ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין היועץ המשפטי לממשלה נגד ג'וליאן סופיר :

בפני כבוד השופטת מרים דיסקין

המערער

היועץ המשפטי לממשלה
באמצעות פרקליטות מחוז ת"א (פלילי)
רח' הנרייטה סולד 1 תל אביב-יפו, 64294
טלפון 03-6970222 פקס: 036919108

נגד

המשיב

ג'וליאן סופיר
ת.ז. XXXXXX622, יליד 1981
באמצעות ב"כ עו"ד דנה גויסקי (סנגוריה ציבורית)

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו

פסק דין

בפני ערעור על החלטת הועדה הפסיכיאטרית של ביה"ח אברבנאל מיום 24.5.12 (להלן: "הועדה"), לפיה, אושר למשיב המאושפז עפ"י צו בית משפט ומכוח סעיף 15(ב) לחוק הטיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991 (להלן: "החוק") לצאת לחופשות קצרות בליווי צמוד (להלן: "ההחלטה").

עובדות הרקע
ראשית המקרה שלפנינו בהעמדת המשיב לדין בגין עבירת רצח בכוונה תחילה של נהג מונית ממוצא ערבי, תושב מזרח ירושלים.
מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 14.5.07, נסע המשיב במונית, נהוגה בידי תייסיר קרקי (להלן: "המנוח"). המשיב נסע עם המנוח מירושלים ועד לנתניה, כשבדרך וידא שהמנוח הוא אכן ממוצא ערבי. בהגיעם לנתניה אמר המשיב למנוח שהוא עולה הביתה כדי להביא כסף לתשלום דמי הנסיעה. המשיב עלה לדירה, הצטייד בסכין מטבח, חזר למונית והורה למנוח להמשיך בנסיעה לתל אביב.
כשהגיעו ליעדם בתל אביב הציע המשיב למנוח לעלות עמו לדירה ולשתות כוס קפה בטרם ישוב לירושלים. המנוח קיבל את ההצעה, התלווה אל המשיב ולאחר שנכנסו לדירה הלך לשירותים. כשיצא, המתין לו המשיב ודקר אותו בצווארו ובעורפו 24 דקירות שגרמו למותו.
המשיב הואשם, כאמור, בעבירה של רצח בכוונה תחילה.

ביום 12.3.09 הפסיק בית המשפט המחוזי בתל אביב את ההליכים המשפטיים נגד המשיב, שנוהלו במסגרת תפ"ח 1063/07, והוציא נגדו צו אשפוז על פי סעיף 15(ב) לחוק. בהתאם להוראת הצו מאושפז המשיב במרכז לבריאות הנפש באברבנאל.

רקע פסיכיאטרי
המשיב כבן 31, גרוש ובלי ילדים, אובחן לראשונה כסובל ממחלת נפש רק לאחר שביצע את הרצח המתואר לעיל.
עם מעצרו אושפז המשיב למשך שנתיים במב"ן, שם אובחן והחל ליטול טיפול תרופתי. לאחר מכן, עם הפסקת ההליכים נגדו ובהוראת הצו האמור, אושפז בביה"ח אברבנאל ושם הוא מאושפז ומטופל בשלוש השנים האחרונות.
במהלך שנת 2011 הגיש המשיב שלוש בקשות שונות ליציאה לחופשה, אך כולן נדחו ע"י הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית.
בתחילת חודש מרץ 2012 הגיש המשיב בקשה נוספת ליציאה לחופשה וביום 12.3.12 התכנסה הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית ודנה בבקשתו. בסיום ישיבה זו אמצה הוועדה את עמדת בית החולים להוצאת המשיב לחופשות וקבעה כי "האשפוז אינו קצר – חל שיפור – אין סימני סיכון פעילים". יחד עם זאת, נקבע כי הוועדה תשוב ותתכנס כדי להתרשם מאחיו של המשיב ומנכונותו לפקח עליו בעת החופשה.
ביום 24.6.12 התכנסה הוועדה בשנית והחליטה לשחרר את המשיב לחופשות קצרות, מכאן הערעור שלפני.

טיעוני המערערת
בנימוקי הודעת הערעור, כמו גם בדיון בערעור, עמדה ב"כ המערערת על התנאים והקריטריונים המחמירים אותם יש להביא בחשבון שעה שבוחנים אפשרות של מתן חופשה למי שאשפוזו הכפוי נעשה בעקבות ביצוע עבירות אלימות חמורות, ובמיוחד עבירת הרצח.
בין היתר, הפנתה ב"כ המערערת לתנאי שנקבע בפסיקה, ולפיו, יש צורך "בשינוי יסודי ובסיסי, רצוף ולאורך זמן, בעקבות טיפול במסגרת אשפוזו, שיש בו כדי לשלול ברמת וודאות גבוהה את מסוכנותו לשלום הציבור, לחלק ממנו או לעצמו" (רע"א 2289/07, היועמ"ש נ' פלוני, (לא פורסם)). לטענתה, במקרה שלפנינו, המשיב אינו עומד בדרישת הפסיקה וזאת משני טעמים מהותיים: הוא ביצע עבירה שאין חמורה ממנה ומסוכנותו לאחרים עודנה בטווח של בינונית-גבוהה. יתרה מזו, מהדו"חות השונים ובהם, הערכת המסוכנות וטופסי ההפניה לוועדה ניתן ללמוד, כי המשיב נמצא רק בתחילתו של תהליך התפכחות והבנת המעשים שעשה, ובתנאים אלה, לשיטתה, וודאי לא ניתן לומר כי חל בו שינוי בסיסי ולאורך זמן כנדרש.

זו אף זו, לטענתה, החלטת הוועדה נעדרת דיון מעמיק וקפדני הנדרש כאשר עסקינן במי שביצע עבירת רצח. כך, אין בהחלטת הועדה כל ביטוי לחומרת העבירה ולאינטרס הציבורי הגלום בה וכן, חסר דיון רציני בנושא המסוכנות, לרבות התייחסות לשלל הנתונים "מגבירי הסיכון" שפורטו בדו"ח הערכת המסוכנות שהובא בפני הוועדה.

בשולי הדברים התייחסה ב"כ המערערת גם לדרישת הליווי בחופשות וטענה, כי המפקחים שנקבעו אינם עונים על הקריטריונים המתחייבים ממצבו. לשון אחר, מדו"ח הערכת המסוכנות שנערך למשיב ע"י הקרימינולוגית הקלינית, מירי פרוימוביץ (להלן: "הקרימינולוגית"), עולה במפורש, כי המשיב זקוק לליווי מתמיד של אדם המהווה עבורו "גורם סמכות". יחד עם זאת, בהמשך הדו"ח ובמסגרת פירוט הגורמים תומכי המסוכנות נקבע כי "אין גורם פיקוח בקהילה, ובמשפחתו אין דמות כיום שיכולה להוות גורם סמכות".
כשאלו הם פני הדברים, הרי שלטעמה של המערערת, שני חברי הילדות של המשיב אשר נבחרו ללוותו יחד עם אמו הם בבחינת "מפקחים לפי צו שעה" והם אינם יכולים לבוא במקומה של מערכת תמך מכילה, משקמת ומפחיתת סיכון, לה זקוק המשיב.

תשובת ב"כ המשיב
בדיון בערעור התייחסה ב"כ המשיב לטיעוני המערערת והשיבה עליהם.
ראש וראשון וכבר בפתח דבריה שללה בכל תוקף את טענת המערערת כי הוועדה לא ערכה דיון מעמיק וקפדני בטרם החליטה על מתן חופשות למשיב.
להשקפתה, הדיון בוועדה היה רציני ויסודי כנדרש על פי הפסיקה. בהקשר זה, הסבירה שהמדובר למעשה בשתי וועדות שהתקיימו האחת בהמשך לשנייה. הוועדה הראשונה שהתכנסה ביום 15.3.12 ערכה למשיב בדיקה יסודית והתרשמה שאין בו סימני סיכון פעילים וכי חל שיפור ממשי במצבו. כמו כן, הוועדה נתנה דעתה לפרק הזמן הארוך בו היה המשיב מאושפז, ואולם, למרות מסקנותיה והתרשמותה מהמשיב לא נחפזה הוועדה לשחררו לחופשה ואך קבעה כי מקום לקדם את אפשרות מתן החופשות, אך זאת, בכפוף לבדיקה של מפקחים נוספים מלבד אמו של המשיב.
בהמשך, התכנסה הוועדה השנייה, היא הוועדה שמידיה יצאה ההחלטה נשוא דיוננו. גם במסגרת הדיון בוועדה זו, הדגישה, נבדק המשיב בבדיקה רצינית ומעמיקה. כמו כן, שמעה הוועדה את עמדת המערערת וטיעוניה, נחשפה לפסיקה הרלוונטית, בחנה את המלווים המוצעים ולבסוף, נתנה החלטה מנומקת היטב.

בהיבט השיקומי, הפנתה ב"כ המשיב לדרך הארוכה שעבר המשיב מאז שאושפז במב"ן לפני כחמש שנים ועד לעצם היום הזה. בהקשר זה פירטה ביחס לרצף השיקומי ושלביו וסיפרה כי המשיב שהחל את אשפוזו במצב פסיכוטי סוער אוזן עד מהרה באמצעות הטיפול התרופתי, ומשם החל בתהליך של ריפוי ועיסוק ולאחר מכן עבודה במפעל מוגן ושיקום תעסוקתי. במקביל, ניתן ללמוד על התמורה החיובית במצבו של המשיב מהחלטות הצוות הרפואי, שהתירו לו כבר במרץ 2010 להסתובב בשטח בית החולים בליווי איש צוות ולאחר מכן, בליווי בני משפחה. החל מחודש נובמבר 2011 הותר למשיב להסתובב לבד בשטח בית החולים למשך 4 שעות בכל יום.

באשר לפער בין חוות דעת הקרימינולוגית, אשר העריכה את מסוכנות המשיב כבינונית-גבוהה, לבין הוועדה שקבעה למשיב מסוכנות בינונית בלבד, עתרה ב"כ המשיב להעדיף את מסקנת הוועדה וזאת משתי סיבות: האחת, בשל כך שהוועדה נסמכה, בין היתר, על דעתה הנחרצת של המחלקה אשר צופה במשיב מדי יום ומתרשמת ממנו על בסיס קבוע, והשנייה, משום שלטענתה, מבחני הערכת המסוכנות שערכה הקרימינולוגית למשיב אינם מתאימים לחולי נפש. בהקשר זה, עמדה על ההבדל בין הערכת מסוכנות שנעשית לעבריינים לבין זו שיש לעשות לחולי נפש אשר ביצעו עבירה כתוצאה ממצבם הנפשי. ובענייננו, לטענתה, הבעייתיות בחוות דעתה של הקרימינולוגית נעוצה בכך שבחנה את המשיב תוך התייחסות לפרמטרים שאינם מתאימים למצבו.

לסיום התייחסה ב"כ המשיב גם לכשירותם של המלווים שנבחרו לפקח על המשיב בזמן החופשה, כשלטעמה, המדובר בשני מפקחים ראויים וקרובים אשר מלווים את המשיב מילדות ומקפידים לבקרו באינטנסיביות מראשית אשפוזו במחלקה. כן הטעימה, שהשניים הגיעו לדיון בוועדה ונמצאו מתאימים רק לאחר שחברי הוועדה שוחחו עימם ובחנו התאמתם.

ב"כ המשיב הדגישה בדבריה, כי הוועדה שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים וביצעה את האיזונים הדרושים, לרבות, אינטרס הציבור, כפי שאף עולה מעצם ההחלטה לאפשר חופשות באופן מוגבל ביותר, למשך ארבע שעות בלבד.

דיון והכרעה
השאלה העומדת לפתחנו הינה, האם החלטת הועדה להוצאת המשיב לחופשות קצרות בנות מספר שעות בפיקוח, הינה בלתי סבירה בנסיבות העניין ויש מקום להתערב בה, אם לאו.

נסיבות המקרה מציבות אותנו בנקודת מפגש בין עולם המשפט ועולם הפסיכיאטריה ומחייבות איזון עדין בין העולמות השונים. בין היתר, כנגזרת של הנסיבות המיוחדות, נקודת הכובד של הדיון אינה מתחילה ומסתיימת בהיבט הרפואי- פסיכיאטרי, בבחינת הא ותו לא, ועלינו ליתן דעתנו למלוא המידע שיש לנו על החולה המסוים שעניינו נדון.
באופן דומה, גם הוועדה הפסיכיאטרית שאמונה על ההחלטה ביחס לשחרור המשיב מכוחו של סעיף 28 לחוק, מחויבת להביא בחשבון מערכת של שיקולים רחבה ומעמיקה שאינה מורכבת משיקולים רפואיים בלבד.

על השיקולים ששומא על הוועדה לשקול ניתן ללמוד מהאמור בתקנה 49 לתקנות טיפול בחולי נפש (התשנ"ב- 1992) אשר קובעת כדלקמן:

"49. (א) המנהל ימציא לוועדה הפסיכיאטרית הדנה בשחרור חולה נאשם לפי סעיף 28 לחוק מסמכים אלה:
(1) העתק מכתב האישום.
(2) העתק מפסק הדין של בית המשפט.
(3) תסקיר על מחלתו של החולה, הטיפול בו ומצבו בעת הדיון בשחרור.
(4) חוות דעת על מידת הסכנה הנשקפת מן החולה לציבור ולעצמו כשישוחרר".

תקנה זו מתייחסת אומנם לדיון שמקיימת הועדה הפסיכיאטרית בדבר שחרורו של חולה נאשם מאשפוז, אך וודאי ניתן להקיש ממנה לשאלת שחרור לחופשות, המהווה תחנה באותו מסלול.
מקריאת התקנה עולה, כי הרציונל שעומד מאחוריה הוא הזהירות הרבה שיש לנקוט בטרם קבלת החלטה ביחס לחולה המאושפז מכוח צו אשפוז של בית המשפט. לא בכדי נקבע שישנה חשיבות לכתב האישום שהוגש בעניינו, לעבירות שיוחסו לו, לנסיבות ביצוען ולמסוכנות העולה מהם, ופרמטרים אלה אינם פחותים בחשיבותם מהפרמטרים האחרים שעניינם במצבו הנפשי של המאושפז, מחלתו והטיפול בו. בחינת המכלול צריכה להיבחן ע"י הוועדה כדי לאמוד את מידת הסכנה שיש מן החולה לציבור באם ישוחרר, בהתחשב במצבו הנפשי וברמת מסוכנותו בעת הרלוונטית.

הדעת נותנת שכאשר במוקד הדיון עומד חולה שביצע רצח, כשהוא מונע ע"י מחלתו, הרי שהקריטריונים העומדים לנגד עיני הוועדה צריכים להיות מחמירים אף יותר, וזאת, מן הטעם הברור שהסכנה הנשקפת לציבור מאדם זה, שכבר ביצע עבירה כה חמורה, רבה עד מאוד.
גם בפסיקה ניתן ביטוי להתייחסות המיוחדת שעל הוועדה ליתן למקרים בהם החולה המאושפז בצו בית משפט הועמד לדין בעבירת רצח. כך למשל נקבע, כי במסגרת שיקוליה על הוועדה לשקול את הפגיעה באמון הציבור, במערכת המשפט ובשלטון החוק, במידה והחולה ישוחרר, וכך נקבעו מבחנים מחמירים, ובהם נדרש כי השינוי שחל בחולה מאז תחילת אשפוזו יהיה שינוי יסודי ובסיסי, רציף ולאורך זמן. הווה אומר, שינוי כזה שיש בו כדי לשלול ברמת ודאות גבוהה את מסוכנות לשלום הציבור או לחלק ממנו; (ראה רע"א 2289/07 היועץ המשפטי לממשלה נגד פלוני (מיום 11.3.07) [פורסם בנבו] ).
ברי ומובן, כי לעולם יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו ייחודיות, אך ככל שמדובר בחולה אשר רמת הסיכון ממנו רבה יותר, נדרשת בחינה קפדנית ודקדקנית בעניינו והחלת קריטריונים מחמירים על מנת לשלול את אותה מסוכנות. בהקשר זה נקבע, כי החלטת הועדה למתן חופשות תראה כבלתי סבירה "כאשר היא מניחה לפתחו של הציבור את מסוכנותו של מי שעקב מחלתו עלול לנקוט באלימות קיצונית וחסרת רסן" (ראה ע"פ 11978/08 פלוני נגד מדינת ישראל (לא פורסם [פורסם בנבו] - מיום 25.2.09).
זו אף זו, ההיגיון מחייב שעל הועדה ליתן משקל גם לתקופה שחלפה מעת ביצוע העבירות ועד למועד הדיון בוועדה, כאשר ככל שמדובר במעשים חמורים יותר, אשר הסיכון שעלול הציבור להיחשף לו ממי שביצע אותם הינו רב יותר, יידרש פרק זמן ארוך ומשמעותי יותר, עד שניתן יהיה לשקול שחרור, אף לצורך חופשות.
מן העבר האחר, אין חולק, כי על הוועדה ליתן משקל ראוי גם למכלול השיקולים הנוגעים לטובת הפרט וזכויותיו, שיקולי שיקום וטיפול, תוך התייחסות רצינית לזכויות החולה המאושפז ומתוך שאיפה לפגיעה פחותה ככל שניתן בו, בחירותו ובכבודו. כל זאת, בשים לב ודגש לכך שהאשפוז הכפוי בהתאם לצו איננו בבחינת תחליף למעצר או עונש.
לעניין זה יפים הדברים שנפסקו זה מכבר בע"פ 2060/97 כרמלה וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי פד"י נב(1) 697:
"האשפוז הכפוי הוא פרי של איזון בין המטרות המונחות ביסוד החוק: טיפול בנאשם חולה הנפש, מניעת סכנה (לעצמו ולציבור) וכל זאת תוך שמירה על זכויות האדם של הנאשם. במסגרת איזון זה יש לשאוף תמיד לאמצעי שפגיעתו בחירותו של חולה הנפש- הנאשם, הינה הפחותה".
ומן הכלל אל הפרט:
בענייננו, מקובלת עלי עמדת ב"כ המשיב, ולפיה, החלטת הוועדה התקבלה לאחר דיון רציני ומפורט, במסגרתו שמעה הוועדה את באי כוח הצדדים, את המשיב ואת משפחתו וכן, לאחר בדיקת המשיב. יחד עם זאת, לא מצאתי בהחלטת הוועדה התייחסות מספקת לשאלת המסוכנות הנשקפת לציבור מהמשיב, שהיא קרדינאלית לענייננו. אומנם, בנימוקי הוועדה נכתב ש"מעשה הנאשם נעשה במצב פסיכוטי, מזה מספר שנים אינו במצב פסיכוטי כך שהגורם העיקרי למסוכנות לא קיים (ההדגשים במקור מ.ד.). לא מדובר במסוכנות של עבריין רגיל עם הפרעות אישיות אלא של חולה נפש שמצוי בהליך שיקומי ולא פסיכוטי. אין גורמי סיכון של אלכוהול וסמים." דא עקא, שאבחנה זו עומדת בניגוד לעולה מדו"ח הערכת המסוכנות שהוגש לוועדה ואף בניגוד להערכת המסוכנות של רופאי המחלקה.

וביתר פירוט.

הערכת המסוכנות וחוות דעת מטעם המחלקה.
בפתח הדברים ולשם שלמות היריעה אציין, כי לעניין המסוכנות הנשקפת מהמשיב עמדו בפני הוועדה, בין היתר, המסמכים הבאים:
הערכת סיכון וצרכים של המשיב מיום 20.11.11, חתומה בידי הקרימינולוגית הקלינית, הגב' מירי פרוימוביץ'.
הערכת סיכון וצרכים של המשיב מיום 13.3.12, חתומה בידי הקרימינולוגית הקלינית, הגב' מירי פרוימוביץ'.
טופס הפניה לוועדה הפסיכיאטרית מיום 14.3.12, הכולל, בין היתר, פירוט בדבר תהליך השיקום שעובר המשיב ועמדת המחלקה ביחס למסוכנותו.
הערכת סיכון וצרכים של המשיב מיום 16.5.12 (דו"ח משלים), חתומה בידי הקרימינולוגית הקלינית, הגב' מירי פרוימוביץ'.
טופס הפניה לוועדה הפסיכיאטרית מיום 22.5.12, לרבות פירוט עדכני בדבר תהליך השיקום שעובר המשיב ועמדת המחלקה ביחס למסוכנותו.

יצוין כבר עתה ומייד, כי בכל הנוגע לסוגיית מסוכנות הנאשם ישנו פער בין חוו"ד הקרימינולוגית לבין הערכת המחלקה. פער זה בא לידי ביטוי בכך, שלטעמה של הקרימינולוגית, רמת הסיכון הנשקפת מהמשיב, נכון לימים אלה ממש, היא בינונית - גבוהה, בעוד שבמחלקה מסקנת הרופאים הייתה כי המשיב מסוכן לזולתו ברמה בינונית.
ראשית, עינינו הרואות, כי לא מדובר בפער משמעותי ומהותי. אדרבא, המשיב נמצא מסוכן לציבור, למצער ברמה בינונית, גם כאשר הוא נבדק ע"י מאבחנים מתחומים שונים שבוחנים אותו באמצעות פרמטרים שונים.
אך מעבר לכך וככלל, יש לזכור, כי הערכת מסוכנות היא לעולם תוצר של התרשמות הבוחן אשר מביא בחשבון היבטים שונים ומגוונים באישיות החולה ונסמך על העבר הרחוק, על המעשים שעשה הנבדק ועל מצבו בעת הבדיקה. בהקשר זה לא ניתן להתעלם גם מהשכלתו של הבוחן, תחומי מומחיותו, ניסיונו ומיומנותו המהווים חלק אינהרנטי מיכולתו להעריך את מסוכנות הנבדק .

ב"כ המשיב ביקשה ממני להעדיף את מסקנת המחלקה הקובעת למשיב מסוכנות ברמה בינונית, וזאת בשל היתרון שיש לרופאי המחלקה החשופים להתנהגות המשיב מידי יום ולאורך זמן. ואכן, יש ממש בדברים אלה והערכת המחלקה וודאי בעלת משקל לא מבוטל. ואולם, בד בבד, לא ניתן להתעלם מהערכת הקרימינולוגית, המהווה חוות דעת מקצועית, שנסמכת על קשת רחבה של נתונים ונכתבת בראייה של קרימינולוג ומנקודת מבט של היתכנות של הישנות המקרה.
בקונטקסט שבו אנו בוחנים את הדברים אני מוצאת כי דעתה של הקרימינולוגית חשובה ומהותית והיא אינה נסוגה כהוא זה מפני דעתם של הרופאים הפסיכיאטרים.

מכל מקום, כפי שציינתי בראשית פרק זה, הפער בין שתי האבחנות אינו גדול ואינו מהותי, שהרי הן הקרימינולוגית והן רופאי המחלקה סבורים כי מן המשיב נשקפת סכנה ברמה בינונית, לכל הפחות.
בסיטואציה זו החלטת הוועדה "שהגורם העיקרי למסוכנות לא קיים", תמוהה ולא מבוארת דיה.
אמנם, המשיב ביצע את מעשה הרצח המיוחס לו כשהיה במצב פסיכוטי סוער וכיום ישנה הסכמה גורפת כי מצבו לא פסיכוטי והוא מיוצב ע"י כדורים, אך יחד עם זאת, לטעמי, ישנה חשיבות ממשית לאינדיקציות העולות - הן מחוות דעת הקרימינולוגית והן מדו"ח בית החולים - ביחס למסוכנותו של המשיב כיום, גם במצב בו הוא נתון לטיפול תרופתי.
לשם ההדגמה אעמוד להלן בקצרה על כמה מהנתונים הבולטים והמטרידים ביחס לנקודה זו, כפי שבאו לידי ביטוי בשתי ההערכות:
ראשית, בהערכת המסוכנות מיום 16.5.12, עמדה הקרימינולוגית על הקשר שבין מסוכנות הנאשם למצבו הפסיכוטי, וכך כתבה: "הנבדק אינו פסיכוטי אך מבדיקתו האחרונה עולה תוכן של "שדים" שלא ברור טיבו. לא ברור אם מדובר ב over valued idea כחלק מתפיסתו הרוחנית שאותה הסתיר או בגרעין פסיכוטי שאותו הסתיר עד כה, מחשש שלא יצא."
אגב, כשעומת המשיב בבית החולים עם הדברים שמסר לקרימינולוגית בדבר ה"שד" שנכנס בו וגרם לו לבצע את הרצח הסביר "שאינו משוכנע בכך אך ישנה סבירות של שלושים אחוז שעשה זאת בגלל שנכנס בו שד ושבעים אחוז בגלל המחלה. לשאלה כיצד הוא בטוח שהשד לא ייכנס בו שוב, אמר שמאחר ואינו דתי יותר אין סיכוי שהשד יחזור כי הוא יכול להיכנס רק באנשים דתיים." (כך באו הדברים לידי ביטוי בטופס ההפניה מיום 22.5.12, עמ' 3).

זאת ועוד, במסגרת הפרק בדבר "גורמים תומכי מסוכנות", ציינה הקרימינולוגית, כי למשיב היסטוריה אלימה מגיל צעיר וכי הוא מציג עיוותים רגשיים וקוגניטיביים אשר יוצרים כשל אמפאטי וקושי לקחת אחריות על מעשיו. לטעמה, הדבר יוצר קושי בביטוי רגשות שליליים ולכן נוצר אצלה הרושם כי המשיב בלתי צפוי וחסר אמפטיה.
בהמשך הוסיפה הקרימינולוגית, כי לנאשם תובנה פורמאלית בלבד ביחס למחלתו ודברים אלה מתיישבים עם האמור בטופס ההפניה לוועדה הפסיכיאטרית מיום 22.5.12, שם נכתב בפירוש כי המשיב "מסביר שהיה חולה וכיום אינו מרגיש חולה... ...אומר כי יתמיד בטיפול התרופתי גם אם ישתחרר כדי למנוע הישנות המעשה אך נראה כי תובנה זו היא כאמור פורמאלית ו"מדוקלמת"" ובהמשך: "יש תובנה חלקית לכך שהוא זקוק לטיפול תרופתי למשך שארית חייו. בוחן מציאות תקין אך השיפוט החברתי לקוי במידה מסוימת בשל תובנה פורמאלית בלבד למעשיו".

יתרה מזאת, בדו"ח הערכת המסוכנות מיום 16.5.12 נכתב, כי "הנאשם מציג חלקים דיסוציאלים באישיותו שהם תוצר של תהליך סוציאליזציה התומך בעמדות גזעניות, ג'נדריאליות, כוחניות ועמדות פנאטיות ועוינות. אלו מזינים פנטזיות עוינות שמתעוררות בכל עת שחש איום על הדימוי העצמי (אין המדובר במחשבות שווא, אך מידת הסיכון הנשקף מהן כפי שידוע בספרות אינו פחות)"
אבחנה זו מדאיגה במיוחד כשהיא נשקלת על רקע מעשה הרצח שביצע המשיב, מעשה שלדבריו היה לאומני במהותו וכוון במופגן ובאופן קונקרטי כלפי ערבים (ראה הערכת מסוכנות מיום 20.11.11 ומיום 13.3.12). במצב דברים זה, ולאור העובדה שלטעמה של הקרימינולוגית הקלינית למשיב "עדיין יש גישה עוינת כפי חלקים מהאוכלוסייה" נראה כי המסוכנות שנשקפת לציבור, או לפחות לחלק מהציבור, מהמשיב, אינה מבוטלת כלל ועיקר, ובתנאים אלה בהחלט יש ליתן משקל ממשי וראוי לאינטרס הרחב של הגנה על שלום הציבור.

לסיום פרק זה אתייחס בקצירת האומר לקביעת הוועדה, ולפיה: "אין גורמי סיכון של אלכוהול וסמים". דומה שקביעה נחרצת וחד משמעית זו נכתבה במחי קולמוס, שכן היא עומדת בניגוד גמור לאמור בהערכת המסוכנות ביחס לעברו של הנאשם בדבר שימוש בסמים ובאלכוהול: "שימוש בסמים מגיל צעיר, לתקופה ממושכת ואיננו מבין את הקשר שבין שימוש בסמים והתנהגות לא אדפטיבית ופתולוגית". וכן: " דיווח על שימוש בקנובינואידים מגיל 14 ועד למעצרו, בתדירות של 3-4 פעמים ביום, הן בגפו והן באופן קבוצתי. כמו כן, שימוש לרעה באלכוהול מגיל 20 בכמויות מופרזות עד למצבי שכרות תוך ערבוב בין השניים ולמטרת הרגעה עצמית".
בהתחשב בעבר מכביד זה של שימוש לרעה באלכוהול וסמים ובהעדר נימוקים, קשה להבין כיצד הגיעה הועדה למסקנתה בדבר בהיעדרם של גורמי סיכון הכרוכים בשימוש באלכוהול ובסמים.

ובכך לא סגי.
כאמור לעיל, בהתאם לפסיקה, כתנאי לשחרור החולה המאושפז לחופשה ובכלל, נדרש להעמיד את השינוי שחל בחולה בעת אשפוזו למבחן, ולבדוק האומנם מדובר בשינוי יסודי, רציף ולאורך זמן.
בענייננו נראה, כי לא ניתן לדבר על תמורה עמוקה ויסודית שחלה בנאשם לאורך זמן.
כך למשל, נכתב בטופס ההפניה לוועדה מיום 22.5.12, כי "לאחרונה ישנו שינוי באופן שבו הוא מתייחס לפסיכותרפיה. מגיע לטיפול בזמן משתף פעולה וקיים פחות צורך "לדובב" אותו". משמע, היה צורך ל"דובב" את המשיב להגיע לטיפול וגם כיום הצורך לא חלף, כאשר בהערכה שנתנה יומיים בלבד לפני ישיבת הוועדה.
הוא הדין גם בהערכת המסוכנות מיום 16.5.12, שם נכתב: "חל שיפור ביכולתו לסדוק את מעטה ההכחשה של רגשות שליליים ולקיחת אחריות פורמאלית למעשיו". ו"הדברים מדברים בעד עצמם". עוד יצוין, כי בהחלטת הוועדה המחוזית שדנה בעניינו של המשיב ביום 21.11.11, נכתב כי "מכתב המחלקה מתאר היענות חלקית בלבד לטיפול ובמילים אחרות, המטופל אינו משתף פעולה – לפחות לא ברצון, עם הטיפול" ודוק: המדובר בהחלטה שניתנה לפני כחצי שנה בלבד.

מדברים אלה אנו למדים, כי עדיין מוקדם לומר שמדובר בשינוי יציב לאורך פרק זמן משמעותי, כנדרש וכפי שהתוותה הפסיקה, שהרי כאמור, לא די בהטבה קלה וזמנית. הדברים נכונים ביתר שאת בשים לב לכך שרמת מסוכנותו של המשיב לאחרים, גם כיום, הינה בינונית, או אפילו בינונית-גבוהה, וזאת, כאשר הוא נמצא תחת טיפול תרופתי והשגחה.
אמנם ניכר תהליך של שיפור, אך נראה שאנו מצויים עדיין בשלב ראשוני של תהליך זה ומן הדין לבחון את מהותו והתמדתו לאורך תקופה משמעותית נוספת.

סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי טרם בשלה העת לאשר חופשות למשיב, גם אם המדובר בחופשות קצרות ומפוקחות ,ולכן דין הערעור להתקבל.
אי לכך, החלטת הוועדה מיום 24.5.12 בדבר אישור חופשות למשיב מבוטלת.

ניתן היום, ט"ז סיון תשע"ב, 06 יוני 2012, בהעדר הצדדים.

5 מתוך 10


מעורבים
תובע: היועץ המשפטי לממשלה
נתבע: ג'וליאן סופיר
שופט :
עורכי דין: