ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל רשות המיסים מנהל מס קניה נגד חברת יעקבי ברזל לבטון בע"מ :

1

בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים

ת"א 13743/08

בשא009147/08

בפני:

כב' השופט ראובן שמיע סגן נשיא

18/11/2008

בעניין:

מדינת ישראל - רשות המיסים - מנהל מס קניה

ע"י פרקליטות מחוז ירושלים

המבקשת-הנתבעת

נ ג ד

חברת יעקבי ברזל לבטון בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד דן מ. רוטשילד ואח'

המשיבה-התובעת

פסק דין

הבקשה

הנתבעת מבקשת לסלק את התביעה על הסף מהטעמים הבאים:

1. מעשה בית דין.

2. חוסר סמכות מאחר שהמבקשת סבורה שמלכתחילה היה צריך להגיש את התביעה לטריבונל שיפוטי אחר.

3. התיישנות התביעה.

רקע

עסקינן בתובענה שהגישה חברת יעקבי ברזל לבטון בע"מ (להלן:"המשיבה") כנגד רשות המיסים מנהל מס קניה (להלן:"המבקשת"), שעניינה השבת כספים ששולמו כמס קניה (להלן:"המס") למבקשת ושלא היו צריכים להיות משולמים לה, אליבא דמשיבה.

עפ"י כתב התביעה, בשנת 1998 נדרשה המשיבה במסגרת שומה שהוצאה לה לשנים 96-97 לשלם מס קניה .

המשיבה הגישה השגה למנהל מס הקניה ובמסגרתה טענה כי אותם טובין שחויבו במס ,אמורים להיות פטורים מתשלום מס זה. ההשגה נדחתה ועל כן הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע כי המשיבה אכן פטורה מתשלום המס על מוצרים שונים. על פסיקת בית המשפט המחוזי ערערה המבקשת לבית המשפט העליון.

ביום 30.7.06 קיבל בית המשפט את הערעור וחייב את המשיבה בתשלום השומה .

טענות המבקשת

בבקשתה טוענת המבקשת כי יש לסלק את התביעה על הסף בשל כל אחת משלוש העילות הבאות:

1. מעשה בית דין – לטענתה, המשיבה מנועה מלתבוע בגין החיוב במס שכן נושא זה כבר נדון והוכרע ע"י בית המשפט העליון בפסק דין סופי וחלוט.

עם מתן פסק דין זה קם מחסום דיוני בפני הגשת תביעה חדשה בשל אותה עילת תביעה דהיינו קיים השתק עילה. לגישתה, במסגרת תביעה זו מציגה המשיבה תשתית עובדתית זהה ועילה זהה לתשתית ולעילה שהוצגו בשעתו, בערעורה בפני בית המשפט המחוזי ובתשובתה לערעור שהוגש לבית המשפט העליון, ושהוכרעו לגופם של דברים.

הדרשות לתביעה כעת, לדידה של המבקשת חותרת תחת הרציונאליים העומדים בבסיס טענת מעשה בית דין שהם סיום ההתדיינות בין הצדדים והגנה על אינטרס הפרט שלא להתדיין שוב באותה עילה בשנית.

2. הליכים ייחודיים לפי חוק מס קניה – לטענתה, סעיף 5ג לחוק מס קניה ( טובין ושירותים ) , תשי"ב-1952 (להלן:"החוק") קובע כי למנהל מס הקניה (להלן:"המנהל") סמכות להוציא שומה.

סעיף 5ח לחוק קובע כי על השומה שהוציא המנהל ניתן לפנות אליו בהשגה .

על השגה זו ניתן לערער לבית המשפט המחוזי וזאת לפי סעיף 83 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן:"חוק מס ערך מוסף") המועד להגשת ערעור הינו 30 יום לאחר מתן החלטה בהשגה .

הדרך להשיג או לערער על שומת המס הינה איפוא באמצעות פניה למנהל וזאת עפ"י הוראות החוק הספציפיות הקובעות את המועדים וההליכים המיוחדים לעשות זאת. ברור כי לא ניתן לעקוף הליכים אלה ע"י פניה לערכאות שיפוטיות.

הלכה פסוקה היא כי מקום בו קבע המחוקק הליכים מיוחדים לבירורן של מחלוקות בסוגיות מסויימות , ופשיטא שדיני המס נופלים בגדר סוגיות שכאלה, הרי שאין לעקוף את מסלול בירור ההליכים על דרך של הגשת תביעה לבית המשפט.

לטענת המבקשת כבר בהשגה שהוגשה למנהל מס הקניה נדחתה טענת המבקשת לעניין הפטור ממס. לאחר שדנו בהחלטה בהשגה בית המשפט המחוזי ולאחריו בית המשפט העליון הרי שהשומה נעשתה סופית ואין אחריה ולא כלום כפי שנקבע בפסיקה ועל כן בעצם הגשת התביעה כעת יש משום זלזול בהוראות החוק והפסיקה.

יותר מכך, המשיבה יודעת מהי דרך ההשגה על החלטת המנהל אף אם כטענתה יש בתביעתה עילות חדשות, שהרי מלכתחילה בשנת 98 הגישה היא השגה ולאחריה ערעור לבית משפט מחוזי. דבר המחזק לכשעצמו את המסקנה כי דין התביעה במתכונת שהוגשה להדחות.

3. התיישנות- לחילופי חילופין, גם בלא שתי העילות האחרות, יש להורות על דחית התביעה שכן לדידה של המבקשת מרגע שניתנה החלטה בהשגה בשנת 98 הפכה השומה לסופית ועל כן התביעה התיישנה.

ההחלטה בהשגה ניתנה ביום 7.6.98 . ניתן לערער עליה תוך 30 יום.

עפ"י סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 תובענה בשאינו מקרקעין מתיישנת כעבור 7 שנים.

לטענת המבקשת סעיף 15 לחוק ההתיישנות הקובע כי "לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה", אינו חל על תקופת הערעור למחוזי שהתנהל למעלה מ- 6 שנים כי ערעורה של המשיבה התקבל בבית המשפט וכן כיוון שסעיף 15 חל על מקרים שניתן עפ"י כללי מעשה בית דין לשוב ולהגיש תביעה, הכוונה למקרים שהתביעה נמחקה בלא שדנו בה לגופה. אולם בענייננו מנהל מס הקניה דן בתביעה לגופה במסגרת ההחלטה בהשגה דבר המחזק את המסקנה כי התביעה התיישנה.

טענות המשיבה

לטענת המשיבה אין לסלק את התביעה על הסף:

1. מעשה בית דין- לדידה של המשיבה לא חל בעניננו השתק עילה, שכן בית המשפט העליון לא התייחס לאחת העילות העיקריות שצוינו בכתבי טענותיה במסגרת הערעור.

ובאופן מפורט יותר, בית המשפט העליון בפסק דינו דן בשאלת סיווג הטובין ולא התייחס לסוגיית עצם חיובה של המשיבה במס. לכן ברור כי סוגיה זו לא נדונה ולא הוכרעה.

בכך נשמט הבסיס לטענת המבקשת כאילו מנועה המשיבה מלהגיש תביעתה בשל קיומו של מעשה בית דין. שכן הכיצד קם מעשה בית דין ביחס לאותה עילה ללא דיון ובירור של העילה הנ"ל?

המשיבה נסמכת בטענתה זו על ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח' פד"י נז(5) 166(להלן:"פרשת זיסר").

עפ"י הפסיקה בפרשת זיסר ניתן לראות פסקי הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי והעליון אין בהם הכרעה בעילת התביעה נשוא התובענה הנ"ל.

יותר מכך טוענת המשיבה כי עקרון הצדק ותקנת הציבור מחייבים שלא יחול לגבי התובענה הנ"ל הכלל של מעשה בית דין, שכן לא יתכן כי תיחסם דרכה של המשיבה בלא שהתבררו לגופן כל עילות תביעתה .

עוד טוענת המשיבה לעניין זה כי אין מעשה בית דין ככל שמדובר בעניינים פיסקאליים.

2. הליכים מיוחדים לפי חוק מס קניה – לענין זה טוענת המשיבה כי בטענות המבקשת יש משום אבסורד.

מצד אחד טוענת המבקשת כי המשיבה לא פעלה עפ"י הדרך הקבועה בחוק בהגישה את התובענה דנן לבית משפט זה. מאידך, המבקשת לא מצביעה, על דרך חלופית לבירור טענות המשיבה . ברור איפוא, טוענת המשיבה, כי בכך מנסה המבקשת למנוע מהמשיבה את זכות הפניה שלה לערכאות.

לטענת המשיבה כל הדוגמאות שהביאה המבקשת מן הפסיקה עוסקות במקרים בהם היתה לנישום דרך חלופית להעלות טענותיו . במקרה זה טוענת המשיבה כי היא התנהלה בדיוק בדרך שקבע המחוקק ומשזו הסתיימה מבלי שהוכרעו לטענתה כל עילותיה, רשאית היא לפנות לבית המשפט בתביעה להשבת הכספים שיש להשיב לה.

לגרסת המשיבה קיימת פסיקה המחזקת את טענתה ומפסיקה זו ניתן ללמוד כי במקרים מסוימים ניתן לסטות מבירור המחלוקת בדרך שנקבעה לכך בחוק, במיוחד כאשר הדרך לבירור המחלוקת עפ"י החוק הינו בלתי אפשרי.

נוכח כל האמור מבקשת המשיבה לדחות את הבקשה לסילוק התובענה על הסף תוך חיוב המבקשת בהוצאותיה.

3. התיישנות – לעניין זה טוענת המשיבה כי סעיף 15 חל על המקרה שלפנינו, שכן עפ"י פרשת זיסר תובענה שהתקבלה בערכאה הראשונה – לענייננו- בית המשפט המחוזי, ונדחתה בערכאה השניה , בענייננו -בית המשפט העליון,נחשבת אף היא ל"תובענה שנדחתה" כמשמעות מונח זה בסעיף 15 לחוק ההתיישנות ולכן לא מונים את התקופה בה נוהלה בערכאות השונות.

לחילופין, טוענת המבקשת כי פסק הדין הסופי ניתן רק ביום 30.7.06 ולכן רק במועד זה נולדה עילת התביעה ורק ממנו יש למנות 7 שנים .

דיון

תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת את התנאים לדחיית תובענה על הסף –

"(א) בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מאחד הנימוקים האלה:

(1) מעשה בית דין;

(2) חוסר סמכות;

(3) כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע. "

הבקשה שלפניננו, כאמור, כוללת בחובה את כל אחת מהחלופות המופיעות בתקנה, וב"כ הצדדים חלוקים לגופה של כל אחת מהחלופות:

1. מעשה בית דין.

2. העדר סמכות- האם התביעה הוגשה לערכאה המתאימה עפ"י הוראות החוק.

3. התיישנות התביעה.

אדון תחילה בשאלה האם אכן קיים מעשה בית דין ביחס לתביעה שבפני. אם התשובה לכך תהיה חיובית אזי יתייתר הצורך לבחון את שתי עילות הסילוק האחרות.

רק אם התשובה לשאלה זו תהיה שלילית יהיה מקום להתייחס לשתי העילות האחרות.

מעשה בית דין

טיעונה העיקרי של המבקשת הוא כי יש לסלק התביעה על הסף בשל "השתק עילה".

לדידה, התביעה נידונה והוכרעה לגופה ע"י מנהל מס הקניה לאחר מכן בערעור שהוגש ע"י המשיבה לבית המשפט המחוזי ובסופו של יום הוכרעה סופית בערעור שהוגש ע"י המבקשת בבית המשפט העליון. במצב זה אין מקום לשוב ולדון בתביעה שכבר הוכרעה או להעלות נושא שכבר נידון ומוצה במסגרת הליך משפטי קודם.

מנגד טוענת המבקשת כי קיים במקרה שלפנינו השתק פלוגתא ולא השתק עילה - כיוון שבית המשפט העליון לא דן באחת העילות שציינה בערעורה, ולפיכך לא קם במקרה שלפנינו מעשה בית דין ביחס לעילה זו.

האמנם?

כבר נקבע בפסיקה שוב ושוב כי המבחן הקובע לשאלה אם מתקיים מעשה בית דין הינו מבחן "זהות העילה" ולא מבחן זהות הסעד שנתבקש בכל אחת מעילות התביעה.

יפים לעניין זה דבריה של פרופ' נינה זלצמן בספרה, מעשה בית דין:

"בבואנו לבחון את גישת הפסיקה הישראלית להגדרת המושג "עילת תביעה" לצורך חלותו של כלל השתק עילה , יש לחזור ולהדגיש תחילה כי המבחן הראשון מבין שלושת המבחנים שהוצעו לעיל – מבחן הזהות של הסעד הנתבע בכל אחת מן התובענות נדחה ע"י בית המשפט העליון" (נ.זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, הוצאת רמות- אונ' ת"א, התשנ"ו-1996, עמ' 61).

