ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אריאלי גיל נגד הרשות לשמרוות הטבע :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום קרית גת

ת.א 001191/05

בפני:

כבוד השופט אלון אינפלד

תאריך:

18/11/2008

בעניין:

אריאלי גיל

ע"י ב"כ

עו"ד אשרף

התובע

נ ג ד

1. הרשות לשמורת הטבע והגנים הלאומים

2. הראל חב' לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ

עו"ד מזרחי שמעון

הנתבעים

פסק דין

1. התובע, יליד 1963, טוען כי בתאריך 29.8.02 , בעת טיול בנחל ערוגות, החליק על ירוקת, נפל בחוזקה על האבנים ונחבל בעצמה רבה בפניו (להלן: "התאונה"). המדובר בנחל המצוי באחריות הנתבעת 1 שמבוטחת על ידי הנתבעת 2.

2. לעניין הפגיעה והנזק, מומחה מטעם בית המשפט קבע נכותו של התובע בשיעור של 20% בגין פגיעה בינונית בעצב 5. זאת, לאחר מחלוקת בין המומחים הרפואיים של הצדדים.

3. הנתבעות הכחישו חבותן בגין נזקי התובע, שללו קיומו של קשר סיבתי לנזקי התובע ולחילופין טענו כי התאונה המוכחשת אירעה כתוצאה מאשמתו הבלעדית של התובע.

4. הטענה המרכזית של הנתבעות, בסיכומיהן, הייתה כי תובענה זו, מעבר לשאלה שבעובדות, מעלה שאלה של מדיניות משפטית ראויה, בכל הנוגע לסבירות הסיכונים שנוטל על עצמו אדם המטייל בנופיה של הארץ. עמדת הנתבעות היא שטיב הסיכון שהתממש כאן, הוא מהסיכונים הסבירים שלוקח על עצמו אדם המטייל בטבע ולא נכון להטיל על הרשות את האחריות למניעתו.

5. מטעם התובע העיד הוא עצמו וכן עדת התביעה הגב' לדה פרבר, אשר טיילה עם התובע ונכחה בעת התאונה (להלן: "לדה").

6. מטעם הנתבעות העידו הגב' יעל היימס, פקחית/קופאית בשמורת הטבע בעת התאונה (להלן: "הקופאית") וכן מר אבי דור שהיה מנהל האתר בעת התאונה (להלן: "מר דור"). בנוסף הוגש תצהירו של מר דודי גרינבאום, מנהל אתר שמורת הטבע "נחל ערוגות" מאז שנת 2003 (להלן: "המנהל" או "מנהל האתר") ;

נסיבות התאונה:

7. התובע בכתב התביעה ובתצהירו תיאר את נסיבות התאונה לפיהן ביום 29.8.02 ביקר בנחל ערוגות. בכניסה לאתר שילם עבור כרטיס הכניסה לו ולחברתו לטיול, לדה, ואז פנו השניים לכיוון מסלול ההליכה כאשר הם מצוידים במפה שקיבלו בכניסה. התובע בתצהירו טען כי השביל המסומן במקום, נפגש, בשלב מסוים, עם הנחל, והשניים משתלבים. בעוד התובע צועד להנאתו, עם נעלי הליכה, החליק על ירוקת בנחל, נפל על האבנים ונחבל בעצמה רבה בפניו.

8. התובע פנה בעצמו לבית החולים סורוקה בבאר שבע, ושם נבדק ואובחן. התובע אושפז במחלקת אף אוזן גרון, ובתאריך 2.9.02 עבר ניתוח לשחזור השברים בפניו.

9. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי הוא אוהב לטייל וכי ביום התאונה נעל את הנעליים הכי נוחות והמתאימות להליכה במים, מאחר וידע כי אמור ללכת במים (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 6-12).

10. כאשר התבקש התובע להצביע על מקום התאונה, השיב כי יכול לתאר את המקום בדיוק אך אינו יכול להצביע על הנקודה במפה. התובע טען כי צילם את המקום אך אינו יכול לומר מתי צולמו התמונות שאינן נושאות תאריך. התובע אומנם סימן על התמונות את מקום התאונה ,אך עדיין טען כי אינו יכול לומר בדיוק היכן נפל (עמ' 15 לפרו' ש' 13 ואילך).

11. בהקשר זה יוער, כי אף עדת התביעה, לדה, בחקירתה הנגדית, טענה כי איננה זוכרת במדויק את מקום התאונה אך טענה כי התרחשה בתחילת הטיול כחצי שעה מתחילת המסלול (עמ' 9 לפרו' ש' 5-7).

12. התובע העיד בפני בית המשפט כי בנחל ערוגות ישנם שני מסלולים מקבילים אשר נפגשים ומשתלבים לסירוגין. האחד, על המדרון והשני במים וניתן לבחור אם ללכת במדרון או במים. התובע העיד כי בחר ללכת במים (עמ' 16 ש' 3-8). התובע הוסיף כי הלך כחצי שעה עד לנפילתו (ש' 24).

13. בחקירתו, אישר התובע כי הבחין בירוקת טרם נפילתו וידע כי זו מהווה עבורו סכנה (עמ' 17 ש' 1-7). התובע טען כי בנקודה בה קרתה התאונה "יש ירוקת טוטאלית" ובטרם הספיק להזהיר את חברתו, החליק. התובע המשיך והעיד כי הוא מטייל בנחל ערוגות שנים רבות, וביום התאונה הופתע ממצבו של הנחל שבעבר היה מלא במים (עמ' 17 ש' 1-20).

14. לעניין מסלול ההליכה בו בחר התובע, העיד, כי "בנחל ערוגות יש שני מסלולים מקבילים שנפגשים ומשתלבים, המסלול האחד מתחיל בקופה ומתפצלים באיזה שהוא שלב, שביל אחד הוא על המדרון ושביל אחד על מים ובאיזה שהוא מקום הם מתחברים ומתפצלים לסירוגין......." (ההדגשה נוספה).

15. לענין זה עצמו העיד עד ההגנה, מר אבי דור, כי יש בנחל אך ורק שביל אחד ובו רק שני קטעים בהן הותרה, בשלב מסוים, הליכה בצל ולא בתוך המים. למעשה, העיד דור כי ברוב המסלול אסורה ההליכה בערוץ וזאת לא רק מטעמי בטיחות אלא בעיקר מטעמי שמירה על הטבע. אף בקטעים בהם מתאפשרת ההליכה בערוץ, מדובר בהליכה לצד המים ולא בתוך המים, משום שכמות המים מצומצמת (עמ' 29 לפרו' ש' 4-14).

16. עיון במפת השבילים של הנחל, מחזקת טענותיו של עד ההגנה. במפה מצוין בבירור שביל שאינו במים. העד שרטט על גבי המפה את שני המקומות, בערך, בהם מתאפשרת ירידה אל המים.

17. כאמור, התובע, לא הצליח להצביע על מקום התאונה המדויק וכן לא הציג לבית המשפט תמונות של המקום המדויק או צילום של סימון שבילים הסמוך למקום התאונה (עמ' 15 לפרו' ש' 12- עמ' 16 ש' 2).

18. נמצא שעדות התובע, לפיה צעד בשביל מסומן, נסתרה. התובע אולי סבר בשגגה כי קיימת אפשרות בחירה בין ההליכה בערוץ לבין ההליכה על השביל האחר, אך לא היא. בחירת התובע לילך בערוץ הייתה החלטה שלא ללכת על השביל המסומן. משלא הצליח התובע להראות את מקום התאונה המדויק, אין סיבה להניח כי המקום נמצא בדיוק באזור המצומצם בו השביל מתאחד עם הערוץ. מה גם, שעד ההגנה ציין כי בכל מקרה, אף במקומות אלה, אין ההליכה מותרת במים עצמם, אלא לצדם.

19. המסקנה היא, אפוא, שעלינו לצאת מנקודת הנחה שהתאונה ארעה בערוץ הנחל, אך לא בשביל מסומן. יובהר כי אין זו תוצאה של העדר מהימנות של התובע, אלא אך המסקנה כי התובע טעה בחשבו כי ההליכה בערוץ מותרת, למרות העדר סימון השבילים. הנתבעת למעשה לא חולקת על אופן גרימת התאונה (למעט בשאלה אם התובע אכל תפוח בעת ההליכה), לפיכך יש לקבוע כי התובע החליק ומעד תוך כדי הליכתו בנחל ערוגות, עקב ירוקת, ובכך נפגע בפניו ונגרמו לו נזקים. אולם, אירוע זה לא היה בשביל המסומן.

20. חשוב לציין כי על פי התמונות שהוגשו, בכניסה לאתר יש שלט המציין כי ההליכה מותרת בשבילים בלבד, וכי מסלולי הטיול מיועדים ל"מיטיבי לכת" ("למעט נחל דוד תחתון" שאינו מעניינינו). על המפה צוין כי "ההליכה מותרת בשבילים בלבד. ירידה מהשבילים מסכנת אתכם ומטיילים אחרים ופוגעת בשמורה". המסלול בנחל ערוגות מתואר כבדרגת קושי "בינונית".

21. המשמעות היא, אפוא, שיש לקבוע כי התובע לא פעל על פי הוראות הבטיחות אשר חייבו לילך בשביל בלבד, ולא לסטות. כפי שיצוין להלן, עצם העובדה שהשביל בנחל ערוגות, הוגדר בשלט הכניסה כשביל "למיטיבי לכת", ובמפה כבעלת דרגת קושי "בינונית", חייב את התובע להיזהר כפליים בעת ההליכה.

22. לעניין טענת התובע כי המסלול נסגר למטיילים לאחר התאונה. ראשית, ייתכן שיש ממש בטענת הנתבעת בסיכומיה כי מדובר בהרחבת חזית וכי טענה זו לא אוזכרה בכתב התביעה והועלתה לראשונה אך ורק בתצהיר התובע. יחד עם זאת, נראה כי טענה זו אף לא הוכחה לגופה.

23. העדה לדה, בעת שנשאלה בעניין זה, העידה כי למעשה אינה יודעת מה קרה במקום לאחר התאונה למעט העובדה כי נשלחו למקום צוותים. היא עצמה לא יודעת מה קרה מאחר ופונתה עם התובע לבית החולים ומאז לא טיילה שוב בנחל (עמ' 10-11). התובע טען בעדותו (עמ' 19 ) כי כאשר הגיע לצלם את מקום התאונה הבחין בשלט האוסר את הכניסה. אולם, שלט זה אינו נראה בתמונות שצרף התובע לתצהירו.

24. עד ההגנה, אבי דור, העיד כי השטח בו התרחשה התאונה לא נסגר מעולם (בעמוד 31). לשאלות ביהמ"ש הבהיר כי לא נעשה דבר מאז התאונה ולא נוספו שלטים.

25. לפיכך, מבלי להכריע אם זו אכן הרחבת חזית אסורה, יש לקבוע לגופו של עניין, כי אין בפני בית המשפט כל ראיה כי הוספו למקום שלטים שאסרו את הכניסה למקום לאחר התאונה.

שאלת האחריות:

26. הטלת אחריות אזרחית בעוולת הרשלנות, תלויה בהתגבשות 3 יסודות: חובת הזהירות, התרשלות ונזק שנגרם בגינה. קיומה של חובת הזהירות כלפי הניזוק, נבחנת על ידי מבחן הצפיות הכולל שני היבטים: הראשון, עקרוני, שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית ואילו השני, ספציפי, עניינו קיומה של חובת זהירות קונקרטית.

קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות בו נבחן האם מזיק סביר צריך היה לצפות את התרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו. נקודת המוצא העקרונית היא כי, מקום שניתן לצפות נזק, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן ישנם שיקולי מדיניות משפטית השוללים את החובה (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, עמ' 119 (להלן: "פרשת ועקנין")) .

27. משהודתה הנתבעת בסיכומיה (עמ' 8) לקיומה של חובת זהירות מושגית כלפי התובע כמבקר בשמורה, אין טעם להרחיב בנקודה זו, ויש לקבוע כי אכן קיימת חובת זהירות מושגית. שאלת קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית, היא השנויה במחלוקת.

28. גם קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית נקבע על פי מבחן הצפיות בו נשאלת השאלה האם אדם סביר (הכוונה למזיק) יכול היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק? אם התשובה לכך שלילית, אין חובת זהירות, ואילו אם היא חיובית יש לבחון כהמשך, האם צריך היה, האדם הסביר (המזיק) כעניין שבמדיניות, לצפות התרחשותו של אותו הנזק (פרשת ועקנין).

29. מעבר לכך, ההלכה קובעת כי לא כל נזק, גם מן הסוג שניתן לצפותו בפועל, הנו נזק בר פיצוי, אשר בגינו תוטל אחריות באופן אוטומטי. יש לבחון האם הסיכון בגינו נוצר הנזק הינו סיכון סביר וטבעי לפעילות – אז לא נטיל אחריות או שמא מדובר בסיכון שאינו סביר לסוג הפעילות, בגינו יהיה זה ראוי לנקוט באמצעי בטיחות מיוחדים אשר לא ננקטו ועל כן יש מקום להטלת אחריות (פרשת ועקנין).

30. בפרשת ועקנין, התווה בית המשפט את גדרם של הסיכונים הרגילים והסבירים אשר אין בקיומם כדי להטיל אחריות על מחזיק המקרקעין:

"חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון......"

רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. זהו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים למניעתו.

31. בענייננו נפגע התובע בעת שהחליק על ירוקת בנחל ערוגות ב"מסלול הרטוב" (כלשונו). נשאלת השאלה האם קיומה של ירוקת בנחל, הינה בגדר סיכון סביר או לאו? האם היה על הנתבעת להזהיר את התובע בגין סיכון זה והסכנה הנשקפת ממנו?

32. התובע בסיכומיו טוען כי היה על הנתבעת, כמחזיקת המקרקעין, לצפות כי ירוקת הפזורה על סלעים בשביל ההליכה המסומן, עלולה להביא להתרחשותו של הנזק שנגרם בפועל. הימנעותה מאספקת שביל בטוח למבקרים עלולה לגרום לנזק שההוצאות הכרוכות במניעתו נמוכות.

33. עוד טוען התובע בסיכומיו כי אין מדובר בסיכון רגיל אלא בדבר מסוכן. אומנם, טוען התובע כי אין הנתבעת נדרשת לסילוק הירוקת, שהיא חלק מהטבע, אלא לסגירת השביל בחלקים המסוכנים. התובע טוען כי הנתבעת למעשה מכניסה את המטיילים למלכוד בעת שמחד, שולחת אותם לשביל מסוכן ומאידך, אוסרת על סטייה ממנו.

34. מנגד, מפנה הנתבעת לפסיקה ענפה התומכת בטענה כי מדובר בסיכון סביר שאין להטיל חובת הזהרה מפניו, ולפיכך אינו מקים אחריות קונקרטית.

35. אכן, נושא של נפילה או החלקה, אף בהקשרן לטיולים בטבע, נדונו רבות בבתי המשפט. הגם שחלק מהפסיקה הבאה מתייחסת לאחריות מעביד, היא יפה גם לאחריות מחזיק במקרקעין, כגון הנתבעת.

בע"א 8263/98 צים נ' שמואל בן מויאל פ"ד נה(3), 666 נדון עניינו של טבח באנייה שבבעלות צים שהחליק בעת הירידה במדרגות האנייה.

ביהמ"ש העליון (כב' השופט אור) קבע כדלקמן:

"אכן על צים כמעבידה מוטלת חובת זהירות כלפי עובדיה. אולם, ברי הוא, כי לא ניתן להטיל על מעבידה כצים חובה מוחלטת למנוע כל סיכון. השאלה אינה האם מעביד עשה הכל כדי להגן על עובדיו מפני סיכון, אלא האם מעביד עשה כל שסביר היה לעשות כדי למנוע התרחשות התאונה... היינו חובת צים כמעבידה אינה למנוע מעובדיה כל סיכון וסיכון, אלא אך את אותם סיכונים שניתן לצפות ממעבידה סבירה שתמנע אותם תוך שימוש באמצעים סבירים. בהקשר זה נאמר בע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1)30,32: "אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה נראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות. יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה במקום חלק"".

בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מז(3), 345 קבע בית המשפט העליון (כב' השופט חשין) כדלקמן:

"....אכן סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו......

... המעביד חייב לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות. במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק אותן סכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן, הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה".

בת"א (שלום טבריה) 1790/97 אלרט צ'ארלס נ' קופת חולים כללי ואח' (לא פורסם) 14.2.2000, קבע בית המשפט (כב' השופט רון שפירא) כדלקמן:

"עצם העובדה שפלוני החליק במקום עבודתו, אין בה ללמד על אחריות המעביד להחלקה או לתוצאותיה. תתכן החלקה ללא שהיה סיכון מיוחד כלשהו במשטח העבודה בו אירעה ההחלטה. לפיכך, נקבע לא אחת שהחלקה כשלעצמה אינה מלמדת בהכרח על כך שהיא ארעה עקב התרשלות של האחראי להחזקת המקום בו היא ארעה" ראה ב: 498/93, פורטונה סבן נ'/ רותם בחרה לביטוח בע"מ, פורסם בתקדין עליון, כרך 93(4), תשנ"ד/תשנ"ד 1993 עמ' 128..."

36. בענייננו, העיד התובע בפה מלא כי עוד בטרם הגיע לשמורה ידע כי בכוונתו לטייל ב"מסלול רטוב", כלשונו, ונערך לכך בנעליים מתאימות (עמ' 15 ש' 11). התובע אף העיד כי היה מודע לאפשרות ללכת בשביל העליון יותר, ובחר ביודעין ב"מסלול הרטוב" (עמ' 16 ש' 7). עוד העיד התובע כי הוא מכיר היטב את הנחל ולמעשה העביר את ילדותו שם (עמ' 14 ש' 27 ועמ' 16 ש' 12) התובע העיד כי הבחין בירוקת טרם נפילתו והינו מודע לסכנה הטמונה בירוקת (עמ' 17 מש' 2 ואילך).

יחד עם זאת, טען התובע בעדותו כי במקום הנפילה, קיים שביל מסומן וכולו ירוקת ולמעשה "אין ברירה", אלא ללכת על הירוקת. לטענתו היה זה מתפקידה של הנתבעת להזהיר אותו על קיומה של הירוקת.

37. לצערי, אינני יכול לקבל טענה זו. קיומה של ירוקת על חלוקי נחל, בנחל בו ישנה זרימת מים, הינה טבעית כקיומו של חול בחוף הים בתל - אביב ושלג בהרי ההימלאיה. ישראלי בוגר סביר צריך להיות מודע לאפשרות החלקה "מסלול רטוב" בטבע, בין בשל ירוקת ובין בשל עצם היות המים על גבי הסלע מחליקים. התובע בחר לטייל בשמורת טבע, השואפת לשמור על הטבע כבריאתו, ובחר ב"מסלול הרטוב". כל זאת, כאשר הוא מודע, בפועל, לאפשרות קיומה של ירוקת ולסכנת ההחלקה בשלה.

38. לפיכך, יש לקבוע כי אין קשר סיבתי בין ההימנעות מאזהרת התובע לגבי סכנת ההחלקה, לבין ההחלקה. שכן, האזהרה מיותרת, בהיות כל אדם סביר מודע לסכנה. במקרה זה, האזהרה לא הייתה מועילה, שהרי התובע בחר ללכת על הירוקת למרות הסכנה לה היה מודע.

39. אפילו לו היה מדובר בהליכה בשביל המסומן, לא היה בכך כדי להסיר מאחריותו האישית של המטייל לשמירה על גופו ובריאותו ולהטיל את האחריות לכך על הנתבעת. הרי גם אדם החוצה כביש, יביט ימינה ושמאלה ויוודא כי דרכו פנויה מסכנה בטרם יחצה. כך ינהג גם מטייל סביר הפוסע בשבילי הארץ בהם יתכנו סכנות שונות של החלקה או נפילה, מסיבות שונות שמקורן בגורמים שמקומם הבראשיתי הוא בטבע, בשבילי ההליכה. על המטייל לנקוט במשנה זהירות ואל לו להסיר מעליו כל אחריות בהסתמך על גורם אחר. ייזהר המטייל ההולך בטבע, מכל סיכון הרגיל והטבעי לאותו שביל ולאותה סביבה. זאת בין מהחלקה בשלג, מעידה על אבן שאינה יציבה, צמח בולט, מים עמוקים, שיחים קוצניים, נחשים, חיות טרף וכל כיוצא באלה, אזור אזור וסכנותיו. לעיתים, אף "תהום רבה" טבעית למסלול וברורה לעיני כל, וייזהר המטייל הבוחר לטייל בסמוך לקצה צוק או לנקיקים עמוקים.

40. לאור האמור לעיל, הנני מוצא כי ירוקת בנחל הינה ללא ספק סיכון סביר, טבעי וידוע. לפיכך, אין הנתבעת חייבת להזהיר מטיילים מפני סיכון ספציפי זה שקיומו בנחל והסכנה הצפויה, הינם טבעיים, סבירים וידועים לכל.

