ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שרה נתניהו נגד ליליאן פרץ :

בית דין אזורי לעבודה בחיפה


לפני כבוד השופטת עפרה ורבנר
נציגת עובדים - עדה וולקן
נציג מעסיקים - בני זוסמן

המבקשת/ הנתבעת
ליליאן פרץ
ע"י ב"כ עו"ד א.אשרף

נגד

המשיבה/ התובעת
שרה נתניהו
ע"י ב"כ עו"ד נ.שומרון

החלטה

1. לפנינו בקשת הנתבעת למחיקת תביעת התובעת על הסף, בשל העדר סמכות עניינית, מאחר והתביעה קנטרנית וטרדנית, בשל העדר עילה ויריבות, ומאחר והתביעה, כך לטענת הנתבעת, הוגשה בחוסר תום לב.

עוד ביקשה הנתבעת, כי המועד להגשת כתב הגנה יוארך, עד לאחר הכרעה בבקשה לסילוק התביעה על הסף.

2. הבקשה הועברה לתגובת התובעת, וזו טענה, כי דין הבקשה להדחות, וכן כי הנתבעת לא התייחסה לתנאים המפורטים בפסיקה, באשר להארכת מועד להגשת כתב הגנה.

טענות הנתבעת/המבקשת בתמצית, הינן כדלקמן:

3. לבית הדין אין סמכות עניינית לדון בתביעת התובעת, ככל שהמדובר בעילות המבוססות על פקודת הנזיקין, או על חוק הגנת הפרטיות.

באשר לאותן עילות שלגביהן ניתנה סמכות לבית הדין לעבודה בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, הרי סמכות זו ניתנה, רק כאשר מעשה העוולה הינו בקשר לסכסוך עבודה או ליחסי עבודה.
הנתבעת טוענת, כי פרסומים שבוצעו לאחר תום יחסי עובד ומעביד, אינם בגדר סמכותו של בית הדין לעבודה, במיוחד כאשר הפרסומים אינם נוגעים לחובות או זכויות הנובעות מחוזה העבודה, אלא לפרסומים הקשורים, כך לטענת הנתבעת, בהשפלה שעברה ואשר אינה קשורה להסכם העסקתה.

מנימוקים אלה ביקשה הנתבעת, כי בית הדין יורה על מחיקת סעיפים מכתב התביעה, החורגים מסמכותו העניינית, לרבות אותם סעיפים העוסקים בפגיעה בפרטיות התובעת, ואשר לגביהם הפנתה התובעת לסעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, וכן סעיפים המתייחסים לפגיעה בפרטיות מכח חובה חוקתית המבוססת על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (פרקים ה'3 ו-ה'4 לכתב התביעה).

4. עוד ובנוסף טוענת הנתבעת, שלפרסום המבוסס על דברים שנאמרו במהלך הליך שיפוטי, ניתנת הגנה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, ועל כן אין לייחס לנתבעת לשון הרע באשר לטענות שפורטו בכתבי הטענות, במסגרת תביעת הנתבעת כנגד התובעת בתיק ס"ע 34917-03-10.

הנתבעת אף הדגישה, כי כאשר המדובר בפרסום שניתנה לו הגנה בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, הרי הגנה זו מהווה גם הגנה טובה לעניין הפגיעה בפרטיות.

5. הנתבעת טוענת, כי מאחר והתובעת - אשת ראש הממשלה, הינה דמות ציבורית, הרי פרסום לגביה מהווה עניין ציבורי ויש להגן עליו בגדר הערכים של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.

הנתבעת אינה מתייחסת כלל בבקשתה למחיקה על הסף, לשאלה - האם הפרסום בנוגע לדמות ציבורית, צריך להיות אמת, אם לאו.

6. לטענת הנתבעת, אין בכתב התביעה תשתית לכך שהנתבעת היא זו שהביאה את האמירות שמוגדרות כ"לשון הרע" כלפי התובעת, לפרסום באמצעי התקשורת ולאמצעי התקשורת יש נגישות לכתב התביעה גם בלא הנתבעת.

הנתבעת אף טוענת, כי ככל שהתביעה כנגדה לא תמחק על הסף, יש לצרף את אמצעי התקשורת כנתבעים בתיק.

יחד עם זאת, מלשון סעיף 48 לבקשת הנתבעת, עולה כי גם היא מודה שיש צורך בבירור עובדתי, על מנת לבחון - מי הביא את המידע שהתובעת טוענת, כי הוא בגדר "לשון הרע", לידיעת אמצעי התקשורת.

7. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי תביעת התובעת הוגשה בשיהוי, כשנתיים לאחר הפרסום הראשון, ויש בשיהוי זה כדי להצביע על כך, שהפגיעה בתובעת לא היתה חמורה.

כן טוענת הנתבעת, כי היא ציפתה שלא להיתבע, וזאת לאחר שבמשך כשנתיים, מאז הגישה הנתבעת תביעתה כנגד התובעת, לא הגישה התובעת תביעה שכנגד, או תביעה נפרדת כלשהי.

עוד ובנוסף טוענת הנתבעת, כי באי כוחה של התובעת התראיינו בהרחבה לאמצעי התקשורת, וכי הראיונות שהם נתנו, נטלו את העוקץ מכתב התביעה והציגו את גרסת התובעת במלואה.

8. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי יש לה הגנות שונות, המעוגנות בחוק איסור לשון הרע, ובהן הגנת אמת בפרסום ועניין ציבורי

הנתבעת טוענת, כי התראיינה בערוץ 2, לאחר שעברה שתי בדיקות פוליגרף שאימתו את הנטען בכתב תביעתה, וכי יש עניין ציבורי בהתנהלות אשת ראש הממשלה כלפי עובדים המועסקים על-ידה.

לטענת הנתבעת, הפרסומים שנעשו על-ידה, נעשו בתום לב ומתוך כך שחשה חובה מוסרית לזעוק על הניצול, כך לטענתה, של עובדי בית ראש הממשלה.

טענות התובעת/ המשיבה בתמצית, בתגובתה לבקשה לסילוק על הסף, הינן כדלקמן:

9. התובעת מדגישה, כי בתי הדין לעבודה נוהגים בזהירות בבקשות לסילוק על הסף, וכי אין זו דרך המלך. גם אם נופל פגם בכתב התביעה, הדרך הנכונה הינה לתקנו ולא למחוק תביעות על הסף.

10. באשר לסמכותו העניינית של בית הדין, הפנתה התובעת לסעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, בהתייחס לתביעות של מעביד כנגד עובד בקשר ליחסי עבודה שעילתן עוולה אזרחית, לפי חוק איסור לשון הרע, ולפסק-דין בעניין חלמיש, אשר קבע כללים בהקשר לסעיף זה.

התובעת טוענת, כי הן מבחן זהות הצדדים, הן מבחן העילה, והן מבחן הקשר הסיבתי, מצדיקים הגשת התביעה וניהולה בבית הדין לעבודה.

כמו כן, הפנתה התובעת להוראות נוספות של סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, באשר לסמכות לדון בתובענות, גם לאחר סיום יחסי עובד-מעביד, כאשר העילה מעוגנת ביחסי העבודה, וכן לסמכות בהקשר להפרת חובה חקוקה.

התובעת הדגישה, כי לבית הדין סמכות לדון בטענות המבוססות על הפרת הסכם העבודה ועל הפרת חובת הסודיות, שהינה חלק מהסכם העבודה.

11. באשר לחוק הגנת הפרטיות נטען ע"י התובעת, כי בתי הדין דנו במשך שנים בהוראות של חוק הגנת הפרטיות, וכי חוק זה מגן גם על המעסיק, ולא רק על העובד.
עוד ובנוסף טענה התובעת, כי חוק הגנת הפרטיות מטיל חובה חקוקה, כך שהפרתו, הינה בגדר הפרת חובה חקוקה, ומכל מקום, הפגיעה בפרטיות משמעותה הפרת הסכם העבודה.

12. באשר להגנה הנטענת בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, על פרסום שנעשה תוך כדי דיון, טוענת התובעת, כי המדובר בהגנה שצריכה להיות מבוססת על נתון עובדתי שהפרסום נעשה תוך כדי דיון, ועל כן אין המדובר בטענת סף, המצדיקה מחיקה של כתב התביעה על הסף.

התובעת טענה, כי פרסום שנעשה בראיון לעיתון, ולא במסגרת דיון בבית הדין, אינו חוסה תחת הגנת הסעיף הנ"ל, ומכל מקום, הנתבעת/מבקשת המחיקה, אף לא הגישה תצהיר על מנת להבהיר, אלו אמירות, לגרסתה, נאמרו בדיון, או במסגרת כתבי הטענות, ואלו אמירות נאמרו במהלך הראיון באמצעי התקשורת.

מכל מקום, מפנה התובעת לאמירות שנאמרו בראיונות לאמצעי התקשורת, ואינן חלק מכתבי הטענות בבית הדין, ואף לא מפרוטוקול הדיון, ואף אינן בגדר מסמכים הקשורים למשפט.

13. באשר לטענות הנתבעת, שעניינן תועלת ציבורית, טענה התובעת, כי קבלת טיעוני הנתבעת משמעה, שניתן לפרסם כנגד איש ציבור לשון הרע, ללא הגבלה, וכי כל פרסום, גם כזה שלא יהא נכון, יחסה תחת הגנת החוק.
התובעת טוענת, כי עצם היותו של אדם בגדר אישיות ציבורית, אינה מצדיקה פגיעה, שאינה אמת, במזיד, בשמו הטוב.

מכל מקום, הטענה של "אמת דיברתי", הינה טענת הגנה בתביעה בשל לשון הרע, ויש להוכיח לגביה, הן כי הפרסום היה אמת, והן כי בפרסום היה עניין ציבורי, אין המדובר בטענה המצדיקה מחיקת התביעה על הסף.
בהקשר זה אף התייחסה התובעת לטענת הנתבעת, כי עברה בדיקות פוליגרף, והבהירה כי מהימנות בדיקות כאלה, שנויה במחלוקת ואינה קבילה כראיה, אלא בהסכמת הצדדים.

גם באשר להגנת תום הלב, אשר לה טוענת הנתבעת, תגובת התובעת הינה שהנתבעת אינה עומדת בתנאי סעיפים 15(2) ו-16(ב) לחוק איסור לשון הרע.

14. התובעת טוענת, כי הנתבעת היא זו שהביאה את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת, והתראיינה באמצעי התקשורת, וזאת מעבר להגשת התביעה לבית הדין, שבה, כשלעצמה, אין כדי להוות לשון הרע.

15. באשר לטענת השיהוי טענה התובעת, כי המתינה עם הגשת התביעה, מאחר והצדדים ניסו להביא המחלוקת ביניהם לידי סיום בהליך גישור, ועל כן התובעת, שלא רצתה לפגוע בהליך הגישור, לא הגישה תביעה באופן מיידי, לאחר הראיונות באמצעי התקשורת.
מכל מקום טענה התובעת, כי התביעה הוגשה תוך פחות משנתיים, מיום התגבשות עילות התביעה, וכי לא נגרם לנתבעת נזק ראייתי כלשהו.
התובעת הפנתה לעניין זה לפסק-הדין בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים.

16. התובעת אף טוענת, כי אין כל הצדקה להאריך המועד לנתבעת להגיש כתב הגנה, וזאת לאור פסק הדין ברע"א 10227/06 בובלין נ' אינדיג.

הכרעה:

17. דין בקשת הנתבעת למחיקת התביעה כנגדה על הסף - להדחות.

ככלל, דרך המלך איננה מחיקת תביעה, או דחייתה על הסף, אלא בירור המחלוקת לגופה.

18. לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעתה של התובעת - כמעביד כנגד הנתבעת - שהיתה עובדת שלה, וזאת בקשר ליחסי עבודה, כעולה בבירור מהוראות סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה.
הסעיף הנ"ל זו לשונו:

"(א) לבית דין אזורי תהא סמכות יחודית לדון -
בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעביד או נושא משרה אצלו, או של מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; לעניין זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות העובדים."

ככלל, המגמה הינה לרכז בידי בתי הדין לעבודה, באופן יחודי, את הסמכויות הנוגעות ליחסי העבודה האינדיוודואליים והקיבוציים, וכן את ענייני הביטחון הסוציאלי.

יש לבחון את מהות היחסים שהיו בין התובעת לנתבעת, והאם האמירות המהוות, כך לטענת התובעת, לשון הרע כלפיה, הינן אמירות בהתייחס למעשים שבוצעו בתקופת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין השתיים, או בהקשר לקיומם של יחסים אלה.

בכתב התביעה טוענת התובעת, כי הנתבעת התראיינה באמצעי התקשורת (בעיתונות ובערוצי הטלוויזיה), תוך שהיא מוסרת מידע על מעשים או שיחות, שהתקיימו במהלך קיומם של יחסי עובד ומעביד בין השתיים.

בהקשר זה נציין, כי מקובלים עלינו הנימוקים המפורטים בפסק-דינו של כבוד השופט בנימין ארנון ב-ת.א. (מרכז) 8370-02-11, גמא ניהול וסליקה בע"מ נ' חלמיש ואח' (6.7.10), (להלן: "עניין חלמיש"), באשר לסמכותו של בית הדין לעבודה בתביעות המבוססות על חוק איסור לשון הרע, כאשר הסמכות בבירור חלה, גם כאשר המדובר בעובד לשעבר ובמעביד לשעבר, ועילת התביעה הינה בקשר ליחסי עבודה.

בעניין חלמיש נאמרו הדברים הבאים:

"כאשר מתקיימים יחסי עובד ומעביד כסדרם הרי שהסיכוי כי תתקיים עילה מכח חוק איסור לשון רע הוא נמוך יותר מזה הקיים כאשר יחסי עובד מעביד כשלו. דווקא לאחר סיום יחסי העבודה שבין הצדדים יתכן ומי מהצדדים יראה עצמו פטור מחובות אשר הוטלו עליו כלפי הצד האחר בעת שהצדדים היו קשורים במערכת יחסים של עובד ומעביד. סביר להניח כי לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד בין הצדדים יווצר מצע "פורה" יותר למעשים המבססים תביעה בגין לשון הרע".

אשר על כן, הגיונם של דברים, כמו גם תכלית החוק, מביאה למסקנה, כי גם תביעות שעניינן הוצאת לשון הרע שנעשתה על-ידי עובד לשעבר על מעבידו לשעבר, או להיפך, על-ידי מעביד לשעבר על עובדו לשעבר, וזאת בהתייחס למעשים ו/או אמירות במהלך קיומם של יחסי עובד ומעביד, תהא בסמכות בית הדין לעבודה.

ברור, כי מעבר לזהות הצדדים, גם עילת התביעה צריכה להיות קשורה מהותית ליחסי העבודה שבין אותם צדדים, ולא למסגרת יחסים אחרת.

טול דוגמא של שכנים או של בעל ואישה, שהתקיימו ביניהם יחסי עובד-מעביד, וגם מערכת יחסים אחרת, דהיינו יחסי שכנות או יחסי משפחה.

ככל שלשון הרע קשור ביחסי העבודה, תהא הסמכות לבית הדין לעבודה, בעוד שככל שלשון הרע יהא קשור ליחסי השכנות או ליחסי המשפחה, לא תהא סמכות לבית הדין לעבודה.

בענייננו, לא נטען, כי הדברים אשר נאמרו על-ידי הנתבעת במסגרת ראיונותיה לאמצעי התקשורת, קשורים למערכת יחסים אחרת בין התובעת לנתבעת, מעבר ליחסי עובד-מעביד שהתקיימו ביניהן, ועל כן התביעה בגין לשון הרע המבוססת על הנאמר בראיונות אלה, הינה בסמכות בית הדין לעבודה.

19. באשר לעילות נזיקיות, אלה אינן בסמכותו של בית הדין לעבודה, למעט החריגים המפורטים בסעיף 24(א)(1ב), והכוללים גם עילה של הפרת חובה חקוקה.

אשר על כן, ככל שהתובעת טוענת, כי הנתבעת הפרה חובות חקוקות, יש סמכות לבית הדין לעבודה לדון בטענה, כמובן מבלי שנחווה דעתנו, לעת הזו בה אנו דנים אך ורק בבקשה למחיקה על הסף, מה הם כל היסודות שעל התובעת להוכיח, על מנת לזכות בסעד מכח העוולה של הפרת חובה חקוקה.

יתר על כן, ככל שתביעת התובעת לפיצוי כספי מבוססת על טענות חוזיות, דהיינו על הפרת החובה החוזית לסודיות ו/או על הפרת חובת תום הלב החלה בין עובד-ומעביד, הרי עילות התביעה החוזיות, להבדיל מעילות נזיקיות - הינן, וודאי, בסמכותו של בית הדין לעבודה.

20. באשר לסעד המבוקש המבוסס על הוראות סעיף 29 לחוק הגנת הפרטיות, נציין, כי שלא כמו באשר לחוק איסור לשון הרע, אשר לגביו הוסף סעיף 24(א)(ד1) לחוק בית הדין לעבודה, לא הוסף סעיף רלוונטי לחוק בית הדין לעבודה, המעניק סמכות לבית הדין לדון בתובענה של עובד או של מעביד בקשר ליחסי עבודתו, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק הגנת הפרטיות.