עוד נקבע בפסיקה כי שעה שמדובר במסכת עובדתית אחת זהה והיה לתובע יומו בבית המשפט לא תתקבל טענתו לפיה אחת מעילות תביעתו לא הוכרעה ולכן זכאי הוא לשוב ולהגיש תביעה חדשה בגין העילה שלא הוכרעה:

" משדחה בית משפט של ערכאה ראשונה תביעה על יסוד שני נימוקים, ובעל הדין הנפגע ערער רק על אחד מהם וערעורו נדחה, יהיה אותו בעל דין מושתק לגבי שני הנימוקים". (ע"א 158/83 עמנואל פינקל נ' לבנונה נוימן, פד"י לח(1) 17).

פסק הדין הנ"ל אף היפנה לפסק דין אחר - אשר גם בו נקבע מפורשות כי המדד לבחינת קיומה של טענת השתק עילה הינו מבחן זהות העילה והעובדה שבית המשפט לא קבע ממצא לגבי אחת העילות אינה מעלה ואינה מורידה:

"כאן עוסקים אנו לכל הדעות בהשתק העילה שכן העילות עליהן נסמכות שתי התביעות היו זהות ... כאשר בקשת הנתבע מתבססת על השתק העילה, אין לך אלא שאלה אחת והיא: האם העילות זהות הן? כלפי טענה זו, התשובה שבית המשפט לא קבע ממצא , איננה מן השאלה" (המ' 521/72 יוספה ליאון נ' מינה וייס פד"י כז(2) 337).

בבג"צ 578/82 משה נעים נ' בית הדין הרבני האזורי, פד"י לז(2) 701 שבה ועלתה לדיון הסוגיה דנן :

"העותר טוען כי אין הנושא בגדר מעשה בית דין, משום שלא נמצאו בפסק הדין התייחסות מפורשת וקביעת ממצאים לגבי החיוב להשלים את הדירה.

אינני סבורה כי נתחלפו לעותר שני מונחים "השתק פלוגתא" והשתק עילה" .

אתייחס איפוא לנושא הנידון:

ההבדל בין שני המונחים הוא בזאת:

אם הגיש פלוני תובענה מסויימת , ותביעתו נדחתה הרי שלא יוכל להגיש תביעה חדשה באותה עילה, אפילו לא קבע בית משפט כל ממצא בגין טענותיו ועילתו של התובע. וזה הוא השתק העילה.

אולם הגיש פלוני תובענה בעילה אחרת , לא יהיה מנוע מכך אלא אם נקבע כבר ממצא ע"י בית משפט באותו עניין – ומימצא יכול להיות גם חיובי וגם שלילי, וזה הוא השתק הפלוגתא".

לאחרונה שבה הלכה זו ומצאה ביטויה ב"פרשת זיסר" שם נקבע מפי כב' השופטת נאור בדעת הרוב כי :

" מבחן "זהות העילות" בהקשר של עקרון מעשה-בית-דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקת בתי-המשפט. הוא מתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת (ע"א 151/87 ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני [21], בעמ' 497).

בע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני [22], בעמ' 593 הבהיר הנשיא אגרנט:

"...אם כל אחת משתי התביעות מבוססת על עילה שהיא, ביסודה, זהה אך התביעה השניה מכילה פרט או פרטים, שלא נכללו בתביעה הקודמת, הגם שהיו קיימים בעת שזו הוגשה, אזי במשפט השני תעמוד לנתבע הטענה של מעשה-בית-דין".

הרציונל לכלל השתק העילה טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל-דין להתדיין שוב בעניין שכבר נדון והוכרע, או שניתנה הזדמנות לבעל-הדין להעמידו לדיון ולהכרעה במסגרת התובענה הראשונה, וכן באינטרס הציבור למנוע עומס-יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בעניינים שכבר נדונו (ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ [23], בעמ' 24; נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי [34], בעמ' 31; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים [24], בעמ' 706). אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי-התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה אם מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו, ומקום שהתובע היה יכול לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות – ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה – במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות . (ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר [25], בעמ' 450; זלצמן בספרה הנ"ל [34], בעמ' 50; ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש – מושב עובדים [26], בעמ' 801).

עינינו הרואות כי הפסיקה שבה וקובעת שתובע אשר היה לו יומו בבית המשפט , ודאי כזה אשר טענותיו וטיעוניו נשמעו בשלוש ערכאות שונות, ומיצה את טיעוניו בהליך הראשון, אין הוא יכול לתבוע שנית בגין אותה עילת תביעה, הגם שהוסיף בפעם השניה נתונים נוספים או פרטים שונים שלא בא זכרם בהליך הראשון.

במקרה דנן עיון בכתבי הטענות בהליך בראשון ובתביעה שבפני מלמדים שקיימת מסכת עובדתית זהה וכן על עילות זהות. העובדה כי קיימים פרטים שכביכול נוספו בהליך המאוחר, אינה מעלה ואינה מורידה, שכן פרטים אלה היו בהישג ידה של התובעת עוד בעת ניהול ההליך הראשון.

יודגש, שלאחר שפסק הדין של בית המשפט העליון סיווג את הטובין כפי שסיווג מבקשת המשיבה להמשיך, משום מה, את ההתדיינות בנושא, למרות שכאמור התדיינות זו הסתיימה עם מתן פסק הדין של ביהמ"ש העליון.

ביהמ"ש סבור שקבלת טענות המשיבה בנסיבות העניין יהיה בה כדי להוביל לזילות מערכת המשפט וליצירת התדיינויות ללא סוף, המנוגדת לעצם מהותה של ההשתק.

במה דברים אמורים?

הכלל לפיו אין עוד לדון בתביעה שכבר נדונה לגופה והוכרעה נובע ממספר רציונאלים:

ראשית, לשים סוף להתדיינות ובכך לשמור על כבודה ויוקרתה של המערכת השיפוטית. שכן אם יותר לבעל דין שאינו מרוצה לשוב ולהגיש תביעה חדשה באותה עילה, הרי שלא יהיה סוף לכל התדיינות משפטית.

לעניננו, מתן אפשרות למשיבה להגיש תביעתה חרף העובדה שתביעתה כבר נדונה יגרום לכך כי נושא זה שנדון בפני מספר ערכאות יבוא לדיון מחודש כל אימת שאחד הצדדים יצא וידו על התחתונה .

מעת שבית המשפט העליון נתן את פסק דינו בנידון פסיקתו מכרעת ואין עוד להרהר או לערער אחריה.

עוד יצויין, שטענתה של המשיבה כי בשל טעמי צדק אין להחיל בעניינה את הכלל של מעשה בית דין, אינה תקפה במקרה שלפנינו שכן החריגים בגינם משנים מהכלל אינם חלים בענייננו .

עפ"י הפסיקה מאפשרים הגשתה של תביעה חדשה באותה עילה מטעמי צדק כאשר:

התגלו עובדות חדשות לאחר מתן פסק הדין הראשון, או השתנתה ההלכה בין פסק הדין הראשון לפסק הדין השני, או מדובר בפסק דין שניתן במדינה זרה ולנתבע לא היתה אפשרות להתגונן וכיו"ב.

המשיבה לא הוכיחה כי בכגון דא עסקינן ולכן גם טענתה זו דינה להדחות.

גם הטענה כי מעשה בית דין אינו חל בעניינים פיסקאליים אינה מדויקת .

לעניין זה מקובל שהכלל של מעשה בית דין לא חל על ענייני מס כאשר רוצים ליישמו משנת מס אחת לשנת מס אחרת, אולם כשדנים בשומה אחת שנדונה והוכרעה בפני שלושה הרכבים כאשר האחרון שבהם הוא בית המשפט העליון, הרי שברור כי ביחס לאותה שומה קמה למבקשת טענת מעשה בית דין. מילים אחרות הכרעות שיפוטיות שניתנו ביחס לשנת מס אחת אינן מקימות מחסום לגבי ניהולה של התדיינות נוספת לגבי שנת מס אחרת (ראה ע"א 435/78 יעקב רוזנשטוק נ' פקיד שומה רחובות פד"י לה(4) 633), אולם במקרה דנן עסקינן בניהול תביעה חדשה ביחס לאותה שומה ועל כן ברור כי על ענין זה חל הכלל הקבוע לפיו לא דנים מחדש בנושא שכבר הוכרע.

סיכומו של דבר

בענייננו, חל הכלל של מעשה בית דין מחמת "השתק עילה" ומטעם זה בלבד דינה של התביעה להידחות על הסף .

בית המשפט סבור כי לא היה מקום להגיש את התביעה הנוכחית מלכתחילה.

תביעה זו מוצתה לאחר שכבר נידונה בהרכבים שונים ובערכאות שונות ותביעה זו אינה אלא נסיון לערער על פסיקתו של בית המשפט העליון ביחס לשומה נשוא התביעה.

למעלה מן הצורך אציין כי אף אם היה ממש בטענת המשיבה כי עסקינן בעילה חדשה אשר לא חל לגביה מעשה בית דין גם אז דינה היה דחיה וזאת כיון שלא הוגשה לטריבונל המוסמך לכך עניינית.

הסמכות העניינית לדון בתביעה

אחת הטענות העיקריות שמעלה המבקשת בפני הינה מחיקת התביעה מן הטעם לפיו היה על המשיבה להגיש תביעתה, עפ"י נושא התביעה, למנהל מס הקניה או להגיש ערעור נוסף מהטעמים שציינה המבקשת בבקשה דנן, לבית המשפט המחוזי.

לעומתה טענה המבקשת כי הגם שהחוק קובע את מסלול הגשת הפניה לערכאות או טריבונלים שיפוטיים יש מקרים בהם פתוחה הדרך לפנות אל בית המשפט מטעמי צדק וטעמים אחרים.

לצורך בירור מחלוקת זו אבחן תחילה את הוראות החוק לעניין זה:

החוק המסדיר את הדרך להשיג או לערער על שומה הוא חוק מס קניה (טובין ושירותים) התשי"ב-1952.

סעיף 5ג(א) לחוק קובע :

גיש עוסק או נותן שירות דו"ח תקופתי, ולדעת המנהל הדו"ח איננו מלא או איננו נכון, רשאי המנהל לשום לפי מיטב שפיטתו את המס המגיע".

סעיף 5ח(א) לחוק מורה:

"החולק על שומה רשאי להשיג עליה לפני המנהל, ולערער על החלטת המנהל בהשגה, ולענין זה יחולו סעיפים 82 עד 85 ו-91 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו–1975, כאילו היו שומה או החלטה על פי החוק האמור".

סעיף 83(א) לחוק מס ערך מוסף דן בערעור על החלטת מנהל מס הקניה בהשגה :

"הרואה עצמו מקופח בהחלטת מנהל בהשגה רשאי לערער לבית המשפט המחוזי".

יוצא איפוא, כי לאחר קבלת השומה ניתן להגיש השגה למנהל מס הקניה ועל החלטתו בהשגה ניתן לערער לבית המשפט המחוזי.

כידוע, על החלטות בית המשפט המחוזי ניתן לערער לבית המשפט העליון בזכות או ברשות.

המשיבה כאן עברה מסלול זה עת השיגה וערערה על שומת מס קניה שקבלה , בעוברה בשלושת השלבים האמורים.

נשאלת השאלה האם פתוחה בפניה הדרך כעת להגיש תביעה לביהמ"ש השלום שעניינה הוא למעשה ערעור או השגה על שומת מס קניה (וזאת מבלי להכנס, בשלב זה, לשאלת מעשה בית דין)?

שאלה זו נדונה והוכרעה כבר ע"י בית המשפט העליון, אשר נתן את דעתו לשאלה האם ראוי כי בית משפט ידרש לתביעה אשר יש לדון בה עפ"י חוק בטריבונל אחר.

סוגיה זו נדונה והוכרעה ע"א 367/85 מדינת ישראל נ' יהונתן קיטאי פד"י מא(3) 398.

בפרשה זו נקבע כי נישום שלא פעל במועד או שנדחו השגתו או עררו - הפכו אלו ל"מעשה-בית-דין", ואין מקום לעורר העניין מחדש במסגרת תביעה להשבה:

"קביעת חבותו של אדם למס ....חייב להתברר בדרך המיוחדת שיועדה לה על-ידי המחוקק, אלה אם הסכימו הצדדים, במסגרת סמכותה החוקית, לדרך דיונית אחרת. לדעתי מוטב לקבוע בענין זה הלכה ברורה וחד משמעית, כדי למנוע התדיינות מיותרת, ולא הייתי מסווג את ההלכה על-ידי "טעמים מיוחדים" למיני<