך הם ניסחו והדפיסו מסמכים שונים, ארגנו, הנחו ונאמו בכנס במלון הייאט בירושלים, וקראו לאנשים לצאת ולחסום כבישים. דברים דומים נעשו על ידי המשיב 3 ביחס ל"יום הפקודה" (עמ' 498 – 499 ל הכרעת הדין).

7. כמו כן קבע בית המשפט, בהעדר מחלוקת בין הצדדים בנושא זה, כי בתאריכים הרלוונטיים (16/5/05 ו– 29/6/05), נערכו ברחבי הארץ הפגנות רבות ללא רישיון, נחסמו צמתים וצירים, נעצרו מאות אנשים, מפגינים שרפו צמיגים, התיישבו בצמתים, הציתו מיכלי אשפה ועוד (עמ' 499 – 500 להכרעת הדין, וההפניה שם לת/68).

8. בהמשך, קבע בית המשפט הנכבד קמא כי קיים קשר סיבתי בין פעילות המשיבים לאירועים ולהפגנות שאירעו בתאריכים הנקובים בכתב האישום, וכי ההפגנות ללא רישיון וחסימות הכבישים המיוחסות למשיבים נערכו בתאריך שצוין על ידי המשיבים, וכי אין זו יד המקרה (עמ' 500 להכרעת הדין).

9. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי התמונה הכוללת העולה מהראיות, היא שהמשיבים קראו למעבר שיטתי על החוק, תוך מתן הנחיות למפגינים בדבר צורת ההפגנה והתנהגות העצורים. הנחיות אלה מלמדות שאין לקבל את טענת המשיבים כי מטרתם הייתה מחאה או ביקורת בלבד, אלא קריאה השוללת את הלגיטימציה של השלטון, את הלגיטימציה של חוק ההתנתקות, ומתן הכשר לפעולות הנוגדות את החוק. עוד קבע בית המשפט, בהקשר זה, כי הקריאה של המשיבים להפגנות ביום "ניסוי הכלים" יצאה מהכוח אל הפועל (עמ' 501 – 502 להכרעת הדין).

10. לבסוף, בחן בית המשפט קמא את ההגנות השונות להן טענו המשיבים, ודחה אותן, תוך שקבע כי התביעה הוכיחה מעל ספק סביר את עבירות ההמרדה ופרסומי המרדה המיוחסות לשלושת המשיבים (סעיף 17 להכרעת הדין, עמ' 502 – 503).

הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית בראי בית משפט קמא

11. בית משפט קמא ניתח את טענת ההגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית שהעלו המשיבים, וקבע כי מדיניות האכיפה של המערערת לא זכתה לביסוס ראייתי הולם, וכי המערערת התייחסה לטיעון של אכיפה בררנית באופן כוללני ובעלמא, מבלי שהסבירה מדוע העמידה לדין את המשיבים ולא העמידה לדין אחרים שפעלו באופן דומה (עמ' 516-517 להכרעת הדין), ובכלל זה לא הוכחה ההבחנה שניסתה המערערת ליצור בין הפגנות שמטרתן חוקית לבין הפגנות שמטרתן אינה חוקית.

עוד קבע בית המשפט כי פעילות המשיבים לא הייתה יוצאת דופן, שכן מאות ואלפי אנשים הפגינו, ואישי ציבור רבים קראו לסכל את חוק ההתנתקות, מבלי שהועמדו לדין או נחקרו (עמ' 508 ו- 510 להכרעת הדין). בית המשפט הפנה לכך שבמהלך פרשת ההגנה התברר כי מסמך אשר נתפס אצל המשיב 3, חוברת "יום פקודה – מצעד ההתחברות לעזרת אחינו הגיבורים" (מוצג ת/50 וגם נ/6), חובר למעשה על ידי מועצת יש"ע, אך מפרסמיו לא נחקרו בעניינו. כך לא נחקרו מפרסמי החוברת "לבירור חובת אי הציות" הקוראת להפרת החוק, ואשר פורסמה בהוצאת מנהיגות יהודית לישראל. עוד הפנה בית המשפט לכך שיו"ר תנועת מנהיגות יהודית, חה"כ פייגלין, ומנכ"ל התנועה, מר מיכאל פואה, לא נחקרו בגין חלוקת תעודות אזרחות של כבוד לחוסמי צירים (עמ' 510-511 להכרעת הדין). כך גם ח"כ אריה אלדד אשר נאם במקומות שונים וקרא למרי אזרחי בשל תוכנית ההתנתקות, וכן אלוף משנה בדימוס שקרא לסירוב פקודה במהלך ההתנתקות (עמ' 515 להכרעת הדין). בנוסף, הפנה בית משפט קמא לכך שאנשי מועצת יש"ע לא נחקרו למרות פעילותם העניפה בארגון פעולות מחאה נגד ההתנתקות, וחרף אירגון הפגנה בלתי חוקית גדולה בכפר מימון. כמו כן, הפנה בית המשפט להפגנות שאירגנה מועצת יש"ע, שנערכו באישור המשטרה, אולם התפתחו להפרות סדר ועימות עם שוטרים.

בית המשפט הוסיף כי במהלך החקירה לא נחקרו כל החשודים הפוטנציאליים, ואף לא נחקרו אירועים פליליים אחרים כמו חסימת כביש ירושלים-תל-אביב בשמן ומסמרים, או פרסומים ממרידים שונים באתרי אינטרנט (ע' 513 להכרעת הדין).

בית המשפט קמא סבר כי הפרקליטות ורשויות האכיפה יצרו מצג לפיו קריאה למעשי מחאה שיגרמו לשיבוש החיים או לסירוב לפינוי וכדומה אינם בגדר מעשים בלתי חוקיים, כי פעילותם של המשיבים ואחרים כמותם היא בגדר המותר וכי לא יועמדו לדין. בית המשפט תמך קביעה זו, בין היתר, בידיעה שיפוטית והפנה בכלליות לפרסומי התקשורת (עמ' 515-516 להכרעת הדין).

לאור האמור, קבע בית משפט קמא כי המערערת לא הראתה כי האכיפה בעניין המשיבים והגשת כתב האישום נגדם, אף שהיא נראית בררנית, נעשתה משיקולים ענייניים בלבד (עמ' 516 להכרעת הדין), ולפיכך ביטל בית המשפט את כתבי האישום וזיכה את המשיבים מעבירות המרדה (שניהם יחדיו, ראה בעמ' 518 להכרעת הדין).

היסוד לזיכוי בבית משפט קמא מעבירות של התקהלות אסורה, התפרעות, המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו

12. בית משפט קמא קבע בהכרעת הדין כי אין מחלוקת כי ההתקהלויות באותן ההפגנות שתוארו בכתב האישום היו אסורות, וכי אלה התדרדרו במספר מקרים להתפרעויות (עמ' 504 להכרעת הדין). יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי המערערת לא הוכיחה מעל לספק סביר כי המשיבים השתתפו בביצוע עבירות אלה כמבצעים בצוותא בהתאם להוראת סעיף 29(ב) לחוק העונשין. בית המשפט קבע כי לא הוכח שהמשיבים או מי מהם חברו למפגינים ספציפיים, הנחו אותם בחסימה ספציפית של כבישים או נתנו הנחיות מפורשות לרכזי הצמתים. עוד קבע בית המשפט כי אין כל ראיה המובילה למסקנה, מעל ספק סביר, כי בידי המשיבים כולם, או מי מהם, הייתה שליטה פונקציונאלית-מהותית, יחד עם מאות המפגינים או אפילו מי מהם, על ביצוע ההפגנות האסורות, אין ראיה שהם פעלו יחד עם רכזי הצמתים במקומות הספציפיים נשוא כתב האישום, ואין לראות במשיבים "אנשי פנים" אשר נטלו חלק מהותי בהגשמת ההפגנות, ואלמלא פעילותם לא היו מתקיימות כל אותן ההפגנות והעימותים עם השוטרים. כמו כן הסיק בית המשפט כי ניתן לקבוע חד משמעית כי "גם ללא פעילות הנאשמים, לא היו נחסכים האירועים נשוא כתב האישום", וכי "לנאשמים לא היה "מונופול" על הקריאה לצאת להפגנות ולשבש את הסדר הציבורי, כדי לסכל את חוק ההתנתקות, ולא על הפרסומים כיצד להתנהג בהפגנות ובעת מעצר" (עמ' 504-505 להכרעת הדין).

13. בנוגע להפגנות, קבע בית המשפט כי הוכח שהיו פרסומים נוספים שקראו להפגנות, הוכח כי התקשורת פרסמה את ההפגנות, והוכח כי חלק מרכזי הצמתים פעלו על דעת עצמם. מכל אלה הסיק בית המשפט כי למשיבים לא הייתה שליטה מוחלטת על כל המפגינים, וקיים ספק בדבר קיומו של קשר סיבתי בין פעילות המשיבים לבין האירועים שבכתב האישום. לפיכך, זיכה בית המשפט את המשיבים מן העבירות של התקהלות אסורה, התפרעות, המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (עמ' 505-506 להכרעת הדין).

נימוקי הערעור

לעניין ביטול כתבי האישום בשל הגנה מן הצדק

14. המערערת טוענת כי בית משפט קמא טעה בקובעו כי המערערת פעלה שלא כדין או בדרך של אכיפה בררנית. המערערת טוענת כי לא ניתן להשוות בין ההחלטה להעמיד את המשיבים לדין לבין ההחלטה שלא להעמיד לדין אחרים, שכן נסיבות המקרים שונות זו מזו ואין דמיון ביניהן. עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא בהשוואה שערך בין מארגני הפגנות מחאה כנגד תוכנית ההתנתקות, שתיאמו את ההפגנות עם המשטרה כחוק, לבין המשיבים שפעלו לסיכול תוכנית ההתנתקות ע"י שימוש בהפגנות בלתי חוקיות ככלי להשגת מטרה פסולה. אלה נוהלו בדרך של התפרעויות המוניות במטרה לשבש את החיים במדינה במקומות רבים בו זמנית ובאופן חוזר ונשנה. פעולות לא חוקיות בהיקף זה, או אף דומה לו, לא ננקטו על ידי איש מלבד המשיבים, לפיכך, כך טוענת המערערת, לא היה בהעמדת המשיבים לדין משום אפליה.

15. עוד טוענת המערערת כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי המערערת לא הביאה ראיות ועדויות להפגנות שמטרתן הייתה חוקית ואשר נערכו במטרה להביע מחאה כנגד תוכנית ההתנתקות (עמ' 509 להכרעת הדין). המערערת מפנה לעדותם של תשעה עדים, שמדבריהם עלה בצורה ברורה כי הפגנות אלה היו רבות מספור ואכן נערכו בתקופה הרלבנטית לכתב האישום (המערערת הפנתה לסיכומי התביעה בפני בית משפט קמא - עמ' 446 לפרוטוקול הדיון דלמטה; סיכום הראיות - נספח ד' להודעת הערעור).

16. עמדת המערערת היא כי צירוף מעשי המשיבים לקריאותיהם להתנגדות, הוא שיצר, בין היתר, את ההבחנה בין המשיבים לאחרים. לטענת המערערת, טעה בית משפט קמא בהשוותו את פעילותם של המשיבים עם פעילותם של אישי ציבור או גופים שונים אשר קראו לסרבנות, שכן אלו אמנם קראו לסרבנות, אולם לא ביצעו פעולות שמטרתן להביא למימוש קריאותיהם. ביחס לאלה, בחר היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמידם לדין, בשל מדיניות ארוכת שנים של ריסון בהגשת כתבי אישום בעבירות שיש בהן משום צמצום חופש הביטוי. לעומת זאת, בענייננו, המשיבים לא הסתפקו בקריאה לסרבנות ולהתנגדות להתנתקות, אלא ביצעו פעולות רבות על מנת להוציא את קריאותיהם מהכוח אל הפועל ולהביא, כפי שבית משפט קמא קבע, לביצוע הפגנות בלתי חוקיות במקומות רבים, באופן שנועד להביא את מערכת אכיפת החוק לידי קריסה.

17. המערערת מוסיפה וטוענת כי שגה בית משפט קמא בהשוואה שערך בין פעילותה של מועצת יש"ע בהפגנת כפר מימון לבין פעילות המשיבים. המערערת הפנתה לטיעוניה בעניין זה, כפי שנטענו בפני בית המשפט (עמ' 458-460 לפרוטוקול הדיון), ואף זכו לביסוס ראייתי, לפיהם קיימים הבדלים משמעותיים בין מעשי מועצת יש"ע לבין פעילות המשיבים, באופן המשמיט את הבסיס להשוואה זו: בעוד שהמשיבים ותנועתם "הבית הלאומי" עסקו במוצהר אך ורק בפעילות בלתי חוקית וקראו להחריף את המאבק הבלתי חוקי כנגד ההתנתקות, מועצת יש"ע ארגנה הפגנות רבות במהלך החודשים שקדמו להתנתקות, שכולן, פרט לאחת, היו חוקיות ומתואמות עם המשטרה. מטרת מועצת יש"ע בפעולות אלה לא הייתה לשתק את המדינה אלא למחות כנגד תוכנית ההתנתקות בצורה חוקית. ההפגנה הגדולה שערכה מועצת יש"ע בכפר מימון הייתה אירוע חריג שאינו מעיד על הכלל, ואשר גם הוא נסתיים בהתפזרות שקטה על פי הנחיות מועצת יש"ע ולאחר הידברות בינה לבין ראשי כוחות הביטחון. במובן זה, טוענת המערערת, ניתן לראות במועצת יש"ע גורם ממתן והייתה הצדקה שלא לנקוט בהליכים פליליים כנגד ראשיה. יתרה מזו, לשיטת המערערת, אף אם שגה היועץ המשפטי לממשלה בכך שלא הורה על פתיחת חקירה בפרשת כפר מימון, אין בהחלטתו משום חוסר סבירות קיצוני ואין בה כדי להביא לביטול כתב האישום כנגד המשיבים, לגביהם הוכח, על פי קביעותיו של בית משפט קמא, כי ביצעו עבירות המרדה, וכי מהות מעשיהם הייתה ארגון התפרעויות ופעולות בלתי חוקיות.

18. עוד טוענת המערערת כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי לא נחקרו אירועים פליליים אחרים, כמו חסימת כביש ירושלים-תל-אביב בשמן ובמסמרים. המערערת טוענת כי אין יסוד לקביעה זו, וכי רשויות האכיפה חקרו אירועים רבים ואף העמידו לדין במקרים דומים למקרה שתואר על ידי בית משפט קמא. המערערת טוענת כי לא ברור מהו הידע השיפוטי עליו התבסס בית משפט קמא בקביעותיו בנושא, אולם ככל הנראה מדובר בטעות עובדתית שאינה מבוססת על ראיות, ואף אינה מוצאת אחיזה בסיכומי ההגנה, והמערערת מפנה למספר דוגמאות של כתבי אישום שהוגשו בתקופה שקדמה להתנתקות. עוד טוענת המערערת כי טעה בית המשפט בקובעו כי המערערת לא הציגה בפניו את עמדתה ושיקוליה בהחלטותיה בדבר העמדה לדין. המערערת טוענת כי פירטה את עמדתה בהרחבה רבה (המערערת מפנה לעמ' 443, 453-459 לפרוטוקול). בנוסף נטען כי בית משפט קמא לא נימק את קביעותיו לפיהן מדיניות זו של העמדה לדין מהווה אכיפה בררנית, וכי אין לקביעה זו אחיזה במציאות, באשר המערערת לא נהגה באפליה עם המשיבים. המערערת טוענת כי בית המשפט לא יישם כראוי את המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין הגנה מן הצדק על פיהם יש לבדוק לא רק אם קיימים פגמים בקבלת ההחלטה על העמדה לדין, אלא גם אם יש בהעמדה לדין משום "פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות". המערערת טוענת עוד כי היה על בית המשפט לבחון בנוסף אם לא ניתן לטפל בנפסדות פעולות הרשויות באמצעים מתונים יותר.

נימוקי הערעור לעניין זיכוי המשיבים מאחריות להתרחשות ההפגנות ולעבירות אשר נטען כי בוצעו במהלכן

19. לטענת המערערת, בית המשפט קמא לא הסיק את המסקנות המשפטיות המתבקשות מהעובדות אותן קבע, וכי היה עליו להרשיע את המשיבים גם בעבירות אלו. המערערת מדגישה כי אין היא מבקשת את התערבות ערכאת הערעור בקביעת ממצאים עובדתיים שהינם תוצאה של ניתוח ראיות, אלא רק בקביעות שהן לכאורה עובדתיות, אולם אינן נשענות על ניתוח ראיות, לא נומקו כנדרש או שהתבססו על ידיעה שיפוטית שמקורה אינו ברור.

המערערת מפנה לקביעות בית משפט קמא בסעיפים 13-16 להכרעת הדין, בהם קבע כי המשיבים הם שקבעו את מועד הפגנות "ניסוי הכלים", קבעו את מטרת ההפגנות ואת צורתן, פעלו על מנת לפרסם את מועד ההפגנות וצורתן, יזמו כנס פעילים שבו קראו לביצוע ניסוי הכלים, דאגו לפרסם את האמור גם באינטרנט והתקשרו לרכזי צמתים בנושא זה. עוד קבע בית המשפט כי קיים קשר סיבתי בין פעילות המשיבים לבין התרחשות ההפגנות בהן פעלו המפגינים בהתאם להנחיות המשיבים וכי קריאתם של המשיבים להפגנות ביום ניסוי הכלים יצאה מהכוח אל הפועל. לפיכך, לשיטת המערערת, המסקנה המתבקשת היא כי המשיבים אחראים כמבצעים בצוותא לאותן הפגנות, הם שיזמו אותן וגרמו להן, הגם שלא נכחו במקום פיזית. לשיטת המערערת די בהעברת המסר בצורה ספציפית וישירה מאת העומדים בראש תנועה המקדמת ומבצעת פעילות בלתי חוקית, ובביצוע פעולות ארגוניות שנועדו להבטיח את הצלחת המבצע, על מנת לקבוע כי הם אחראים לפעולות שביצעו המפגינים. עוד נטען כי היסוד הנפשי הנדרש לעבירות שבוצעו במהלך ההפגנות, התקיים אצל המשיבים, שכן התפרעויות המפגינים ויתר הפעילויות הבלתי חוקיות שביצעו המפגינים במהלך הפגנות "ניסוי כלים" ו"יום פקודה", היו פעולות צפויות, שהמשיבים היו מודעים לאפשרות התרחשותן כאשר תכננו את ההפגנות. המערערת מוסיפה וטוענת כי לא היו גופים אחרים שהיו שותפים ליוזמת עריכת ההפגנות ביום "ניסוי כלים", ולפיכך האחריות לביצוע הפגנות אלה היא של המשיבים בלבד, ולכן אין לקבל את הטענה שאין לראות בהם "אנשי פנים".

20. בנוסף נטען, כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי גם ללא פעילות המשיבים לא היו נחסכים האירועים נשוא כתב האישום. המערערת טוענת כי ניתוח הראיות מצביע דווקא על מסקנה הפוכה, ולפיה ללא פעילות המשיבים לא ה