41. התובע טען כי מדובר במסלול מסוכן ובמפגע בטיחותי. זאת ועוד, טען התובע כי לו היה מזהה את הסכנה, לא היה נכנס אליה, אך למעשה לא הייתה לו כל ברירה אלא ללכת בנחל מאחר שראה את הירוקת רק כאשר היה בתוך הנחל. טענה זו קשה היא, התובע עצמו סיפר כי בדרך חזרה עבר למסלול העליון (עמ' 16 לפרוטוקול), ואין הסבר מניח את הדעת מדוע לא יכול היה לחזור לאחור ולילך מסביב משזיהה את הירוקת.

42. משנקבע כי מדובר בסיכון סביר וטבעי, לא מצאתי כל סכנה חריגה בעצם קיום ירוקת, אפילו לו היה מדובר במסלול המסומן, ואיני יכול לקבל טענת התובע כי עסקינן במסלול מסוכן. זאת, אלא אם כן מדובר במסלול מסומן ומומלץ, בו לא ניתן לראות את הסכנה, או שלא ניתן לעקוף אותה באופן סביר. כך גם, במקרה בו מונחים להגיע לתוך האזור המסוכן, ללא אזהרה מתאימה, ילדים, זרים, או אחרים שאינם יודעים להיזהר. מדיניות, כמוצע על ידי התובע, הייתה אוסרת טיול בכל מקום בו יש צוקים, בורות, טראסות, או אפילו סלעים הבולטים מתוך השביל שעלולים לגרום למעידה ולנזק בדיוק כפי שנגרם לתובע מההחלקה. תפיסה זו הייתה מונעת את האפשרות לקיים טיולים בטבע, ופוגעת בחופש התנועה באופן בלתי מידתי ובלתי סביר.

43. בתי המשפט קבעו בפסיקה ענפה, כפי שאף ניתן ללמוד מאזכורי ב"כ הנתבעות בסיכומיו, כי יש לערוך אבחנה חד משמעית בין סיכון סביר וסיכון שאינו סביר אשר בגינו תוטל אחריות קונקרטית.

44. בתי המשפט שדנו במקרים בהם דובר על נזק שנגרם במהלך טיול בטבע, הדגישו וציינו כי "המשתתף בטיול נוטל על עצמו סיכונים מסוימים ומן המפורסמות הוא כי סיכונים אלה מביאים לעיתים לידי תאונות ונזקים גופניים" (ת.א. (חיפה) 357/95 דליה אדר נ' ויצו ואח' (לא פורסם) כפי שאוזכר בת.א. (חיפה) 10572/97 אמיר מנשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הערות ברוח זו מופיעות בפסקי דין רבים.

45. אומנם, ישנם מקרים בהם מצא בית המשפט כי ישנה חובת זהירות קונקרטית וחייב את המזיקים, אך יש לציין כי דובר בנסיבות קיצוניות וחריגות. לדוגמא מקרה בו הובלה הניזוקה על ידי מדריכה שסטטה מהשביל המסומן שהיה נוח ובטוח להליכה ופנתה לשביל אשר נקבע על ידי בית המשפט כמסוכן וככזה שלא נועד כלל לטיול ובכך יצרה המדריכה סיכון שאינו סביר ועל כן חויבה הנתבעת (ת.א. (נצרת) 464/87 לינה הנדל נ' מדינת ישראל (לא פורסם). במקרה אחר (ע"א 702/87 מדינת ישראל נ' ג'ון כהן, פ"ד מח(2), 705) היה הניזוק נער בן 18, תושב חוץ שאינו מכיר את שבילי ארצנו, שיצא לטיול עם מדריך מקצועי אשר הוביל את הקבוצה במסלול אסור לטיול על אף שלטי איסור מעבר שהיו במקום ועל אף מסוכנתו הקיצונית של המסלול. שני מקרים אלה עסקו במדריך אשר סטה מהוראות ולא נזהר ואילו בענייננו, התובע עצמו הוא שנהג בחוסר זהירות מבלי שיהא מובל על ידי מדריך.

46. בע"א 541/88 החברה להגנת הטבע נ' עיזבון המנוחה אורה פורמן ז"ל, פ"ד מו(1), 133, קבע בית המשפט כי