ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רויטל כהן נגד עיריית נשר :

בקשה מס' 2

בפני כבוד השופט יגאל גריל, ס. נשיא

המבקשת:
רויטל כהן
ע"י ב"כ עוה"ד חיים כפיר ואשר אפריאט

נגד

המשיבה:
עיריית נשר
ע"י ב"כ עוה"ד דן י. ארטן ואח'

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

החלטה

א. בפניי בקשתה של המשיבה, עיריית נשר (להלן: "העירייה"), לסלק על הסף את בקשתה של המבקשת לאישור התובענה המנהלית כתובענה ייצוגית.

את בקשתה, לאישור התובענה המנהלית כייצוגית, הגישה המבקשת ביום 1.2.12, בטענה שהיא גילתה לאחרונה שלפי סעיף 18 ב' לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, מחוייבת העירייה מאז 1.3.06 לספק לה, בהיותה תושבת נשר, שירות טלפון חינמי לדיווח על תקלות, ובכלל זה להתקשר בחינם למוקד השירות והתקלות שמטעמה לנוכח היותה ספק מים לפי חוק המים.

במהלך 6 השנים האחרונות נאלצה המבקשת, לגירסתה, להתקשר בהזדמנויות שונות אל העירייה לדווח על תקלות מים, אך מכיוון שבחשבונות המים לא ציינה המבקשת את מספר הטלפון החינמי לדיווח על תקלות נאלצה המבקשת לטרוח ולברר בכוחות עצמה את מספר הטלפון לדיווח על תקלות, ומשהתברר שלא קיים מספר כזה נאלצת היא לחייג למספר 106, ולהמתין זמן רב למענה אנושי.

להערכתה של המבקשת, נאלצה היא לבצע בשש השנים שלושים שיחות בגין תקלות, וכל שיחה עלתה לה כ-3 ₪, וזאת במובחן משיחה חינמית.

ב. את הקבוצה שהיא מבקשת לייצג מגדירה המבקשת כ: "כל ציבור הלקוחות והצרכנים של המשיבה, אשר התקשרו למוקד שירות התקלות הטלפוני של המשיבה ו/או למספר 106 המוביל ליעד זה, ואשר חוייבו בגין כך בתשלום, החל מיום 1.3.06 ועד למועד הגשת תובענה זו לרבות כל ציבור הלקוחות והצרכנים, אשר קיבלו מהמשיבה חוזי התקשרות ו/או חשבונות מים ו/או פנו לאתר האינטרנט של המשיבה, מבלי שיופיע בהם מספר טלפון חיוג חינם לדיווח אודות תקלות".

את הפיצוי המגיע מן העירייה ל- 7,500 הלקוחות שנטען כי ניזוקו מעריכה המבקשת ב-675,000 ₪.

ג. עילות התביעה הנטענות הן: הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 18 ב' לחוק הגנת הצרכן, עוולת הרשלנות, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חובת תום הלב והגילוי הנאות, וכן הטעייה וחובת גילוי, כמשמעותן בחוק הגנת הצרכן.

ד. המבקשת טוענת כי התנהלותה של העירייה פגעה בממונה וברגשותיה, ניצלה את תמימותה, השחיתה את זמנה, והסבה לה עגמת נפש עצומה.

ה. העירייה הגישה את בקשתה לסלק על הסף את הבקשה לאישור התובענה המינהלית כתובענה ייצוגית, וזאת מחמת העדר סמכות עניינית הואיל וחוק תובענות ייצוגית, התשס"ו-2006, וחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס -2000, אינם מאפשרים את הגשת תביעתה של המבקשת כנגד העירייה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

עוד נטען שכתב התביעה אינו מבוסס באופן הנדרש כדי להקים סעד למבקשת, וגם משום כך יש למחוק את הבקשה על הסף.

ו. טוענת העירייה שסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים קבועה בסעיף 5 (3) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים לדון בתובענה המנויה בתוספת השלישית של החוק הנ"ל.

סעיף 2 של התוספת השלישית מורה כי הסמכות היא לדון בתביעה כאמור בסעיף 5 (ב) (2) לחוק תובענות ייצוגיות, ואולם, כך טוענת העירייה, הבקשה בענייננו אינה נסמכת על סעיף 5 (ב) (2) לחוק תובענות ייצוגיות ואינה נובעת ממנו, ולכן אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בבקשה לאישור.
כמו כן טוענת העירייה שייעודם של בתי המשפט לעניינים מינהליים הוא לאפשר לאזרח להעמיד לביקורת שיפוטית את המעשה המינהלי.

לכן, כך נטען, סמכותו של בית משפט זה חלה רק על פעולה מנהלית הנובעת מהחלטה מינהלית ואינה משתרעת על תחומי המשפט הפרטי.
מוסיפה העירייה שככל שקמה עילת תביעה מן המשפט הפרטי מתוך המעשה המינהלי יש לברר זאת בבית המשפט האזרחי. אף אם ייתכנו מקרים בהם המעשה המינהלי מקים עילת תביעה מן המשפט הפרטי, תתברר עילה כזאת בבית משפט אזרחי ולא בבית משפט לעניינים מינהליים.

ז. לחלופין, מוסיפה וטוענת העירייה, שחסרה ראיה או אף ראשית ראיה שיש בה כדי לתמוך ביסוד קיומה של עילה אישית או ביסוד הנזק. העירייה מדגישה שעל בית המשפט לבחון את התשתית הראייתית הלכאורית שמביא מי שמבקש לאשר את תביעתו כתובענה ייצוגית.

בפנינו אין המבקשת מציינת מתי התקשרה לעירייה. היא אף לא צירפה כל ראיה המעידה שבכלל התקשרה ושילמה את עלות השיחה (כגירסתה), או שהתקשרה לשירות הניתן במוקד 144 של בזק או כמה זמן "בוזבז", ולמעשה אין כל ראיה שהמבקשת התקשרה לעירייה.

כמו כן טוענת העירייה שהמבקשת אינה מפרטת מתי התרחשו תקלות ומה היה בדיוק סוג התקלות על מנת שניתן יהא לברר על מי חלה האחריות לטיפול בהן.

המבקשת גם לא צירפה חוות דעת רפואית לביסוס טענתה בדבר הפגיעה הנפשית הנטענת.

עוד טוענת העירייה, שהמבקשת הסתירה מבית המשפט ראיות ומסמכים בסיסיים המגבשים את עילת הנזק, ולא פירטה את המועדים בהם התקשרה, לגירסתה, והיא אף לא ביססה את טענתה בדבר הפגיעה הנפשית הנטענת. העירייה סבורה שהתנהלותה זו של המבקשת מעידה על חוסר תום לב.

ח. בתגובתה טוענת המבקשת, שמקור החובה של העירייה, בגין ההפרה נשוא בקשת האישור, הוא בחוק הגנת הצרכן שבמוקד הוראותיו עומדים יחסי עוסק –צרכן.

מעמדה של העירייה, בענייננו, הוא כמעמד עוסק. באין הוראה השוללת את תחולת חוק הגנת הצרכן על העירייה, יכולה בקשת האישור להתבסס על פרט 1 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, הואיל ושירות טלפוני הוא שירות צרכני מובהק בין עוסק ללקוח.

במסגרת בקשת האישור התבקש סעד של פיצויים כנגד העירייה. בכך ניתן לראות בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות, ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים,

כמצוות סעיף 5 (ב) (2) לחוק תובענות ייצוגיות. מכאן שעל בקשת האישור להתברר בבית המשפט לעניינים מינהליים.

לחלופין, אם תתקבל טענת העירייה בדבר חוסר סמכות עניינית, עותרת המבקשת כי הדיון יועבר לבית המשפט המחוזי בחיפה לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט.

בנוסף טוענת המבקשת, שאין בבקשת האישור חוסר ראיות כלל ועיקר, בוודאי שלא במידה המצדיקה דחייה על הסף.

ט. על תגובה זו משיבה העירייה וטוענת שהמבקשת לא נתנה כל טעם מדוע סכסוך הנובע מן המשפט הפרטי ראוי שיתברר דווקא בפני בית המשפט לעניינם מנהליים, ולא בפני בית המשפט האזרחי, שהרי בקשת האישור מעלה טענות מלב לבו של המשפט הפרטי.

לטענת העירייה, עילות הנובעות מן המשפט הפרטי צריכות להתברר בבית המשפט האזרחי.

כמו כן, מוסיפה העירייה, שהמבקשת מסרבת לספק ראייה אובייקטיבית בדמות מסמכים, לביסוס טענתה שהיא התקשרה לעירייה, הגם שראיות בסיסיות אלה מצויות לכאורה, בהישג ידה, והימנעות המבקשת מלהביא ראיות ספציפיות מקימה נגדה חזקה שאילו היו אלה מובאות בפני בית המשפט הן היו פועלות כנגדה. בנוסף, גם לא צירפה המבקשת חוות דעת לביסוס טענתה בדבר נזק נפשי.

י. לאחר שנתתי דעתי לטיעוניהם של הצדדים מסקנתי היא שעליי לדחות את הבקשה לסילוק על הסף.

י"א. אין צריך לומר שבית המשפט יבחן בקפידה רבה בקשה לסילוק תביעה על הסף, וזאת בשים לב לעקרון היסוד בדבר חופש הגישה לערכאות.

לעיצומו של ענין: סעיף 5 של חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים קובע, כי בית המשפט לעניינים מנהליים ידון, בין היתר, בתובענה המנויה בתוספת השלישית (ס"ק (3)).

סעיף 2 של התוספת השלישית עניינו: "תביעה כאמור בסעיף 5 (ב) (2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006".

סעיף 5 (ב) (2) של חוק תובענות ייצוגיות קובע:

"בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, תוגש לבית המשפט לעניינים מינהליים.
בסעיף קטן זה, "החלטה של רשות" – כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים".
(ההדגשה שלי – י.ג.).

י"ב. סעיף 2 של חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים מגדיר "עניינים מנהליים" כעניינים הנוגעים לסכסוכים שבין אדם לרשות.

אין חולק על כך, שהעירייה היא בגדר "רשות". "החלטה של רשות" מוגדרת: "החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל".
(ההדגשה שלי – י.ג.).

י"ג. המבקשת טוענת בבקשת האישור כי העירייה חדלה מלאפשר לציבור לקוחותיה להתקשר בחינם למוקד השירות והתקלות, ובכך הפרה את חובתה לפי סעיף 18 ב' של חוק הגנת הצרכן (תיקון התשס"ו) המחייב עוסק המנוי בתוספת השניה לספק שירות טלפוני חינם לצורך מתן מענה (כולל מענה אנושי), וכן לגלות לצרכן באופן ברור ובולט את מספר הטלפון שבו ניתן לקבל את השירות הטלפוני ואת השעות בהן ניתן השירות, הכל כמפורט בסעיפי המשנה של סעיף 18 ב'.

י"ד. מעיון בתוספת השניה של חוק הגנת הצרכן עולה כי מופיע: "ספק מים כמשמעותו בחוק המים, התשי"ט-1959".

מן החשבונות התקופתיים שצורפו לבקשת האישור עולה לכאורה כי העירייה היא בענייננו ספקית המים, ומכאן לכאורה תחולת הוראת סעיף 18 ב' של חוק הגנת הצרכן.
כאמור כבר לעיל: בקשה לאישור נגד רשות, בתביעה שעילתה החלטה (או העדר החלטה) של הרשות, ולרבות מעשה או מחדל של הרשות, ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, תוגש לבית המשפט לעניינים מנהליים.

בענייננו, הסעד המבוקש, לפי הנטען בבקשת האישור, הוא פיצוי הלקוחות בגין הנזק הנטען (עיינו, למשל, סעיפים 24 עד 27 של הבקשה).

עולה מכל האמור לעיל שהסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

ט"ו. אין בידי לקבל את טענתה הנוספת של העירייה, דהיינו, העדר ראיה או ראשית ראיה התומכת ביסוד קיומה של עילה אישית או ראיה לביסוס הנזק הנטען, ובכלל זה הבאת נתונים רלוונטיים, מסמכים, וכן חוות דעת בענין הפגיעה הנפשית הנטענת.

אינני רואה מקום להוסיף ולהרחיב את הדיון בטענות אלה הואיל ואין לדון בכך במסגרת של בקשה לסילוק על הסף. גם אילו הייתי קובע שיש לקבל את טענתה זו של העירייה, כולה או מקצתה, עדיין לא היה בכך כדי להצדיק היענות לבקשה לסילוק על הסף. יהא בהחלט מקום לדון בטענות אלה כאשר תתברר בקשת האישור לעיצומו של ענין.

ט"ז. בעניין זה אני מפנה לדבריו של כבוד השופט (כתוארו אז) א. גרוניס בע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות, בפיסקה 5 (לא פורסם, 20.7.2010):

”הדיון בטענותיה נגד אישור התובענה הייצוגית התקיים בגדר הבקשה לסילוק על הסף. דרך דיונית זו אינה ראויה. למעט במקרים חריגים, אשר המקרה דנא אינו נמנה עליהם, אין לדון בטענות סף נגד אישור התובענה הייצוגית בגדר הליך של בקשה לסילוק על הסף, אלא בגדר הבקשה לאישור עצמה.“ (ההדגשה שלי – י.ג.)

י"ז. בנוסף, כתב בעניין זה כבוד השופט (כתוארו אז) א. גרוניס ברע"א 2022/07 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' אר און השקעות בע"מ, בפיסקה 4 (לא פורסם, 13.8.2007):

”ככלל אין לדון בבקשה לסילוק על הסף של תובענה ייצוגית בנפרד מהדיון בבקשה לאישור התובענה (ראו, רע"א 8332/96 שמש נ' רייכרט, פ"ד נה(5), 276, 290 (2001) (להלן - עניין שמש)). אשר לבקשה לסילוק הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להבדיל מסילוק התובענה גופה), נקבע כי סעד שכזה יינתן במקרים חריגים וקיצוניים, בהם ברור על פני הדברים שאין בבקשה ולא כלום (ראו, עניין שמש, 290).“ (ההדגשה שלי – י.ג.)

ובהמשך (שם, בפיסקה 6):

”נראה, כי כיום קיים משקל מופחת, אם בכלל, לטיעון כי ראוי לדון בטענות המכוונות נגד העילה האישית עוד טרם הדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית. אמנם, שאלת קיומה או העדרה של עילת תביעה אישית הינה שאלה שראוי לה להתברר בשלב מקדמי של הדיון, אך דומה כי הבקשה לאישור תובענה ייצוגית לכשעצמה מהווה שלב מקדמי דיו לצורך בירור זה. ודוק, אין בדברים אלה כדי לומר כי לעולם לא ניתן יהיה לבקש את סילוקה על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית. ניתן להעלות על הדעת טענות שבדין או שבעובדה הדורשות בירור פשוט יחסית, ושיש בהן כדי להשמיט את הקרקע תחת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית כולה. כך למשל, עשויה להיות טענת התיישנות הרלוונטית לכל הקבוצה התובעת (להבדיל מהתיישנות עילתו האישית של התובע המייצג בלבד).“

י"ח. יפים לענייננו גם דבריו של כבוד השופט ח. מלצר ברע"א 5154/08 קוסט פורר גבאי את קסירר רו"ח נ' קדמי ואח', בפיסקה 5 (לא פורסם, 2.4.2009):

”ככלל אין מקום לערוך דיון נפרד בבקשה לאישור תובענה כייצוגית, ובבקשה לסילוק בקשת האישור על הסף... הדיון בבקשה לאישור תובענה כייצוגית הוא עצמו הליך מקדמי (אף כי אין חולק על השלכתו הרבה על תוצאות ההליך העיקרי), ופיצולו לתת-הליכים איננו רצוי ועלול לגרום רק לסירבול ההליך. הנה כי כן, אם גורלה של הבקשה לאישור להידחות כיוון שאין היא עומדת בתנאים הנדרשים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: החוק), הרי שהיא ממילא תידחה בתום הדיון בבקשה לאישור. מכאן שהגשת בקשה למחיקת ההליך על הסף או לדחייתו כאמור, איסוף התשובות לבקשה, דיון והחלטה באותה בקשה, וכן דיון ההמשך השכיח במכלול מעין זה – פניה לבית משפט זה בערעור, או בבקשת רשות ערעור– כל אלה עשויים להביא לפרקים להשחתת זמנם של הצדדים ובתי המשפט שלא לצורך, ולהשהייתו (במקום להאצתו) של סיום ההליך, גם מקום שבו אכן נמצא כי בקשת האישור איננה עומדת בתנאי החוק.
לכלל האמור קיים אמנם חריג, אולם המדובר – כפי שציין בית המשפט המחוזי הנכבד בצדק– חריג צר: יש הגיון בסילוק אפשרי של הבקשה לאישור על הסף (ובהתאם – לעצם עריכת הדיון בשאלה זו) רק "במקרים חריגים וקיצוניים שבהם ברור על פני הדברים שאין בבקשה ולא כלום" (עניין רייכרט, שם). כאשר קריאה פשוטה של הדברים, על פניהם, מלמדת לכאורה כי המדובר בבקשת סרק, ודיון בבקשה לסילוקה של בקשת האישור על הסף הוא פשוט, מהיר ויכול להוביל למסקנה ברורה וחד-משמעית, אזי יש בסיס לעריכת דיון כאמור.“ (ההדגשה שלי – י.ג.)

י"ט. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני דוחה את בקשתה של העירייה.

אני מחייב את העירייה לשלם למבקשת שכ"ט עו"ד בסכום של 3,000 ₪ שישולמו במשרד ב"כ המבקשת בתוך 30 יום ממועד המצאת החלטה זו, שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום, כ' סיון תשע"ב, 10 יוני 2012, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא החלטה זו בהקדם לבאי כוחם של שני הצדדים.

עמוד 1 מתוך 8


מעורבים
תובע: רויטל כהן
נתבע: עיריית נשר
שופט :
עורכי דין: