ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מ"י נגד ולס :

950

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

פ 002065/06

לפני:

כבוד השופטת חנה בן-עמי

18/11/2008

מדינת ישראל

בעניין:

המאשימה

פרקליטות מחוז ירושלים

ע"י ב"כ

נ ג ד

ישראל אשר ולס

הנאשם

אביגדור פלדמן

ע"י ב"כ עו"ד

גזר דין

יצחק שמואל ולס ז"ל, בנו של הנאשם, זכה לשלושה חודשי חיים בעולמנו. בכיו של יצחק, שוועתו לתשומת לב, לטיפול, לדאגה, הם שהביאו עליו את מותו.

1. בהכרעת הדין שניתנה ביום 2.7.08, לאחר שמיעת ראיות – כמו גם אימוץ עיקריה של הודאת הנאשם בחקירתו במשטרה, תוך דחיית טענות הזוטא שהעלה – הורשע הנאשם בעבירת ההריגה, וזוכה מחמת הספק מעבירת ההתעללות שיוחסה לו.

2. מסכת העובדות הנרחבת נשוא ההרשעה פורטה בהכרעת הדין. תמציתה היא כלהלן:

ביום 2.4.06 שהה הנאשם לבדו בבית עם יצחק ז"ל, עת אשתו יצאה לעבודתה. בשעה 22:00 לערך, התעורר יצחק משנתו והחל לבכות. בכי זה הפריע לשנתו של הנאשם, שנרדם קודם לכן. משבכי ילדו לא חדל, טלטל הנאשם את יצחק בחוזקה, תוך העפת ראשו לכל הכיוונים, עד כי הוא נשמט מידיו וראשו נחבט בקיר הבית. סמוך לכך, משנוכח כי בנו אינו נושם הזעיק הנאשם את אנשי מגן דוד אדום והילד פונה, כשהוא מחוסר הכרה ומונשם, לבית החולים עין כרם בירושלים, שם אובחנו דימומים נרחבים במוחו כמו גם המטומות, בעיקר על פניו ובראשו. מאז הידרדר מצבו של יצחק, בעיקר נוכח עליית הלחץ התוך-גולגולתי בראשו. ביום 10.4.06, שמונה ימים לאחר מכן, נפטר יצחק כתוצאה מבצקת מוחית, דמם סוב-דורלי ודימומים מרובים ברשתיות עיניו.

3. הנאשם, יליד שנת 1986, נשוי ואב לילד נוסף, שנולד בעיצומם של ההליכים המתנהלים נגדו. בחור חרדי שתורתו אומנותו, לא בא משולי החברה ואיננו סובל ממחלה או מופרעות כלשהי. הוא בן למשפחה מיוחסת בחברה החרדית, המוקף ביחס חם ותמיכה מצד משפחתו ובני קהילתו.

עדי האופי שבאו להעיד במסגרת הטיעונים לעונש, חלקם אנשי ציבור, סיפרו בעיקר על משפחתו של הנאשם בציינם את מעמדה הרם בקרב הציבור החרדי ומעשי הצדקה והחסד האופייניים לה. באשר לנאשם, שלא כולם הכירוהו אישית, צויין כי הוא בחור שקט, מסודר ומצטיין בלימודיו.

נוכח גילו של הנאשם (בן 19.5 שנים בעת ביצוע העבירה), הוגש תסקיר קצין מבחן לעניין העונש, כמצוות סעיפים 37-38 לחוק העונשין וסעיף 1 לאכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן), התשכ"ד-1964.

בתסקיר נסקר רקעו של הנאשם כבן למשפחה מרובת ילדים, שנישא בהיותו בן שמונה עשרה שנים לאשתו הנוכחית. התרשמות עורכת התסקיר היתה כי מדובר בבחור מופנם וסגור אשר בדרך כלל נוטה להימנע מלהביע רגשות כלפי חוץ וכי הקשר הזוגי בין הנאשם לאשתו מאופיין ביחסי תלות. עוד צוין, כי "שני בני הזוג רואים ב"הליכה קדימה" ללא התמקדות בעבר – מות הבן, דרך להתמודדות בונה עם מצבם".

בתסקיר צוין עוד כי לצורך הכנת תסקיר מעצר עליו הורה בית המשפט לאחר לידת הבן השני, הוצעו לנאשם על-ידי שירות המבחן שני מכונים לבדיקת מסוגלותו ההורית. זאת, לצורך הערכת הסיכון וקבלת תמונה יסודית לרבדים עמוקים יותר הקשורים לעולמו הפנימי, ואולם הגם שהנאשם נתן לבית המשפט הסכמתו לבדיקה האמורה הוא פנה מיוזמתו לגורם שלישי והמציא בדיעבד לשירותי הרווחה חוות דעת של פסיכולוג מטעמו, לפיה לא נמצא סימן למסוכנות או לבעיה הורית חריגה.

כמו כן צוין בתסקיר, כי מהמידע שהועבר על-ידי רשויות הרווחה בענין הבן השני עולה כי מצבו תקין, אף כי בדיווח טלפוני עדכני מרופא קופת החולים המטפל בילד נמסר על מספר המטומות בגפיו של התינוק, שבגינם הוא הופנה לחדר מיון. לאחר בדיקה העריך רופא חדר המיון כי "אין חשש גבוה ל-ABUSE".

בהתייחס לגישתו של הנאשם לעבירה צוין בתסקיר, כי הגם שהנאשם שלל רגשות כעס על אשתו או בנו המנוח, או כוונה מודעת לפגוע בבנו או להזיק לו, הוא התקשה להתייחס לעבירה או להסביר עצמו. כן צוין, כי "כיום לאחר החלטת בית המשפט לפיה הורשע בהריגת בנו הוא מדווח על רגשות אשם על כך שלא נזהר מספיק בטיפול בבנו ובשל כך לדבריו מת בנו".

לאור חומרת העבירה והשלכותיה החמורות נמנע שירות המבחן מהמלצה בעניינו של הנאשם.

4. מחוות הדעת הפסיכולוגית שהמציא הנאשם כאמור, ומהנספח לה עולה, כי קווי אישיותו של הנאשם הם מובנים ובריאים, למרות קווים פסיביים ותלותיים באישיותו. רמת האינטליגנציה שלו תקינה עם נטייה לחשיבה קונבנציונאלית. עוד צוין בחוות הדעת, כי "סביב מות בנו הוא חש כאב רב על בנו המת, וקשה לו לדבר על עניין זה. הוא מבין שמעשיו הביאו לטרגדיה, דבר שגורם לו צער רב. סביב עניין זה יש בו כעס, אך גם כעס זו מתון והוא מרגיש רגשות חרטה על כעס זה". גם מהנספח לחוות הדעת עולה, כי כעסו של הנאשם הוא בעיקר על ההליך המשטרתי שעבר לאחר מות בנו.

5. בא כוח המאשימה עמד באריכות על חומרת המעשה שביצע הנאשם – טלטול כוחני של בנו התינוק תוך העפת ראש התינוק בחוזקה לכל הכיוונים, בהדגישו כי המעשה נעשה בהכרה מלאה, ללא כל סימני הפרעה נפשית או מתוך שכרות, כבתקדימים אחרים אליהם הפנה. עוד הפנה לפערי הכוחות בין הנאשם לבנו התינוק, ולרקע לטלטול – בכיו של יצחק ז"ל, שתחת קבלת טיפול ועזרה, הוביל למותו:

"מדברים על יצור אנוש חסר אונים. יש לו תלות מוחלטת בהוריו. אין לו יכולת להתגונן. לא יכול להימלט מפני תוקפיו. כל שהוא יכול הוא לבכות. לזעוק. הרגש הטבעי האנושי של כל אדם, לא משנה איפה הוא גדל, נכמר למשמע בכי של תינוק... אנחנו יודעים שאבא מגונן על ילד, עושה הכל למען שלמות גופו. מקריב עצמו למען הילד. והנה בתיק שלנו כאן מתהפכים סדרי עולמות" (עמ' 940 לפר' ש' 3-9).

כן ביקש להתחשב כשיקול לחומרה בעובדה כי הנאשם לא הפנים את חומרת מעשיו ולא נטל אחריות עליהם, בהוסיפו כי נוכח נפוצות התופעה של טלטול תינוקות וחומרתה, מתגמדים השיקולים לקולא שעניינם נסיבותיו האישיות של הנאשם, ויש למצות עמו את הדין ו"לשלוח מסר ברור לציבור כולו".

על רקע האמור ביקש בא כוח המאשימה למצות את הדין עם הנאשם ולגזור עליו עונש מאסר בפועל ממושך, לשנים רבות, ומאסר על תנאי לכל עבירת אלימות.

6. הסנגור, מנגד, עמד באריכות על כי האירוע בו הורשע הנאשם הוא חריג למסלול חייו ולמערכת היחסים בינו לבין יצחק ז"ל. לשיטתו, הפגיעה בתינוק נעשתה ב"רגע של מצוקה. רגע חולף של אבדן שליטה ושל התנהגות זרה לחלוטין לאופי ולמהות של הנאשם" (עמ' 945 לפר' ש' 13-14). עוד ביקש לזקוף לזכותו של הנאשם את הדאגה לשלומו של התינוק בסמוך לאחר הארוע, שהתבטאה בהזמנת אנשי מד"א למקום, ולכך שהנאשם נטל על עצמו האחריות למעשה.

עוד הפנה הסנגור לסבלו של הנאשם בעקבות האירוע, ובכללו אבדן התינוק יצחק ז"ל, הישיבה במעצר, ההד התקשורתי שליווה את הפרשה, ומערכת היחסים הבריאה בינו לבין בנו.

את דבריו חתם בעתירה לרחמים בגזירת דינו של הנאשם, כדי לאפשר לו לחזור ולחיות בחיק משפחתו ולהיות חלק מהקהילה עליה הוא נמנה.

7. מלאכת גזירת העונש, לאו מלאכה קלה היא, ויש הסוברים כי היא מלאכתו הקשה ביותר של השופט. במלאכה זו משמשים מספר שיקולים בערבוביה – מחד, מידת הדין, הנמדדת בעיקר על פי חומרת העבירה בה הורשע הנאשם. מאידך, מידת הרחמים, במסגרתה ניתן מקום אף לנסיבותיו האישיות.

יפים בעניין זה דבריו של כב' השופט טירקל, שהובאו בע"פ 7564/99 כץ נ' מדינת ישראל, תק-על 99(4), 306 (1999), כהאי לישנא:

"במעשה זה (מעשה בראשית – י' ט') שיתף הקב"ה, לפי האגדה, את מידת הרחמים למידת הדין, אולם אנו, שופטים בשר ודם, אין בידינו לעשות מעשה שיתוף כזה. כך נקרע השופט גם בין שתי מדות אלה, בין מצוקתו של היחיד שעליו לגזור את דינו, לבין מצוקתו של הצבור המבקש למצוא בבית המשפט מזור ומרפא לחולייה של החברה. הוא מוצא עצמו פוסח על הסעיפים, ולפעמים אף אובד דרך, בין גישות ואסכולות שונות, ומנוגדות בתכלית, כמו בין אלה שתכליתן הטיפול והשקום לבין אלה הצופות אל ההרתעה ואף אל התגמול. באיזו יאחז ומאיזו יניח ידו?" (ראו גם דברי כב' השופט ברנזון בע"פ 568/72 עזרא נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) 806, 809 (1971)).

על הקושי בגזירת הדין בעבירות המתת ילדים בידי הוריהם עמדה כב' השופטת (כתוארה אז) ד' בייניש, בלשון זו:

"קשה היא מלאכת גזירת הדין, והיא קשה שבעתיים כאשר עומדים אנו אל מול התופעה המחרידה של אם הממיתה את עוללה. מעשי המתה של ילדים בידי הוריהם מזעזעים את נפשו של כל אדם, שכן הם נתפסים כמנוגדים לאינסטינקט אנושי ראשוני ובסיסי – הצורך של הורים להגן על צאצאיהם. מטעם זה גם, לא פעם, התגובה של אדם מהיישוב השומע על ילד שהומת בידי אביו או אמו היא כי מדובר במעשה כה חריג, עד כי מצביע הוא על סטייה מהנורמה, המצדיקה תגובה סלחנית. אולם הסתכלות זו היא חד-ממדית ומחטיאה את תכלית ההליך העונשי" (ע"פ 75/04 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 70, 75 (2004) להלן: "ענין פלונית").

8. הדעת אינה תופסת, הכיצד ייתכן טלטול תינוק רך בעוצמה כה רבה, עד כי כדברי הנאשם הועף ראשו לכל הכיוונים, ועד כדי שמיטת התינוק מידי הנאשם והעפתו לקיר החדר. יצחק ז"ל לא נפטר אמנם בסמוך לטלטול, אלא מספר ימים לאחר מכן, אולם על חומרת הפגיעה בו ניתן ללמוד מהעובדה כי כתוצאה מהמכה הוא איבד הכרתו ונותר במצב זה עד למותו.

מי ידע, מה סבל עבר יצחק ז"ל עד לאיבוד הכרתו. מי ידע הכאב וחוסר האונים, בעודו מטולטל על ידי אביו מולידו, שמונה מכוח הטבע והדין להגן עליו, לגדלו ולטפחו. מי ידע סבלו של תינוק שכל שאיווה היה להביע מצוקתו, ובכיו הביא עליו את מותו.

בשלבי ההתפתחות הראשונים של התינוק, בכיו הוא אמצעי הקשר כמעט היחיד שלו עם סביבתו. זוהי דרכו להביע את רעבונו, צימאונו, וכל צורך נדרש אחר. אדם סביר ובריא, השומע את בכיו של ילדו, מוּנע על ידי הבכי לטיפול בו. הורה מן הישוב, נושא בלבו מטען של רחמים וחמלה אל ילדו. זהו משפטו של הטבע. זהו משפטה של כל חברה מתוקנת ובריאה.

על קשר הדם והרחמים בין הורה לילדו, עמדה הפסיקה לא אחת:

"בדרך-כלל אין לך נכס היקר לאדם יותר מן הקשר הנפשי בין הורים וילדם הטבעי, שבו הם רואים את פרי אהבתם, עצמם ובשרם, ואת דור ההמשך הנושא בחובו את מטענם התורשתי" (ע"א 488/77 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(3) 421, 441 (1978)).

וכן –

"משפט הטבע הוא, שאם ואב מן הטבע יחזיקו בבנם, יגדלו אותו, יאהבו אותו וידאגו למחסורו עד אם גדל והיה לאיש. זה יצר הקיום וההישרדות שבנו – "קול הדם", ערגת קדומים של אם לילדה – ומשותף הוא לאדם לחיה ולעוף. "גם-תנין (תנים – מ' ח') חלצו שד היניקו גוריהן" (איכה, ד, ג [ד])... כך מצדם של הורים כלפי ילדיהם, וכך מצדם של ילדים כלפי הוריהם: משפט הטבע הוא שילד יוחזק בידי הוריו, בביתם של הוריו יגדל, אותם יאהב, ומחסורו יהיה עליהם. חוק טבע זה אף הוא נספג אל משפט המדינה, וכך הפך "אינטרס" של ילדים ל"זכות" על-פי דין. להורים זכות לגדל את ילדיהם, ולילדים זכות כי הוריהם יאהבו אותם ויספקו להם את מחסורם" (דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48, 103 (1995)).

דברים אלה, שנאמרו אמנם בהקשר אחר, יפים אף לענייננו אנו.

9. אף המסורת היהודית הכירה ברגשות אלו כרגשות הטבעיים והטבועים בהורה. חכמי ישראל עמדו על חובותיו של הורה כלפי ילדו, חובות המבטאים דאגה למכלול צרכיו של הילד, הגשמיים, הנפשיים והרוחניים.

כך בספר תהלים, פרק ק"ג פסוק י"ג מקביל נעים זמירות ישראל בין רחמי האב לבניו לבין רחמי האל על בניו:

"כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ְה' עַל יְרֵאָיו".

כך, מדברי רבנו בחיי:

"ויתן ה' חמלה ורחמים בלב הוריו כדי להקל עליהם גדולו, ויעדיפוהו על עצמם במאכל ובמשתה, ויקל עליהם טרחו וקושי גדולו כגון רחיצתו ונקויו והטפול בו והרחקת הנזקים ממנו על כרחו של התינוק. ואחר כך יעבור מדרגת הינקות לדרגת הנערות, ולא ימאסו בו הוריו ולא יקוצו ברוב דרישותיו וחוסר הכרתו את מה שהם סובלים מתואנותיו וטרחו ומשאו, ואף תגדל בלבם דאגתם לו ומחשבתם עליו עד שיגיע לבגרות" (רבנו בחיי אבן פקודה, תורת חובות הלבבות, שער ב, פרק ה, עמ' קט-קי (מתרגם ועורך: הרב י' קאפח, ירושלים תשל"ג); ראו גם: רבנו סעדיה גאון, אמונות ודעות, מאמר עשירי, שער שישי (שער הבנים).

דוגמה מעניינת לחזקה בדבר רחמי ההורה על ילדו ניתן לראות בדיון בסוגיה של הגנה עצמית בדין הגנב הבא במחתרת. ככלל, אדם ההורג גנב הבא במחתרת פטור מאחר שאין לגנב מניעה להרוג הנגנב במידה וזה ינסה למונעו ממעשיו. סייג להלכה זו מצוי במקרה בו אב בא לגנוב מבניו, שאז ההנחה היא כי אין חשש כי האב יהרוג את בנו – ומכאן שלא ניתן להורגו ככל גנב הבא במחתרת. וכן אומר רמב"ם:

"היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב בא עליו אינו הורגו ולא בא אלא על עסקי ממון אסור להרגו, ואם הרגו הרי זה הורג נפש, שנאמר (שמות כב, ב): "אם זרחה השמש עליו", אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו, לפיכך אב הבא במחתרת על בנו אינו נהרג שודאי שאינו הורגו, אבל הבן הבא על אביו נהרג" (ראו רמב"ם, הלכות גניבה, פרק ט' הלכה י', ההדגשה אינה במקור).

(עמדת המשפט והמסורת היהודיים נבחנה בחוות הדעת המלומדת בענין איסור התעללות הורה בילדו, שניתנה מאת הרב יוסי שרעבי וד"ר יובל סיני ממרכז ישמ"ע במכללה האקדמית נתניה, ועל כך נתונה תודתי).

10. כאמור, העבירה המיוחסת לנאשם היא בין החמורות בספר החוקים. תחת שביתו של יצחק ז"ל יהיה מבצרו, הפך ביתו למקום ההתעללות בו, התעללות שהביאה למותו.

על החומרה המפליגה המיוחסת לעבירה הכרוכה בקטילת חיים, עמד כב' השופט קדמי בע"פ 4419/95 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 752, 766 (1996)) בלשון זו: "השמירה על קדושת החיים – לרבות קביעתה של קדושה זו בהכרת הכול – היא העומדת בראש תכליות הענישה במקום שמדובר בנטילת חיי אדם, ועל בית המשפט לשוות זאת לנגד עיניו בגוזרו את הדין בעבירות רצח והריגה. לא בכדי הוצב הדיבור "לא תרצח" בראש הדיברות המבטאים את הכללים הבסיסיים של חיים בחברה מתוקנת, שאין לך מעשה נורא הימנו".

גם כב' השופט א' א' לוי שנדרש בגזר דינו לעונשו של אב שקיפד חיי ילדו שהיה בן כשלושה וחצי חודשים, מצא לציין: "...העובדה שלעיתים מדובר לא רק בקטינים אלא גם בחסרי ישע, מטילה על ההורים חובה כפולה ומכופלת, לשמור על הילד ולנצור אותו כבבת העין, לא רק מפני פגיעתם הרעה של זרים, אלא גם מנחת זרועם שלהם" (ת"פ (מחוזי ת"א) 40057/00 מדינת ישראל נ' אייזן, סע' 2 לגזר הדין (לא פורסם), 13.7.2006))).

עוד רואה אני לציין כי כחוט השני, מאז שלב החקירות במשטרה ועד למילים שהונע הנאשם להשמיע במסגרת הטעונים לעונש, לא נשמע צער כן על מות הבן, או חרטה על מעשיו, וכל מעייניו היו נתונים בתדמיתו, בעתידו ובשיקום חייו. גם בתסקיר שירות המבחן בו צוין כי הנאשם הביע צער על מותו של התינוק, ראייתו את מעשיו שהובילו למותו של יצחק ז"ל היו כמעשי רשלנות גרידא, כתאונה שיש להצטער עליה.

לכך יוסף, כי הנאשם כפר באשמה ובחר לנהל משפט ארוך ובכללו משפט זוטא בהתייחס להודאותיו במסגרת החקירה המשטרתית. אמנם, אי הודאה וניהול הוכחות אינם מהווים נסיבות מחמירות, משאלה זכויותיו הבסיסיות של הנאשם. אולם, כאשר אדם כופר במיוחס לו, הוא מאבד רכיב נוסף מרכיבי ההקלה בעונש.

זאת ועוד, והגם שגזירת הדין היא אינדיווידואלית, אין להתעלם מהעובדה המצערת, כי התופעה של טלטול תינוקות, בין טלטול המביא למותם ובין אם טלטול "סתם", הפכה לחזון נפרץ. על העלייה המדאיגה בממדי התופעה בישראל עמדה הועדה לזכויות הילד בכנסת ה-17 (ראו עמ' 9, 12-14 לפרוטוקול ישיבה מספר 21 של הועדה, מיום 6.2.2007). עוד יש לציין, כי מאחר שהנזקים העיקריים הנגרמים כתוצאה מהטלטול הם פנימיים – כדוגמת דימומים מוחיים, הדעת נותנת כי התופעה רווחת יותר מהמקרים המדווחים. לאור האמור, עולה חשיבותו של שיקול ההתרעה בגזירת העונש (על נפוצות תופעה כנסיבה להחמרה בענישה השוו ע"פ 3007/08 3143/08 כהן נ' מ"י (לא פורסם, 13.8.2008); ע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609, 613-614 (2001)).

11. סנגורו של הנאשם, כמו גם עדי האופי מטעמו, הפנו את בית המשפט לעברו הנקי של הנאשם, לאישיותו הנורמאלית ולהתנהלותו הנורמטיבית לכאורה במנותק מהמעשים בהם הורשע.

דא עקא, וכפי שציינתי בהכרעת הדין בעניינו של הנאשם, "למגינת הלב, עבירות אלימות נגד קטינים – הנעשות בין כותלי ביתם שאמור היה להיות מבצרם – אינן עבירות המיוחדות לנאשמים בעלי עבר פלילי והן נעשות גם בקרב אנשים הנתפסים בעיני החברה כאנשים נורמטיביים" (שם, עמ' 817 ש' 1-3).

לכך יש להוסיף, כי בשונה ממקרים רבים אחרים, בהם המתת הילד נעשתה על רקע הפרעות נפשיות או עזובה חברתית ורגשית קשה, שנתפסו כנימוק לקולא בעניינם של אותם נאשמים (ראו, לדוגמה, ענין פלונית בעמ' 76; פ"ח (מחוזי ב"ש) 915/00 מדינת ישראל נ' אדרי (לא פורסם, 14.1.2001)), הגיע הנאשם דנן מסביבה נורמטיבית ותומכת, ולא נטענה וקל וחומר שלא הוכחה כל הפרעה נפשית, אורגנית או אחרת, שהיה בה כדי לפגוע בכושר ההבנה או היכולת שלו להימנע ממעשיו.

12. הגם שבמכלול נסיבות העניין מתגמדות נסיבותיו האישיות של הנאשם, כשיקולים לקולא, יש להתחשב בכך כי מדובר באדם צעיר בראשית דרכו, שחי במסגרת מגוננת ולא התנסה באחריות או בחובה למטלות אחרות לבד מלימוד תורה. הוא לא ביקש לקפד את חיי בנו ולא רצה במותו, ופעל מתוך פזיזות וקלות דעת משילדו לא חדל מבכיו ולא איפשר לו להמשיך את שנת הלילה בה שקע. עוד יוזכר כי משנוכח במצבו של התינוק לא השתהה והזמין מיד מד"א. שיקולים אלה ועוד אחרים שציין הסנגור, הביאוני שלא למצות עם הנאשם את מלוא חומרת הדין.

13. על יסוד כל האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם עונש מאסר לתקופה של שמונה שנים, מתוכה ירצה בפועל שש שנים, ושנתיים לא ירצה אלא אם כן יעבור בתוך שלוש שנים ממועד שחרורו מן המאסר עבירת אלימות מסוג פשע, עליה יורשע.

ניתן היום, כ' בחשון תשס"ט (18 בנובמבר 2008), במעמד הצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.

מותר לפרסום מיום 18.11.08.

חנה בן-עמי, שופטת