סעיף 29א(ב) לחוק הגנת הפרטיות, דן באפשרות לחייב נתבע לשלם לנפגע פיצוי ללא הוכחת נזק במשפט בשל עוולה אזרחית, לפי סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות, לרבות אפשרות לחייב כפל פיצוי, אם הוכח שהפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה לפגוע.

סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות קובע, כי פגיעה בפרטיות תהא עוולה אזרחית, אשר הוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש], יחולו עליה.

החובה לשמור ולהגן על פרטיות קיימת גם במערכת יחסי עובד ומעביד.
לבית הדין הסמכות לבדוק ולהכריע בשאלה, האם נעשתה פגיעה בפרטיות, והאם לאפשר גילוי מסמכים כאלה או אחרים, תוך התייחסות להוראות החוק המגנות על פרטיות.

שאלה נפרדת הינה - האם לבית הדין לעבודה יש סמכות ליתן סעד המבוסס על סעיף 29א(ב) לחוק, שהינו סעד הניתן במסגרת תביעה נזיקית, ובלא הקניית סמכות ספציפית לבית הדין לעבודה, אין לבית הדין לעבודה סמכות לתיתו (עיין והשווה את נוסח סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, לסעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות, ואת נוסח סעיף 7א' לחוק איסור לשון הרע, לנוסח סעיף 29א' לחוק הגנת הפרטיות).

21. באשר לטענות המבקשת/הנתבעת, המבוססות על סעיפים 13 ו-15 לחוק איסור לשון הרע, נציין כי תביעת התובעת איננה בשל הטענות הנטענות בכתבי הטענות שהוגשו לבית הדין, או בשל אמירות שנאמרו במהלך הדיון והמתועדות בפרוטוקול, אלא המדובר בתביעה המבוססת על ראיונות שנתנה הנתבעת לאמצעי התקשורת, ואשר לטענת התובעת, במהלך ראיונות אלה, פורסם לשון הרע כלפיה.
בנסיבות אלה, אין המדובר בסיטואציה המפורטת בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, והקובעת שפרסום כזה לא ישמש עילה למשפט פלילי, או אזרחי.

כמו כן, באשר לטענות ההגנה הנטענות על-ידי הנתבעת, במסגרת הבקשה למחיקת הבקשה על הסף, כשמן כן הן, טענות הגנה אשר על הנתבעת להביא ראיות לקיומן בהתאם לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, רק לאחר שהתובעת תוכיח את אשר מוטל עליה להוכיח בהתייחס לפרסום לשון הרע.

אין מקום למחיקה על הסף של כתב התביעה, רק מאחר והנתבעת טוענת, כי יש לה טענות הגנה.

22. באשר לטענת השיהוי שנטענה על-ידי הנתבעת, טענה זו אינה מצדיקה מחיקה על הסף, כאשר התביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, וכאשר קיים הסבר סביר - קיומו של הליך גישור - לאי הגשת התביעה קודם לכן, וזאת עוד מבלי להתייחס לטענת התובעת, כי הנתבעת לא טענה, ואין בבקשתה הוכחה, לנזק בשל השיהוי הנטען.

23. לאור האמור לעיל, לא מצאנו ממש בטענות הנתבעת, באשר למחיקת התביעה על הסף, למעט בהתייחס לסעד המבוסס על הוראות סעיף 29א' לחוק הגנת הפרטיות.

באשר לסעד זה שעניינו פסיקת פיצויים מוגדלים ללא הוכחת נזק, בשל פגיעה בפרטיות, הרי כפי שציינו לעיל, המדובר בסעד המתייחס לפגיעה בפרטיות בהיבט הנזיקי - פגיעה בפרטיות כעוולה אזרחית, לפי סעיף 4 לחוק הגנת הפרטיות, ועל כן אין מקום לפוסקו בבית הדין לעבודה.

24. על הנתבעת להגיש כתב הגנה מטעמה, עד לתאריך 12.7.12.

25. בית הדין ייקח בחשבון, בעת פסיקת ההוצאות בסיום ההליך, גם את הצורך במתן החלטה בבקשה למחיקה התביעה על הסף.

ניתנה היום, כבוד סיון תשע"ב, 12 יוני 2012, בהעדר הצדדים.

עדה וולקן
נציגת עובדים

עפרה ורבנר - שופטת

בני זוסמן
נציג מעסיקים

10 מתוך 10


מעורבים
תובע: שרה נתניהו
נתבע: ליליאן פרץ
שופט :
עורכי דין: