ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עיריית נצרת עילית נגד מלאכי וויטיץ :

בפני כבוד השופטת יפעת שיטרית

המבקש
מלאכי וויטיץ

נגד

המשיבה
עיריית נצרת עילית

בית משפט השלום בנצרת

החלטה

בפניי בקשה בהתאם להוראת סעיף 80 (א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן:"חוק העונשין") ולפיה, עותר המבקש לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות הגנתו, בסכום של 7,200 ₪, בגין ההליך הפלילי אשר התנהל כנגדו במסגרת ת"פ 3095/06, של בית משפט זה.
לטענת המשיבה, דין הבקשה להדחות.

מבוא:

כנגד המבקש הוגש לבית משפט זה כתב אישום, בו יוחסה לו עבירה שעניינה העמדת רכב על מדרכה ובכל מקום אחר שאינו כביש (שני גלגלים) – עבירה לפי סעיף 5 (א) לחוק עזר לנצרת עילית (העמדת רכב וחנייתו) תשס"ה – 2004 (להלן: "חוק העזר").

במסגרת הכרעת דין שניתנה על ידי ביום 1.12.10, באתי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח את הנטען על ידה בכתב האישום ולהרים בהקשר זה את נטל ההוכחה הרובץ לפתחה ולפיכך, זיכיתי את המבקש מן המיוחס לו בכתב האישום. בהקשר זה ראה הכרעת הדין, כאמור, מיום 1.12.10, הנפרשת על פני 18 עמודים.
משזוכה המבקש, כאמור, הוא עותר לפסוק לו הוצאות הגנתו, כפי המפורט לעיל.

טיעוני המבקש:

במסגרת בקשתו טען המבקש, כי בהתאם לקביעות בית המשפט, הן העובדתיות והן המשפטיות, כפי שנקבעו בהכרעת הדין, הרי שישנו שוני מהותי בין העבירה המצוינת בדו"ח שקיבל, לבין העבירה שיוחסה לו בכתב האישום, זאת הן ביחס לעובדות כתב האישום והן ביחס להוראת החיקוק המיוחסת.

הוסיף והפנה המבקש לקביעותיי בהכרעת הדין ולדידו, מקביעות אלה עולה, כי המשיבה לא עמדה בדרישות הבסיסיות הנדרשות בהליך הפלילי, כבר בעת הגשת כתב האישום. כך הוסיף וציין המבקש, כי בטרם כפר במיוחס לו בכתב האישום, עמד בקשר טלפוני עם המחלקה המשפטית אצל המשיבה ואף נסע במיוחד למשרדיה, כאשר המבקש מתגורר בקצרין ומשרדי המשיבה הינם בנצרת עילית. המבקש טוען, כי הגיע למחלקה המשפטית, כאמור, ניסה להסביר לנציגיה את טענותיו, אולם לא עלה בידיו כדי לשכנעם ואלה השיבו לו, כי "נתראה בבית משפט".

עוד הוסיף וטען המבקש, כי העלה את טענותיו גם במסגרת טענת "אין להשיב לאשמה", אותה העלה בסיום פרשת התביעה. דא עקא שהמשיבה לא טרחה כדי לתקן את כל הפגמים והדרוש תיקון, עד לסיום ההליכים המשפטיים והגעתם עד תום. לאור כל האמור לעיל, טוען המבקש, כי נפלו אצל המשיבה שגגות טעויות רבות, כפי המפורט בטיעוניו.

זאת ועוד, המבקש טוען, כי גם במסכת הראיות כפי שהובאה לבית המשפט לא פעלה המשיבה כדבעי ונפלו פגמים בעשייתה זו. מנגד, טוען המבקש, כי אם הייתה טורחת המשיבה כדי לבחון את הדברים לעומקם ולאשורם ומבצעת תפקידה כדבעי, הייתה נוכחת בפגמים שנפלו בפעולותיה ובמסכת הראיות בה היא אוחזת והייתה נמנעת מלהגיש כתב אישום בעניינו. כך הדגיש המבקש, כי לאור העובדה שהמשיבה עמדה על ניהול ההליך הפלילי, בית המשפט נדרש לשמיעת ראיות הצדדים ולניהול ההליך הפלילי עד תום, אשר היה כרוך בקיום 8 ישיבות, מתן החלטות בבקשות וכתיבת הכרעת דין ארוכה ומפורטת. זאת ועוד, בשל אלה נאלץ המבקש להגיע לבית המשפט למעלה מ-10 פעמים, כך גם למשרדי המשיבה, למזכירות בית המשפט ואף טרח בכתיבת בקשה זו.

כן מוסיף וטוען המבקש, כי לאור הקביעה בסעיף 54 בהכרעת הדין, הרי שנוכח הפגמים שעלו מכתב האישום, לא יכול היה הנאשם להתגונן כדבעי. כך טוען המבקש, כי אי מתן האפשרות להתמודד עם כתב האישום פוגע בזכותו למשפט הוגן. בהקשר זה מדגיש המבקש, כי הזכות להליך הוגן טומנת בחובה ראייה רחבה המתבססת על שיקולים של הגינות, צדק ומניעת עיוות דין וכי זכותו של נאשם המובא בפלילים לדעת במה הוא מואשם וכך גם זכותו להתגונן במשפטו.

משכך, טוען המבקש, כי כתב האישום בעניינו הוכן ברשלנות רבה, מבלי שהמשיבה טרחה ללמוד את חומר הראיות הנדרש, אשר אמור היה להוות בסיס להוכחת הנטען בכתב האישום. כך מדגיש המבקש, כי בהתאם לספרות הנוהגת, מקום בו יכלה המשיבה מלכתחילה לבדוק את גרסת המבקש בדבר חפותו שהתאמתה לאחר מכן והיא לא עשתה כן, כי אז מתקיים הבסיס לחיוב המשיבה בהוצאות הגנה.

עוד מוסיף וטוען המבקש, כי האמור בסעיף 80 (א) לחוק העונשין ולפיו "לא היה יסוד לאשמה", פירושו, כי על יסוד החומר שהיה ברשות התובע ואם היה נבדק כדבעי על ידי התובע, לא היה מקום להגשת כתב אישום, משום שאין בתשתית הראייתית האמורה כדי לבסס, לכאורה, אישום כנגד המבקש.

נוכח כל האמור לעיל, טוען אפוא המבקש, כי יש לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות הגנתו בסכום של 7,200 ₪.

בדיון אשר התקיים בפניי ביום 29.3.12, חזר המבקש על טיעוניו והתייחס לאמור בתגובת המשיבה. בהקשר זה ביקש המבקש להדגיש, כי אין כל חיוב בחוק או בפסיקה המחייב את המבקש להרחיב את טענות הכפירה במיוחס לו בכתב האישום, בהן הוא אוחז. עוד טען המבקש, כי כאשר הגיש את בקשתו להישפט, ביקש כי הקנס יבוטל לאור היותו נכה ולא כפר בעצם ביצוע עבירת החניה. באשר לטענת המשיבה ולפיה, התנהלות המבקש היא שהביאה בסופו של יום להגשת כתב האישום, טוען המבקש, כי דין בקשה זו להידחות, שכן לדידו הוא עושה מאמצים להגיע למשרדי המשיבה, לשוחח עם עורכי הדין שם ולשכנעם, כי אין מקום להגיש כנגדו כתב אישום וכי במעמד זה הוצגו רוב טענותיו של המבקש, אשר בסופו של יום הביאו לזיכויו מן המיוחס לו בכתב האישום, אך התובעים אצל המשיבה לא קיבלו טענות אלו. באשר לטענת המשיבה ולפיה, בעובדה שטענת המבקש "שלא להשיב לאשמה" נדחתה יש כדי לשמוט את הבסיס תחת טענתו כאן, טוען המבקש, כי רובם המכריע של הנימוקים לזיכויו הושתתו על עדותו השנייה של הפקח אלבז, אשר הובאה במסגרת פרשת ההגנה וזו לא הייתה מונחת בפני בית המשפט, כאשר החליט שעל המבקש להשיב לאשמה. המבקש שב ומפנה לנימוקים אשר עמדו בבסיס הכרעת הדין, אשר הביאו לזיכויו, כאמור.

בדיון מיום 30.5.12, השלים המבקש את טיעוניו והתייחס, בין היתר, לטיעוני המשיבה, שב והדגיש את הזמן המשפטי ומספר הישיבות שנדרש לקיום ההליך הפלילי, זמן שיפוטי יקר שהיה כרוך בכך וזמנו של המבקש עצמו, בעוד שההליך כולו יכול היה להסתיים עוד בתחילתו, כאשר נפגש עם היועמ"ש של המשיבה בטרם ניהול ההליך. עוד ביקש המבקש, כי בית המשפט יתייחס בהחלטתו כאן גם להחלטת בית המשפט במסגרת ניהול ההליך עצמו וזאת בהתייחס לשתי ישיבות אליהן לא הגיעה המשיבה, כאשר שם נקבע, כי סוגיית ההוצאות תקבל את ביטויה במסגרת הכרעת הדין ולא נעשה כן. משכך, עותר המבקש, כי בית המשפט יתייחס לסוגיה זו גם במסגרת החלטה זו. על טענותיו אלו חוזר המבקש גם בתגובתו בכתב שהוגשה בהתייחס לתגובת המשיבה לבקשה.

טיעוני המשיבה:

בתגובתה, טענה המשיבה, כי דין הבקשה להידחות. לטענתה, על מנת שבית המשפט יחייב את המשיבה בהוצאות הגנה לפי סעיף 80 (א) לחוק העונשין, הרי שיש צורך בהתקיים שני תנאים מצטברים – האחד, שהנאשם יצא זכאי בדינו והשני, כי לא היה יסוד לאשמה או מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות את השיפוי. כן ציינה המאשימה, כי לאור הכרעת הדין, הרי שאין חולק על כך שהמבקש בענייננו יצא זכאי בדינו. אולם, הלכה פסוקה היא, כי לא די בזיכויו של המבקש על מנת לזכות בהוצאות הגנה וכי המבקש נדרש לצלוח גם את התנאי השני, כאמור.

באשר לטענה, כי לא היה יסוד לאשמה, הרי שטענה זו הועלתה על ידי המבקש לאחר סיום פרשת התביעה ונדחתה על ידי בית המשפט, אשר קבע, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירה.

עוד מדגישה המשיבה, כי עת שביקש המבקש להישפט בגין הודעת הקנס נשוא כתב האישום דנן, לא עמד המבקש על כל אותן טענות אשר צצו תוך כדי ניהול ההליך ואשר מוצאות את ביטוין גם בבקשה דנן. מנגד, בבקשתו להישפט טען המבקש, כי דין הודעת הקנס להתבטל בשל היותו נושא תו נכה, כאשר צירף תו נכה הנושא מספר רכב שונה ותו לא.
בנסיבות אלו, שעה שבהתאם להודעת הקנס החנה המבקש את רכבו באופן אסור, שעה שבקשתו להישפט נסמכה על עובדה אשר אין בה כדי להוות עילה לביטול הודעת הקנס ובפרט, שעה שעסקינן בעבירה מסוג אחריות קפידה, הרי שהיה יסוד לאשמה, על אף שהמבקש יצא בסופו של יום זכאי בדינו.

לאור האמור לעיל, כאשר בחנה המשיבה את חומר הראיות בתיק, טרם הגשת כתב אישום, ובהתאם לחומר ראיות זה, היא הניחה בדין, כי קיים סיכוי סביר להרשעתו של המבקש במיוחס לו. מכאן, הרי שבדין הוגש, בסופו של יום, כתב האישום כנגד המבקש. נוכח האמור לעיל, טוענת המשיבה, כי במקרה דנן היה יסוד לאשמה ונותר, אפוא, לבחון האם מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות הטלת הוצאות על המשיבה.

באשר לבחינתן של "נסיבות אחרות", טוענת המשיבה, כי בהתאם לפסיקה, מבחן "הנסיבות האחרות" הינו מבחן רחב וגמיש ועל בית המשפט לצקת לתוכו תוכן ולעשות שימוש בשיקול הדעת, בשכל הישר, בניסיון החיים והצדק. על בית המשפט לבחון האם רשויות החקירה והתביעה נהגו באופן בלתי תקין או שמא "הנאשם בהתנהגותו הביא להעלאת החשדות נגדו, לפתיחה בחקירה או להגשת כתב אישום נגדו". בהקשר זה הפנתה המשיבה לפסיקה רלוונטית.

עוד טענה המשיבה, כי לכל שלל טענותיו של המבקש, אשר פורטו תוך כדי ניהול ההליך ומצאו את ביטוין אף בבקשה זו, לא נמצא זכר בבקשתו להישפט עת ציין, כי דין הודעת הקנס להתבטל בשל היותו אוחז בתו נכה. בנסיבות אלה, ניתן להיווכח בנקל, כך טענת המשיבה, כי התנהלותו של המבקש היא שהביאה להגשת כתב האישום נגדו. בהקשר זה ציינה, כי יכול ואם היה טוען המבקש את טענותיו דהיום במסגרת בקשתו לביטול הודעת הקנס או בבקשתו להישפט, כלל לא היה מנוהל הליך זה.

זאת ועוד, טענה המשיבה, כי המבקש גרם לסרבולו של ההליך, בין היתר, בשל בכך שזימן עד תביעה אותו חקר בחקירה נגדית פעם נוספת כעד הגנה, בעיכוב ההליך בשל העלאת טענת "אין להשיב אשמה", אשר במסגרת זו הוגשו סיכומים, בטענות שהעלה המבקש כלפי מסמכים אשר הוגשו יחד עם כתב האישום ובבקשה שהוגשה לביטול כתב האישום לאחר שהמשיבה כבר הגישה סיכומיה.

לאור כל האמור לעיל, טענה המשיבה, כי המבקש בהתנהלותו, גרם לרובן המוחלט של הוצאותיו הנטענות ולפיכך, אין לחייב את המשיבה לשפותו בהתאם להוראת סעיף 80 (א) לחוק העונשין.

במסגרת השלמת טיעוניה בדיון אשר התקיים ביום 30.5.12, חזרה המשיבה על טיעוניה, כאמור. כך ראתה להדגיש, כי העבירה שיוחסה למבקש הינה עבירה מסוג אחריות קפידה ולפיכך, נדרשת המשיבה להוכחת היסוד העובדתי בלבד. זאת ועוד, המגיש בקשה להישט בגין הודעת קנס, די לו, כי יודיע על רצונו להישפט, אולם אם בחר למסור גרסה, הרי שלא ניתן עוד להתעלם ממנה. בהקשר זה ציינה, כי במקרה דנן, שעה שנרשמה לחובת המבקש הודעת קנס בגין העמדת רכב עם שני גלגלים על המדרכה, הוא טען בבקשתו להישפט, כי דין הודעת הקנס להתבטל וזאת בשל העובדה, כי מדובר ברכב הנושא תו נכה ולכן, בהתאם להוראת חוק חניה לנכים ובהתקיים התנאים המצטברים הקבועים שם, יכול היה להחנות את רכבו, כפי שחנה. דא עקא שלא הייתה התאמה בין הרכב לבין המספר הרשום בתו הנכה.

כן הוסיפה וטענה המשיבה, כי יש לבחון את נסיבות המקרה ובהקשר זה לבחון האם במועד בו הוגש כתב האישום, היה לתובעת, שחתמה על כתב האישום, יסוד להניח שיש סיכוי סביר להרשעה. בענייננו, התשובה היא חיובית, זאת לאור הגרסה שמסר המבקש בבקשתו להישפט ולאור העובדה, כי כל מה שנדרש להוכיח הוא היסוד העובדתי, קרי, קיומו של דו"ח מאת הפקח ותו לא. בהקשר זה ציינה עוד המשיבה, כי המבקש לא סתר את הדו"ח ולפיכך, היה יותר מיסוד להניח, כי ההליך יסתיים בהרשעה ומכאן, שבדין הוגש כתב האישום. עוד בהקשר זה ציינה המשיבה, כי כל טענות המבקש, כפי שנטענו לאחר מכן במהלך הדיונים הרבים והארוכים שהתקיימו בתיק זה, אינן יכולות להיזקף אחורנית לרגע הגשת כתב האישום ולהיכלל בין הנתונים, אשר היו בפני התובעת עת הגישה את כתב האישום.

המשיבה התייחסה לטענות המבקש, כפי שאלו פורטו בהרחבה לעיל וטענה, כי בניגוד לטענת המבקש באשר לאמור בסעיף 60 להכרעת הדין, הרי שגרסתו של המבקש יכולה להוות ראיה, ואולם, לא בפני עצמה, אלא היא צריכה להצטרף לראיות נוספות שהמאשימה לא הוכיחה אותן ולא עמדה בנטל ההוכחה הרובץ לפתחה בפלילים. בהקשר זה ציינה, כי בעבירות מסוג זה המשיבה לא נפגשת עם המבקשים, לא שומעת את גרסתם ולא מתרשמת מהם באופן בלתי אמצעי וכי לא בכדי המחוקק לא חייב לנקוט בדרך זו בעבירות מסוג זה.

באשר לטענת המבקש ולפיה, הוא הגיע למשרדי העירייה, למחלקה המשפטית בעיריית נצרת עילית, ודיבר עם עורכי הדין, הרי שטענה זו מעלה תמיהות, הן לאור העובדה, כי בדרך כלל אין המשיבה מאפשרת מפגשים מסוג זה והן לאור מיהות האנשים, אשר לטענת המבקש איתם נפגש.

המשיבה חזרה על טענותיה ולפיהן, המבקש לא עומד בתנאים לקבלת ההוצאות, כאמור בסעיף 80 (א), זאת הן בשל העובדה שלא עלה בידיו להוכיח, כי לא היה יסוד לאשמה או נתקיימו נסיבות אחרות המצדיקות את השיפוי.

דיון:

סעיף 80 (א) לחוק העונשין, הדן ב"הוצאות ההגנה מאוצר המדינה", קובע כדלקמן:

"80. (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982, בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור."

מלשון הסעיף עולה, כי על מנת שתקום זכות לפיצוי בהתאם להוראת סעיף 80 (א) לחוק העונשין, על נאשם לחלוף על פני שלוש משוכות. הראשונה – תנאי הסף, השנייה – עילות הזכאות והשלישית – שיקול דעתו של בית המשפט [ראה ע"פ 303/02, חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"די נז(2), 550, 555 (להלן: "חמדאן") ].

תנאי הסף:

המשוכה הראשונה שעל המבקש כאן לעבור היא, כי המבקש זוכה בדינו או לחילופין, כי האישום כנגדו בוטל בהתאם להוראת סעיף 94 (ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982. בענייננו, המבקש זוכה בדינו במסגרת הכרעת דין שניתנה בעניינו ביום 1.12.10, כאמור. מכאן, שאין חולק, כי המבקש עומד בתנאי הסף הנדרש.

עילות הזכאות:

באשר למשוכה השנייה שעניינה עילות הזכאות, הרי שמסעיף 80 (א) לחוק העונשין, אנו למדים על שתי עילות המזכות נאשם בפיצוי. העילה הראשונה הי, כי "לא היה יסוד להאשמה" והעילה השנייה החילופית היא, כי נתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

עילת הזכאות הראשונה – "לא היה יסוד להאשמה"

משמעה של העילה הראשונה שעניינה, כי "לא היה יסוד להאשמה" היא, כי ההחלטה להעמיד את הנאשם לדין, הייתה בעת שהתקבלה, החלטה שאיננה סבירה. קביעה זו מצריכה מבית המשפט שחזור התשתית הראייתית, שעמדה בפני המאשימה ערב הגשת כתב האישום וקביעה, כי חומר הראיות שנאסף לא יכול היה להקים ציפייה סבירה אצל תובע סביר, כי הנאשם יורשע בדין.

לעניין זה ראה קביעותיו של בית המשפט בע"פ 4466/98, דבש נ' מדינת ישראל, פד"י נו (3), 73, 88, שם נקבע, בין היתר, כדלקמן:

"כך, למשל, ניתן לומר כי לא היה יסוד להאשמה במקום שהמעשה אינו עולה כלל כדי היותו עבירה, או במקום – והוא השכיח – שאין תשתית ראיות ראויה. ראו, למשל: ע"פ 1524/93, מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל (פרשת מיכאלשווילי [2]), בעמ' 655-654; ע"פ 3583/94 לעדן נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 796. יש לבחון באורח אובייקטיבי "אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב-האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה":פרשת יוסף וסרסור [1], בעמ' 520-519, והאסמכתאות בו; נדע כי לא היה יסוד להאשמה מקום "ששום משפטן בר-דעת, לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה נגדו [נגד הנאשם – מ' ח']": ע"פ 269/55 היועץ המשפטי נ' דוד (פרשת יעקב דוד [4]), בעמ' 1825. כך הוא כאשר "לא היה לאל ידי התביעה הכללית, מלכתחילה, להוכיח בוודאות סבירה" פרטים מרכזיים באישום (ע"פ 420/63 ברגמן (ברטל) נ' היועץ המשפטי לממשלה (פרשת ברגמן (ברטל) [5]), בעמ' 562). עוד נאמר, כי יש מקום לבחון, לאחר מעשה, אם הזיכוי היה צפוי מראש: ר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל (פרשת ברעלי [6]), בעמ' 504; ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל (פרשת בדיר [7]), בעמ' 207.
בילוש בניסיון למצוא מכנה משותף לכל נוסחאות אלו כולן יוליכנו קוממיות – ולא להפתעתנו – אל מבחן הסבירות קשישא, אותו מבחן שהורגלנו בו זה מכבר בענפי המשפט כולם, או, אם נישמר בדברינו – ברובם; "סבירות" או היעדר "אשם" מצד התביעה בהגשתו של כתב-האישום לבית-משפט (ראו ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל (פרשת רייש [8]), בעמ' 487, מפי השופט א' גולדברג). פירוש הדברים הוא זה: במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, לא נ.אמר כי לא היה יסוד להאשמה גם אם בערבו של יום יֵצֵא נאשם זכאי בדינו."
בענייננו, בחנתי את סוגיית התשתית הראייתית הלכאורית ב"רחל בתך הקטנה" עת העלה המבקש את טענתו ולפיה "אין להשיב לאשמה". במסגרת זו בחנתי את טענותיו של המבקש, את תגובת המשיבה ואת חומר הראיות וניתנה החלטה ולפיה, כאמור, נדחתה בקשה זו. בהקשר זה אני רואה להפנות לאמור בהחלטתי שם, מיום 23.8.07. בהחלטה זו ובהתייחס לעדותו של עד התביעה הפקח מר יהודה אלבז, קבעתי כדלקמן:
"במסגרת עדותו זו כאמור, הניח עד התביעה את התשתית הראייתית הלכאורית להוכחת העבירה המיוחסת לנאשם. שכן, במסגרת עדותו העיד העד, כי הרכב שמספרו נזכר לעיל, החנה במקום אסור לחניה, כאשר שני גלגליו על מדרכה. במסגרת תשובתו לכתב האישום, במהלך הדיון אשר התקיים בפניי ביום 31/1/07, אישר הנאשם, כי הוא הבעלים הרשום של הרכב והרכב היה בחזקתו במועד האמור. בהקשר זה אף העלה הנאשם טענה, מדוע נאלץ להשתמש ברכב זה, שלא היה לגביו תו נכה, בעטיה של גניבת רכבו הקודם. (ראה בענין זה פרוטוקול הדיון מיום 31/1/07 עמ' 1 לפרוטוקול).
מארג ראיות זה, יש בו כדי להניח את התשתית הראייתית הלכאורית להוכחת העבירה המיוחסת לנאשם. עיקר טענות הנאשם, הינן באשר למשקל עדותו של עד התביעה, ולא באשר לקבילות עדותו. לנאשם טענה ולפיה כאמור, לא החנה את הרכב עפ"י הנטען, ומשכך, לא עבר את העבירה הנטענת. לשם בירור סוגיה זו, והכרעה בין שתי הגירסאות המובאות בפניי, יש לשמוע את גירסת הנאשם ותשובתו לנטען בכתב האישום. בעדותו של עד התביעה, מר אלבז, בתיסוף לעמדת הנאשם כעולה מתגובתו לכתב האישום, שפירטתי לעיל, יש לכאורה להניח קיומה של תשתית ראייתית הצריכה בשלב זה. משכך, יש לחייב את הנאשם להשיב לאשמה." (ראה בעניין זה סעיפים 19-20 להחלטה, כאמור).
מהאמור לעיל עולה, כי כבר במסגרת החלטה זו בחנתי, כאמור, את התשתית הראייתית הלכאורית בה אחזה המשיבה עובר להגשת כתב האישום ובתום פרשת התביעה ובאתי לקבוע, כי במארג הראיות אשר הונח בפניי יש כדי להניח קיומה של תשתית ראייתית לכאורית הצריכה לעת ההיא ואשר בשלה יש לחייב את המבקש להשיב לאשמה. מכאן, כי חומר הראיות שנאסף על ידי המשיבה עובר להגשת כתב האישום ואשר היווה את הבסיס העובדתי והמשפטי להגשת כתב האישום, יכול היה להקים ציפייה סבירה אצל המשיבה, כי הנאשם יורשע בדין, זאת על פי דרישת החוק והפסיקה בהקשר זה.

אציין, כי לטענת המבקש, כפי שפורטה לעיל, החלטה זו ניתנה בטרם נשמעה עדותו השנייה של הפקח, אשר הובאה במסגרת פרשת ההגנה, עדות אשר עליה הושתתו רוב נימוקי הזיכוי וכן טרם נשמעה עדותה של קרול אזולאי. בהקשר זה אציין, כי אומנם מעדויותיהם של השניים עלו הנימוקים אשר בשלהם, בסופו של יום, באתי לקבוע, כי לא עלה בידי המשיבה להוכיח את הנטען על ידה בכתב האישום ולהרים בהקשר זה את נטל ההוכחה הרובץ לפתחה ולזיכוי המבקש. אולם, אין בכך כדי לסתור את קביעותיי באשר לתשתית הראייתית הלכאורית בה אחזה המשיבה ערב הגשת כתב האישום ואין בכך כדי לאיין את הציפייה הסבירה, כך לדידי, בה אחזה המשיבה, ערב הגשת כתב האישום ולפיה, יהיה בידה כדי להביא להרשעתו של המבקש בדין.

הבחינה הצריכה בהקשר זה, כך נדגיש, הינה בנקודת הזמן הקריטית שעניינה ערב הגשת כתב האישום. זוהי נקודת הזמן הרלוונטית לבחינת התשתית הראייתית הלכאורית בה אוחזת המשיבה לביסוס הנטען על ידה בכתב האישום והערכת המצב והציפייה, כי יהא בכך כדי להוכיח מעבר לכל ספק סביר את המיוחס למבקש בכתב האישום. התפתחות ראייתית הבאה בגדרן של שמיעת הראיות, תוך כדי ניהולו של ההליך והבאת הראיות בפני בית המשפט, אינה נקודת הזמן הרלוונטית לבחינת התנאי שעניינו, כי "לא היה יסוד להאשמה" ובמקרה דנן, בשים לב לקביעותיי במסגרת ההחלטה בטענת המבקש, כי "אין להשיב לאשמה" הרי שהיה בסיס להגשת כתב האישום כנגד המבקש ולא ניתן לומר, אפוא, כי מתגבש, במקרה דנן, התנאי הראשון שעניינו, כי "לא היה יסוד להאשמה", אשר בשלו יש לחייב את המשיבה בפיצוי המבקש.

למעלה מן הצריך אוסיף עוד שניים. ראשית, שומה עלינו לזכור, כי עסקינן בעבירה אשר עניינה "אחריות קפידה" ומשכך, המשיבה נדרשת להוכיח בהקשר זה אך את המסד העובדתי הנטען בכתב האישום, כפי המיוחס לנאשם. לכך השלכה באשר לדיות הראיות ועוצמת התשתית הראייתית הלכאורית בה אוחזת המבקשת, בשים לב לרף ההוכחה ונטל ההוכחה הנדרשים ממנה בניהול ההליך, מקום בו עסקינן בעבירות שעניינן "אחריות קפידה", אשר במסגרתן פטורה המשיבה מהוכחת יסוד נפשי לעבירה. שנית, ראוי לזכור את השוני בין גרסאות המבקש, כפי שפורטו בהרחבה במסגרת טיעוני המשיבה לעיל ובמסגרת ההליכים אשר התקיימו בתיק העיקרי. כך ראוי להדגיש את טיעוני המבקש וגרסתו, שעה שהגיש את בקשתו להישפט ומשהועלתה גרסה, כאמור, צודקת המשיבה, כי לא יכלה להתעלם ממנה ויכולה הייתה וצריכה הייתה לשזור אותה במארג שיקוליה, שעה שהחליטה על המשך ניהול ההליך בעניינו של המבקש וכן ראוי עוד לשים לב, כי טענותיו של המבקש, כפי שנפרשו במסגרת הבקשה דנן צמחו ועלו, בין היתר, במסגרת שמיעת הראיות וניהול ההליך ולא בבקשתו להישפט.

לאור כל האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי לא התגבשה במקרה דנן עילת הזכאות הראשונה הקבועה בסעיף 80 (א) לחוק העונשין ולפיה, "לא היה יסוד להאשמה".

עילת הזכאות השנייה – קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי

עילת זכאות זו הינה עילה רחבה, אשר גבולותיה אינם ברורים ואינם תחומים ואשר במסגרתה ניתן לבית המשפט שיקול דעת רחב והסמכות לשקול שיקולים שונים, בבואו לשקול בקשה הבאה בגדרו של סעיף 80 (א), כאמור. הפסיקה חילקה את גדרי העילה לשתי קבוצות של נסיבות: נסיבות ההליך המשפטי ונסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם. בנסיבות ההליך המשפטי באים בחשבון, בין היתר, אופן התנהגותה של התביעה ותוצאתו של ההליך ובנסיבותיו האינדיווידואליות של הנאשם יושם הדגש על עינוי דין או סבל שנגרם לנאשם בעטיו של ההליך שנוהל כנגדו.

לעניין זה ראה דבריו של בית המשפט בעניין חמדאן הנזכר לעיל, שם נקבע, בין היתר, בעמ' 559 - 558, כדלקמן:

"עילת הזכאות השנייה – עילת הנסיבות המצדיקות – אמנם רחבה היא, אך ניתן למקד ולקבוע כי פורסת היא עצמה בעיקר על שתי קבוצות של נסיבות: קבוצה ראשונה נוגעת להליך המשפטי. קבוצה שנייה עניינה בנסיבות אינדיווידואליות של הנאשם (ראו והשוו פרשת דבש הנ"ל [1], בעמ' 107 ואילך).
אשר לנסיבות הנוגעות להליך המשפטי: כאן ניתן הדגש לאופן התנהגותם של התביעה ושל יתר הגורמים המעורבים בהליך, במהלך המשפט וכן לעניינים נוספים הקשורים בהליך.
.
.
.
שיקול נוסף הקשור בהליך הוא תוצאתו. אמנם, אין לדעתי ליצור דיכוטומיה חדה בין "זיכוי מוחלט" לבין זיכוי מחמת הספק – שזה הראשון יקנה, על דרך הכלל, זכאות לפיצויים (ראו: ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל (להלן – פרשת רייש [3]); פרשת יוסף הנ"ל [2]; פרשת דבש הנ"ל [1]; השוו לגישת חברתי השופטת דורנר ברע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל [4], ובפרשת דבש הנ"ל [1], בעמ' 133-130), אולם אין ספק כי האופן שבו בא ההליך לסיומו והסיבות לזיכויו של הנאשם עשויים להיות בעלי נפקות לצורך קביעת "מוצדקות" השיפוי והפיצוי. כך, לא הרי מקרה שבו אך כפסע הפריד בין הרשעת הנאשם, לבין זיכויו, או מקרה שבו נתמזל מזלו של נאשם, והוא זוכה מטעם טכני או בשל התרשלות רשויות האכיפה, כהרי מקרה שבו התברר בדיעבד, ובאופן פוזיטיבי, כי לא הנאשם הוא שביצע את העבירה שהואשם בה.
סוג אחר של נסיבות העשויות להצדיק מתן שיפוי ופיצוי הן כאמור כאלה הנוגעות לנאשם באופן אישי. כך, תיתכן נפקות לסבל חריג ולעינוי דין חמור שבאו על הנאשם בעטיו של ההליך המשפטי, להתמשכות בלתי סבירה של המשפט, לעלילת שווא שהטעתה את רשויות התביעה, לפגיעה בבריאותו, בפרנסתו או במשפחתו של הנאשם וכיוצא באלה נסיבות (ראו: ע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח [5], בעמ' 658; פרשת דבש הנ"ל [1], בעמ' 91, 107, 137). הענקת הפיצויים בגין נסיבות אלה יש בה מידה של חמלה וחסד."

באשר לנסיבות המתייחסות להליך המשפטי ולתוצאותיו, הרי שכאמור, בהקשר זה על בית המשפט לבחון גם את התנהלות המשיבה ודרך קבלת ההחלטות בעניינו של המבקש כאן. במקרה דנן, כפי שפירטנו בהרחבה לעיל, לא מצאתי, כי נפל פגם או רבב בהתנהלותה של המשיבה, כאמור, אשר בשלהם מתגבשות הנסיבות דנן, כאשר הנני רואה להפנות לכל האמור לעיל. כך ראוי לחזור ולהדגיש, כי עסקינן בעבירה שעניינה אחריות קפידה וקבלת ההחלטה לניהול ההליך והגשת כתב האישום בעניינו, הנובעת מסוגיה זו. עוד ראוי להדגיש את גרסת המבקש, כפי שנמסרה למשיבה בבקשתו להישפט, העומדת בשוני משמעותי לטענותיו כאן. עוד ראוי להפנות להחלטתי בדבר דחיית טענת המבקש "אין להשיב לאשמה" וקביעתי הפוזיטיבית, כי בתום פרשת התביעה עמדה המשיבה ואחזה בתשתית ראייתית לכאורית להוכחת המיוחס למבקש בכתב האישום, אשר בשלו אף נדרש המבקש למסור גרסתו. אכן, בסופו של יום זוכה המבקש מן המיוחס לו בכתב האישום, אולם בהקשר זה ראוי להפנות לנימוקי הזיכוי והשלב בו התבררו הנימוקים והאדנים הראייתיים לזיכוי זה. כאמור, עיקר הזיכוי נסמך, בעיקרו של דבר, על עדותו השנייה של הפקח אלבז, אשר הובאה במסגרת פרשת ההגנה בלבד ועדותה של הגב' קרול אזולאי. משכך, לא ניתן לומר, כי דרך קבלת ההחלטות והתנהלות המשיבה במקרה דנן היו כאלה, אשר בשלהן יש כדי לגבש את הנסיבות המתייחסות להליך המשפטי.

באשר לתוצאות ההליך המשפטי, גם בהקשר זה ראוי להפנות להבחנה אשר עולה מן הפסיקה באשר לטיבו של הזיכוי. במקרה דנן זיכויו של הנאשם נבע מנימוקים, אשר באו, כאמור, בגדר פרשת ההגנה בלבד והוא בשל פגמים טכניים אשר בסופו של יום ירדו לשורשו של עניין ופגעו באופן מהותי בהוכחת המיוחס למבקש בכתב האישום וכן באפשרות ניהול הליך הוגן והתגוננות המבקש בפני המיוחס לו, בשים לב לכך שעסקינן בהליך פלילי, על כל הנובע מכך. בנסיבות הללו, אין עסקינן במי שכתב האישום שהוגש בעניינו לא היה לו על מה שיסמוך וכי זיכויו הינו זיכוי מוחלט, אשר לא היה כל מסד עובדתי ומשפטי להוכחת הנטען בו, כי אם זיכוי אשר נבע מטיבו של ההליך בו אנו נתונים, נטל ההוכחה הנדרש בהליך הפלילי, יכולת הנאשם להתגונן מול המיוחס לו, השוני בין האמור בדו"ח נ/1 לבין המיוחס בכתב האישום, הן בעובדותיו והן בהוראת החיקוק וכל האמור בהכרעת הדין בהקשר זה. משכך, ובאספקלריה זו יש לבחון זיכויו של הנאשם ומשכך באתי לקבוע, כי גם בהקשר זה לא מתגבשות במקרה דנן הנסיבות אשר בשל תוצאות ההליך יש לחייב את המשיבה בשיפוי המבקש, כאמור.

באשר לחלקן השני של הנסיבות, הבא בגדרו של "נסיבות אחרות המצדיקות" שיפוי, שעניינן נסיבותיו האינדיווידואליות של המבקש, הרי שגם במקרה דנן לא מצאתי, כי התגבשו במקרה דנן נסיבות, כאמור, אשר בשלהן יש לחייב את המשיבה בשיפוי המבקש. כאשר עסקינן בנסיבותיו האינדיווידואליות של נאשם, המצדיקות שיפוי כאמור, בעיקרם של דברים עסקינן במי שהוא נתון במעצר מאחורי סורג ובריח בשל הליך סרק המתקיים בעניינו, תנאים מגבילים בהיקפים כאלה ואחרים, הוצאות משפט ושימוש בשירותיו של עו"ד, על כך הכרוך בכך ועוד. כך ראה בהקשר זה ספרו של כבוד השופט קדמי "על סדר הדין הפלילי", חלק שני – הליכים שלאחר כתב אישום, עמ' 1792 שם קובע כבוד השופט קדמי, בין היתר, כדלקמן:

"3) "קיימות נסיבות כאלה, בין היתר, כאשר מסתבר שהנאשם נפל קרבן לעלילה כוזבת... או כאשר מזכה בית-המשפט... תוך קביעה ודאית והחלטית בדבר חפותו מכל פשע... כמו כן... כאשר מסתבר כי... טען אליבי וטענה זו לא נבדקה..."
4) א) "התיקון... 'בנסיבות אחרות המצדיקות זאת' מכוון למקרים קיצוניים שבהם התברר כי ההאשמות היו מבוססות על עלילות, או שנעשה עוול בולט לנאשם".
ב) אישפוז נאשם בבי"ח לחולי נפש ללא הסכמה וללא צו – כמוהו כמעצר בלתי חוקי; ומעצר בלתי חוקי – בא בגדר אותן "נסיבות אחרות" המצדיקות תשלום פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין."

במקרה דנן, נהיר הוא, כי המקרים הבאים בגדרן של אותן נסיבות אינדיווידואליות של נאשם הינם המקרים הקיצוניים אשר פורטו בספרות שפורטה לעיל. לא נעלמו מעיניי ההוצאות אשר נגרמו למבקש במסגרת ההליך כאן, אולם לדידי, אלה אינן באות בגדרן של אותן נסיבות קיצוניות, אשר בשלהן יש לחייב בשיפוי, כאמור. מעבר לאמור ראוי לזכור את גרסת המבקש בבקשתו להישפט, אשר הייתה שונה בתכלית מטענותיו תוך כדי ניהול ההליך, אשר היוו בסיס, בין היתר, להחלטת המשיבה לניהול ההליך בעניינו עד תום. משכך, הרי שראוי היה לקיים הליך זה באספקלריה של חזית המחלוקת בין הצדדים, נוכח המיוחס בכתב האישום מכאן וגרסת המבקש משם ולא ניתן לומר, כי בשל אלה ובזיקה לאמור לעיל וההוצאות אשר נגרמו למבקש בעטיו של ניהול ההליך, קמו אותן נסיבות קיצוניות, אשר בשלהן יש לחייב בשיפוי, כאמור.

שיקול דעת בית המשפט:

באשר למשוכה השלישית שעניינה, שיקול דעתו של בית המשפט, מקום בו לא מצאתי, כי התקיימו והתגבשו עילות הזכאות לפסיקת הוצאות, כאמור, הרי שאין מקום להפעלת שיקול הדעת באשר לשיעורן של ההוצאות.

נוכח כל המקובץ באנו לקבוע, כי לא התקיימו במקרה דנן התנאים אשר בשלהם יש לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות המבקש בגין ההליך שהתקיים בעניינו, כאמור, ומשכך, דין הבקשה בהקשר זה להידחות.

יחד עם זאת, כפי שהעלה המבקש בטיעוניו בפניי, במסגרת שתי ישיבות אשר התקיימו במסגרת ניהול ההליכים בתיק זה, קבעתי, כי סוגיית ההוצאות תידון בסופו של ההליך. בהקשר זה הנני רואה להפנות לפרוטוקול הדיון מיום 25.11.08, ישיבה אשר אליה לא התייצבה המשיבה, כאשר התיק היה קבוע לשמיעת ראיות. בהקשר זה רואה אני להפנות להחלטתי שם, שעה שמועד הדיון הודע לצדדים בעל פה בנוכחות המבקש ובא כוח המשיבה והחלטה, כאמור, נשלחה לצדדים בהמשך. משכך, בא כוח המשיבה ידע על מועד הדיון ולא התייצב. מנגד, המבקש התייצב כדבעי. זאת ועוד, ביום 7.4.09 התייצבו המבקש ובא כוח המשיבה ואולם, מפאת שגגה, הוזמן רק עד תביעה 1 – מר אלבז אודי, ואולם הגב' קרול אזולאי לא זומנה מפאת שגגה (ראה פרוטוקול הדיון מיום 7.4.09, עמ' 5 לפרוטוקול). בהקשר זה ניתנה על ידי החלטה ולפיה קבעתי, כי סוגיה זו תקבל את ביטויה במסגרת סוגיית ההוצאות, אשר תידון בסופו של ההליך. במסגרת הכרעת הדין לא התייחסתי לסוגיות אלו ולבקשת המבקש אני מתייחסת אליהן עתה, במסגרת החלטתי בבקשה לעשיית צו, כאמור.

נוכח שתי הישיבות האמורות, כאשר באחת מהן לא התייצב בא כוח המשיבה, שעה שמועד הדיון הודע לו כדין, ובאשר למועד האחר, אליו לא זומנה העדה מפאת שגגה, אני סבורה, כי בשל אלה יש לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות מדודות בגין האמור לעיל. הוצאות בגין אלה אני אומדת על דרך האומדנא בסכום כולל של 600 ₪. סכום זה ישולם למבקש בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא בהפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, כ' סיון תשע"ב, 10 יוני 2012, בהעדר הצדדים.

1 מתוך 18


מעורבים
תובע: עיריית נצרת עילית
נתבע: מלאכי וויטיץ
שופט :
עורכי דין: