ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יצחק מיוחס נגד נכסים ייזום ופיתוח (נ.י.פ.) בע"מ :

בפני כבוד השופטת ורדה פלאוט

תובע

יצחק מיוחס
ע"י ב"כ עו"ד בעז בן צור ועו"ד אברהם אברהמוף

נגד

נתבעות

1.נכסים ייזום ופיתוח (נ.י.פ.) בע"מ
2.נצבא החזקות 1995 בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דוד י. פרומוביץ

בית המשפט המחוזי מרכז

פסק דין

לפני תביעה כספית-חוזית על סך 3,670,039 ₪, אשר הגיש התובע, שהינו עורך-דין במקצועו, כנגד הנתבעות, בגין שכר טרחה המגיע לו מכח הסכם שכר טרחה אשר נחתם בינו לבין הנתבעת 2.

רקע

התובע הינו עורך-דין מזה כ-30 שנים, ומתמחה במיסוי מקרקעין בכלל, ובמיסוי מוניציפאלי בפרט.

הנתבעת 1 הנה חברה אשר נוסדה בשנת 2007 (להלן: "הנתבעת").
הנתבעת 2 הנה חברת האם של הנתבעת 1 (להלן "הנתבעת 2").

במשך שנים נתן התובע באמצעות משרדו שירותים משפטיים לקבוצת נצבא, היינו: חברת נצבא חברה להתנחלות בע"מ (להלן: "חברת נצבא"), חברות הבנות שלה וחברות הנכדות שלה, ביניהן הנתבעות.

במשך השנים נחתמו מספר הסכמי שכר טרחה בין קבוצת נצבא והתובע, לצורך טיפולו של התובע בחיובי מס של הקבוצה, כדלקמן:

ביום 8.1.89 נחתם בין חברת נצבא והתובע הסכם שכר טרחה, לפיו התובע יקבל שכר חודשי קבוע (ריטיינר) בגובה 18,190 ₪ + מע"מ (נספח יב לתצהיר התובע).

ביום 1.2.93 נחתם נספח מתקן להסכם מיום 8.1.89, לפיו החל משנת 1993 התובע יקבל שכר שנתי בגובה 250,000 ₪ + מע"מ בתחילת כל שנה (נספח יג לתצהיר התובע).

ביום 10.1.96 נחתמה תוספת להסכם ולנספח, בין התובע מצד אחד וחברת נצבא והנתבעת 2 מצד שני, לפיה בנוסף לתשלום השנתי בגובה 250,000 ₪ + מע"מ יקבל התובע 10% מהמס שייחסך בגין אגרות או היטלים, ו-7% מכל מס אחר שייחסך (נספח יד לתצהיר התובע – להלן: "ההסכם משנת 1996").

ביום 22.2.98 נחתם הסכם שכר טרחה חדש, בין התובע והנתבעת 2, הוא הרלוונטי לעניינינו, ובו נקבע:

"3.א. תמורה למתן שירותי הביצוע מתחייב הלקוח לשלם לעוה"ד כדלקמן:
עבור מס נחסך מצטבר עד לסך של 1.5 מליון ₪ - סכום חד פעמי בסך של 206,500 ₪.
עבור כל מס נחסך שמעל למס הנחסך המצטבר בגובה 1.5 מליון ₪ - 20% (עשרים אחוזים) מהמס הנחסך.
כל האמור לעיל יקרא להלן – "שכר הטרחה". לשכר הטרחה יתווספו מע"מ כדין והוצאות.

המס הנחסך פירושו, בין היתר, כל הסכומים הבאים:

כל סכום מס שיופחת ו/או שיוחזר בכל דרך שהיא (לרבות זיכוי ו/או ויתור ו/או קיזוז) מהסכום שהלקוח שילמו ו/או נדרש לשלמו כתוצאה מטיפול עוה"ד, לרבות לגבי כל שנת המס ושנים קודמות לה, לרבות הפרשי הצמדה, ריביות וקנסות שהצטברו על הסכום הנדרש עד ליום תשלום שכר הטרחה.
כל סכום ו/או זכות ו/או טובת הנאה ו/או פיצוי בגין נכסי הלקוח (כערכם ביום תשלום שכר הטרחה) שלו יהיה זכאי הלקוח בשל תיק שהועבר לטיפול עוה"ד.
.....
4א. הסכם זה בא להחליף את הסכם שכר הטרחה הקודם שבין הצדדים שהסתיים ב 31/12/97.

מוסכם בין הצדדים כי הסכם זה יחול על כל התיקים הנמצאים בטיפולו של עוה"ד ביום חתימת הסכם זה, למעט אותם תיקים לגביהם קיים הסכם ספציפי אשר ימשיך לחול.

(להלן: "ההסכם משנת 1998", צורף כנספח א' לכתב התביעה).

התביעה שלפני נוגעת לשכר טרחתו של התובע בעניין טיפולו עבור הנתבעות, בדרישה לחיוב הנתבעת בהיטל השבחה בכל הנוגע לנכס שבבעלותה, המצוי בגוש 30235 חלקה 86 בירושלים (להלן: "הנכס").

ביום 28.5.95, שלחה הועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים (להלן: "הועדה") אל הנתבעת דרישה לתשלום היטל השבחה בגין הנכס בסך 4,915,660 ₪, בהתאם לשומה שנערכה (נספח ג' לכתב התביעה – להלן: "השומה המקורית"). הדרישה התגבשה לאחר אישור תכנית בניין עיר 4318 ביום 13.4.94, אשר לגישתה של הועדה אפשרה שימוש מסחרי ומשרדים בנכס, אשר לא התאפשרו על פי התב"ע.

הנתבעת הגישה מצידה "שומה אחרת", לפיה גם התב"ע הקודמת אפשרה שימוש מסחרי ומשרדים בנכס, כך שבפועל הנכס לא הושבח, ולפיכך לא ניתן לחייבה בהיטל (נספח ד' לכתב התביעה).

הועדה והנתבעת החליטו על מינוי שמאי מכריע – מר שלמה תענך – אשר בחוות דעתו מיום 21.1.97 קיבל את טענת הנתבעת בעניין, וקבע כי התב"ע הישנה אכן אפשרה גם שימוש מסחרי ומשרדים. יחד עם זאת קבע השמאי המכריע, כי על הנתבעת לשלם היטל ההשבחה על הנכס בסך 208,750$, שהם 626,250 ₪ נכון למועד התאריך הקובע לשומה – 28.4.94.

לאחר קבלת הכרעת השמאי המכריע, ביום 20.2.97, שלח התובע לנתבעת דרישה לתשלום שכר טרחה, וזאת על יסוד הסכם שכר הטרחה משנת 1996, בשיעור 10% מההפרש שבין השומה המקורית (לאחר ניכוי הסכום החד פעמי ששולם) לשומה שקבע השמאי המכריע, והכל בתוספת מע"מ. סה"כ דרש התובע סך 519,436 ₪, נכון ליום 20.2.97.

ביום 3.6.97, שילמה הנתבעת 2 לתובע שכר טרחה בגובה 75,000 ₪ + מע"מ (מוצג נ/7). לטענת התובע, מדובר בסכום ששולם לו על חשבון חוב שכר טרחתו. לטענת הנתבעות, הסכום ששולם לתובע מהווה את מלוא שכר הטרחה המגיע לו. לטענתן, דרישת התובע במכתבו אינה נכונה, וכי על פי הסכם שכר הטרחה הרלוונטי, שיעור שכר הטרחה הינו בגובה 7% מסכום ההפרש, ולא 10%.

ביום 27.6.97 הנתבעת שילמה את מלוא היטל ההשבחה על פי שומת השמאי המכריע, בסך 956,310 ₪.

במקביל, הן הועדה (ביום 26.3.97), והן הנתבעת באמצעות התובע (ביום 9.6.97), הגישו ערעור על השומה המכרעת, לבית משפט השלום בירושלים.

ביום 7.12.05 נתן בית המשפט תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, לפיה, בין היתר "סך התשלום ששולם על ידי המשיבה (הנתבעת – ו.פ.) בגין השומה המכרעת יהווה סילוק סופי ומוחלט של כל דרישותיה הכספיות של המערערת (הועדה – ו.פ.) בגין הנכס נשוא המחלוקת ולא תהיה לה טענה ו/או דרישה בנוגע לחבות והיטל השבחה בנכס הנ"ל". (נספח יא לכתב התביעה).

בו ביום, שלח התובע לנתבעת 2 מכתב דרישה לשכר טרחתו, על פי תעריף של: 20% מגובה החיסכון במס. החיסכון חושב על ידו כהפרש שבין השומה המקורית והשומה המכרעת נכון למועד תשלום השומה המכרעת על ידי הנתבעת (27.6.97), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית נכון למועד מתן פסק הדין, סה"כ חסכון על פי חישובי התובע: 13,930,776 ₪ (מוצג נ/12).

יצויין כי בין לבין, שלח התובע ביום 26.2.03 מכתב למנכ"ל הנתבעת, באמצעות עו"ד דיין ממשרדו, לפיו: "למען הסדר הטוב ובין היתר לאור העובדה שעיריית ירושלים (הועדה המקומית לתכנון ובניה) ערערה על שומת השמאי המכריע בעניין הנדון לבית המשפט בירושלים באופן שדרשה להעמיד את היטל ההשבחה על שומתכם המקורית כפי שהוצגה לשמאי המכריע (להלן – השומה שבמחלוקת) – הנך מתבקש לאשר לנו זכאותנו לשכ"ט בשיעור של 20% + מע"מ מהמס הנחסך בערכו המשוערך (במידה שיחסך) מן השומה שבמחלוקת. זאת בניכוי הסכום ששולם לנו בגין תיק זה בעבר".
מנכ"ל הנתבעת, ויו"ר הנתבעת 2 אישור בחתימתם את שכר טרחתו של התובע כאמור (נספח ב לכתב התביעה – להלן: "מכתב האשרור").

דרישת התובע לקבלת שכר טרחתו מיום 7.12.05 התבססה על מכתב האשרור.

לטענת התובע, אף על פי שדרישתו לקבלת שכר טרחה מהנתבעות לא נדחתה על ידן, וחישוביו לא הוכחשו, שכר הטרחה לא שולם לו, וזאת למרות מספר תזכורות ששלח לנתבעות בעניין.

ביום 10.1.08 הגיש התובע את התביעה שלפני, בסדר דין מקוצר. כבוד השופט מ. יפרח בהחלטתו מיום 15.9.08 הורה על מחיקת כותרת התביעה והעברתה לדיון בפסים רגילים.

ביום 5.8.09 הגיש התובע כתב תביעה מתוקן.

טענות הצדדים

טענות התובע

משהוגש ערעורה של הוועדה המקומית על הכרעת השמאי המכריע, והנתבעות סיכמו עמו כי הוא ימשיך ויטפל בהליך הערעור, דרישתו משנת 1997 לשכר טרחה הפכה לבלתי רלוונטית. למעשה, דרישתו לשכר טרחתו "הוקפאה" עד לאחר סיום הדיון בתיק, והיתה צריכה להיבחן מחדש בהתאם לתוצאות הערעור, וככל שיצליח להפחית מדרישתה המקורית של הוועדה להיטל השבחה.

פסק הדין ניתן בהסכמת הצדדים, ולפיו היטל ההשבחה ישולם בהתאם לקביעת השמאי המכריע. ביום 26.7.97, המועד בו שילמה הנתבעת את השומה על פי השומה המכרעת, השומה המקורית עמדה על סך 6,654,601 ₪ והשומה המכרעת עמדה על סך 956,282 ₪. ההפרש בין הסכומים, בגובה 5,698,319 ₪ הוא סכום המס הנחסך לנתבעת כתוצאה מעבודתו של התובע, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית למועד הגשת התביעה, מסתכם בסך 17,000,634 ₪.
הואיל ועל פי הסכם שכר הטרחה בין הצדדים משנת 1998 על הנתבעת לשלם לתובע 20% מהמס הנחסך, שכר הטרחה המגיע לו הינו 3,400,126 ₪. סכום זה, בניכוי מקדמה שקיבל התובע ביום 20.1.97 בסך 70,000 ₪ (צ"ל 75,000 ₪ - ו.פ.), המשוערך ליום הגשת התביעה לסך 222,603 ₪ עומד ע"ס 3,177,523 ₪ ליום הגשת התביעה, ובתוספת מע"מ - 3,670,039 ₪.

לחלופין, טוען התובע, יש לשלם לו שכ"ט ראוי, אשר על פי הסכמי שכר טרחה בינו לבין לקוחות אחרים שנחתמו בתקופה הרלוונטית עומד ע"ס 17%+מע"מ מהמס הנחסך, היינו: 2,890,107 ₪ + מע"מ.

ההליכים בבית משפט השלום נפרשו על פני שמונה שנים, עד למתן פסק הדין ביום 7.12.05, במהלכם התקיימו דיונים, הוגשו תצהירים, התקיימו חקירות והוגשו סיכומים (מוצגים ת/1-ת/5). התובע השקיע מכוחו, מרצו ומשאביו במשך למעלה מעשר שנים, ופועלו נשא פרי – הוא הצליח להביא להפחתה ניכרת בשומת היטל ההשבחה המקורית מטעם הועדה המקומית. על הנתבעות לשלם לו את שכר טרחתו המגיע לו, כמוסכם ביניהם.

טענות הנתבעות

בין הצדדים נערכו הסכמי שכר טרחה הקודמים להסכם משנת 1998, ולפיהם זכאי התובע לשכר חודשי קבוע (ריטיינר) אותו קיבל במלואו.

גם לפי הסכם שכר הטרחה משנת 1998 לא זכאי התובע לשכר טרחה, שכן השמאי המכריע דחה את דרישת הועדה בכל הנוגע להיטל מס השבחה, ולא ניתן לראות בערעור הועדה דרישת תשלום במובן סעיף 3.ב.1 להסכם משנת 1998. הנתבעות שילמו לנתבע עבור מלוא שכר טרחתו בגין הטיפול בנכס סך 75,000 ₪, על פי הסכמה אליה הגיעו עם התובע לאחר ניהול משא ומתן.

במכתב האשרור מיום 26.2.03 אשר שלח התובע לנתבעת (נספח ב) היה משום הטעייה. נציגי הנתבעות סברו כי בחתימתם הם מאשרים הסכם קיים, ולא חותמים על הסכם חדש, שזוהי למעשה המשמעות של קבלת טענת התובע לעניין זה בתביעתו. יתרה מכך, בין הנתבעת לבין המנכ"ל שלה דאז, מר יצחקי, היו חילוקי דעות. יו"ר הנתבעת 2, מר תורג'מן, לא היה מוסמך לחתום בלעדית לחיוב הנתבעת 2, ועל כן אין בחתימתם על גבי המכתב כדי לעשותו מסמך מחייב.

דיון

הסכם שכר הטרחה התקף לעניינינו – מהו?

כאמור, לאחר הכרעת השמאי המכריע, שלח התובע ביום 20.2.97 דרישה לתשלום שכר טרחתו, אשר נשענת על הסכם שכר הטרחה אשר היה בתוקף בין הצדדים לעת ההיא – משנת 1996. אין מחלוקת, כי במועד משלוח הודעת הדרישה, לא ידעו התובע או הנתבעות, כי הועדה הגישה ערעור על הכרעת השמאי המכריע. אין גם מחלוקת, כי לאחר משלוח דרישת התשלום שילמה הנתבעת לתובע סך 75,000 ₪.

רק בשלב מאוחר יותר נודע לתובע, כי הועדה הגישה ערעור על הכרעת השמאי המכריע. לאחר מכן, אף הנתבעת, באמצעות התובע, הגישה ערעור שכנגד. שני הערעורים התנהלו בבית משפט השלום בירושלים, והתובע טיפל עבור הנתבעת בכל ההליכים הנוגעים לערעור.

ההסכם משנת 1998 נחתם על ידי הצדדים ביום 22.2.98, ובסעיף 4ב לו הוסכם, כי הוא "יחול על כל התיקים הנמצאים בטיפולו של עוה"ד ביום חתימת הסכם זה, למעט אותם תיקים לגביהם קיים הסכם ספציפי אשר ימשיך לחול".

שירותי עורך הדין (התובע) עבור הנתבעת, הוגדרו בסעיף 1ב לחוזה כ: "כל השירותים המשפטיים הנדרשים, להערכת עוה"ד לצורך הבדיקה והטיפול בחיובי המס, לרבות השגות, עררים, ערעורים, משפטים וכל ענין משפטי אחר הנוגע למס של הלקוח..." מכאן, כי הטיפול בערעורים שהגישו הועדה והנתבעת והתנהלו בבית משפט השלום בירושלים, נעשה על ידי התובע כחלק מהשירות המשפטי שנתן לנתבעת בקשר לנכס.

היינו, במועד בו נחתם הסכם שכר הטרחה בין הצדדים בשנת 1998, היה התיק שעניינו הנכס בטיפולו של התובע, וההסכם משנת 1998, על פי לשונו, חל עליו.

איני מקבלת את טענת הנתבעות, לפיה אין תחולה להסכם משנת 1998 הואיל ותשלום סך 75,000 ₪ לתובע כיסה את מלוא שכר הטרחה המגיע לו עבור הטיפול בנכס בהתאם להסכם משנת 1996. טענתן, לפיה נכון למועד חתימת הסכם שכר הטרחה משנת 1998, הטיפול בנכס מצידו של התובע הסתיים, ואחר כך נשכרו שירותיו מחדש לצורך הטיפול בערעור – הינה טענה מאולצת, ואינה עולה בקנה אחד עם התנהגותם של הצדדים עצמם ב"זמן אמת": כך למשל, הנתבעות לא הוכיחו כי פנו מחדש לתובע לשם הטיפול בערעורים, ומההתכתבויות בין הצדדים (צורפו כנספחים לתצהיר עדותו של התובע) עולה כי הטיפול בערעורים היה המשך ישיר של הטיפול בשומה; בשום שלב במערכת היחסים בין הצדדים הנתבעות לא טענו כלפי התובע כי שולם לו מלוא שכר הטרחה, אף על פי שהיתה להן הזדמנות לעשות כן בתשובה לדרישותיו החוזרות ונשנות של התובע כלפיהן לקבלת שכר טרחתו; מכתב האשרור עליו חתומים נציגי הנתבעות;

הנני דוחה גם את הטענה החלופית שהעלו הנתבעות, לפיה יש לראות בתשלום סך 75,000 ₪ הסכם ספציפי בין הצדדים בנוגע לשכר הטרחה המגיע לתובע עבור הטיפול בנכס, הסכם אשר סייג את תחולת ההסכם משנת 1998 (סע' 4ב להסכם).

הנתבעות טוענות, כי דרישת שכר טרחת התובע במכתבו מיום 20.2.97 הייתה בהנחה כי על פי ההסכם משנת 1996 הוא זכאי ל-10% מהסכום הנחסך, בעוד שלדידן הוא זכאי ל-7% בלבד. בין הצדדים נוהל משא ומתן בעניין, בסופו הצדדים הסכימו, כי ישולם לתובע סך 75,000 ₪ לכיסוי מלוא שכר הטרחה המגיע לו בגין הטיפול בנכס.

מנגד טוען התובע, כי תשלום הסך 75,000 ₪ שולם לו על ידי הנתבעות "על חשבון" שכר הטרחה המגיע לו.

כאמור, בסוגיה זו , יש לקבל את גירסת התובע. משנטען על ידי הנתבעות כי חל הסכם שכר טרחה ספציפי בין הצדדים בכל הנוגע לנכס, הנטל להוכיח קיומו של אותו הסכם מוטל כל כתפן. הנתבעות טענו בעלמא, כי הסך 75,000 ₪ שולם לתובע בהסכמה לכיסוי מלוא שכר הטרחה המגיע לו, טענה שלא נתמכה במאום:
לא צורף כל מסמך בכתב התומך בטענה, למרות שהייתה התכתבות לא מעטה בין הצדדים בכל הנוגע לשכר טרחתו של התובע. כמו כן, העד היחיד שהובא לעדות מטעם הנתבעות היה מר פריאל אטיאס. אלא שמר אטיאס החל לעבוד אצל הנתבעת בחודשים יוני-יולי 2006, ולא היה מעורב כלל בכל העניינים הקשורים לתביעה שלפני (עמ' 49 לפרוטוקול מיום 11.9.11). לעניין זה העיד מר אטיאס תחילה, כי אכן הגיע לתובע שכר טרחה על פעולותיו עד לשלב הגשת הערעור ושכר זה שולם לו, אך בד בבד העיד כי הוא אינו יודע כמה שכר טרחה הגיע לתובע, לא זכר ולא בדק (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 28.5.08). כאשר נחקר בשנית על עניין זה ביום 11.9.11 העיד, כי בדק את העניין במסמכים שנמסרו לו, והסכום ששולם לתובע היה מלוא שכר הטרחה שהגיע לו (עמ' 50 לפרוטוקול מיום 11.9.11).

במצב דברים זה, בו לא הוצג בפני מסמך כלשהו התומך בטענה לפיה הסכום ששולם לתובע בגובה 75,000 ₪ שולם לאחר מו"מ ומתוך הסכמה כי הוא בבחינת גמר חשבון בין הצדדים בגין הסכום המגיע לתובע עבור הטיפול בנכס, הרי שלא ניתן לראות בתשלומו משום הסכם שכר ספציפי עם התובע אשר הוחרג בהסכם משנת 1998.

זאת ועוד. עו"ד דיין מנתה בחקירתה הנגדית שמות של תיקים אשר הוחרגו בהסכמי שכר טרחה נפרדים, והתיק נושא הנכס לא נכלל ברשימה זו (עמ' 45 לפרוטוקול מיום 11.4.11). יחד עם זאת יוער, כי במהלך השנים הועסקה עו"ד דיין במשרדו של התובע, עברה לעבוד אצל הנתבעות במשך תקופה מסוימת, ושוב חזרה להיות מועסקת על ידי התובע. בנסיבות אלו, ומטעם זה בלבד, לא אוכל לייחס לעדותה משקל מכריע.

כמו כן, לא ניתן להתעלם ממכתב האשרור מיום 26.2.03, אשר נחתם על ידי מנכ"ל הנתבעת ויו"ר הנתבעת 2, במסגרתו הם מאשרים כי יש לחשב את שכר טרחתו של התובע בהתאם להסכם משנת 1998, היינו: 20%+מע"מ מהמס הנחסך, בניכוי הסכומים אשר שולמו לתובע.

על יסוד כל האמור אני קובעת, כי בכל הנוגע לטיפול בנכס, הסכם שכר הטרחה החל בין הצדדים הוא הסכם שכר הטרחה מיום 22.2.98.

הבסיס לחשוב שכר טרחת התובע ואופן חישובו

התובע טוען, כי משהוגש ערעור על ידי הועדה על הכרעת השמאי המכריע, במסגרתו חזרה הועדה על דרישתה המקורית לתשלום היטל השבחה, הרי שכל שנדרש על ידו או סוכם בין הצדדים עד למועד זה בעניין שכר טרחתו של התובע הפך ללא רלוונטי. לדידו, על השכר להיות מחושב ממועד הגשת ערעור הועדה, כנגזר מההפרש בין השומה המקורית, כפי שנטענן לתחולתה בערעור, לבין התוצאה הסופית של פסק הדין (סע' 20-21 לסיכומי התובע).

לא אוכל לקבל טענה זו של התובע. נראה, כי לאחר שניתנה הכרעת השמאי המכריע, היא היוותה נקודת מוצא לחישוב שכר טרחתו של התובע, ממועד ההכרעה והלאה. היינו, אם במבחן התוצאה הסופית (פסק דינו של בית משפט השלום), פועלו של התובע הביא להפחתת גובה ההיטל בו נקב השמאי, אז ניתן היה לקבוע כי התובע זכאי לשכר טרחה כנגזרת של ההפרש בין היטל ההשבחה שקבע השמאי המכריע לזה שנקבע בפסק הדין, על יסוד הסכם שכר הטרחה משנת 1998.

טענת התובע, לפיה עם הגשת ערעור מצד הועדה על הכרעת השמאי המכריע, יש לחזור אחורנית בזמן למועד הדרישה הראשונית של הועדה, כאילו לא ניתנה הכרעת השמאי המכריע – אינה סבירה. שהרי אם נלך בדרך זו לה טוען התובע, ניתן באותה מידה לראות גם בטענות הנתבעות בערעור שהוגש מטעמן (סכום היטל אפס) את נקודת המוצא, כך שפסק הדין אשר ניתן בהסכמה, לא רק שלא היטיב עם הנתבעות אלא תוצאתו פועלת לרעתן. כמובן שלא כך הם פני הדברים. לפיכך, כאמור, נקודת המוצא לבחינת השאלה האם הופחת היטל ההשבחה היא הכרעת השמאי המכריע.

גם מעדותה של הגב' יעל דיין ממשרדו של התובע משתמע, כי לא ניתן לראות בדרישת העירייה לגובה ההיטל לאחר הכרעת השמאי המכריע דרישה כספית חדשה (פרוטוקול מיום 11.4.11, עמ' 47).

כאמור, פסק דינו של בית משפט השלום ניתן על יסוד הסכמת הצדדים, ולפיה סכום ההיטל אשר שולם על ידי הנתבעת ביום 27.6.97 בהתאם להכרעת השמאי המכריע, הוא הסכום הסופי.
היינו, לא היתה הפחתה בהיטל המס כפי שקבע השמאי המכריע, ולא ניתן לקבוע את שכר טרחתו של התובע כנגזר מפסק הדין הסופי.
בעניין זה מקבלת אני את טיעוני הנתבעות.

יחד עם זאת, לתובע מגיע שכר טרחה, כנגזרת מההפרש שבין דרישת היטל ההשבחה המקורית של הועדה, לבין הכרעת השמאי המכריע, כמפורט על ידו במוצג נ/1 – דרישת שכר טרחה מהנתבעת מיום 20.2.97.

כאמור לעיל, לא עלה בידי הנתבעות להוכיח את טענתן, כי הסך 75,000 ₪ אשר שולם לתובע כיסה את מלוא חוב שכר הטרחה כלפיו. סכום זה אינו תואם את מלוא דרישת התובע במכתבו משנת 1997, והנתבעות לא ערכו כל תחשיב נגדי מטעמן כדי להראות כי הסך 75,000 ₪ תואם את חישוב מלוא שכר הטרחה לגרסתן. מעבר לכך, מתשובותיו של התובע בחקירתו הנגדית עולה, כי לאחר מתן פסק הדין ביום 7.12.05, הוא שלח מספר פעמים דרישת לתשלום שכר טרחתו למנכ"ל נצבא (נספח טז לתצהיר התובע). דרישתו לא הוכחשה ולא נדחתה בשום צורה, אלא הוא התבקש על ידי הנתבעות להמתין עד להשלמת הליך מכירת מניות נצבא חב' איירפורט סיטי בע"מ.

התובע העיד לעניין זה -

"ש. ובאת ובקשת כסף
ת. נכון. במסגרת הלחץ שלה היא אמרה לי תנקה את התיקים.
ש. אז בדצמבר אתה גמרת, כבר היה לך דין סופי.
ת. ברגע שיש פסק דין סופי רק אז אני זכאי לשכ"ט.
ש. ואז ביקשת שכ"ט 3 מליון ומשהו שקל.
ת. לא זוכר כמה, אפשר לראות.
ש. ואז נצבא ההוגנת אמרה לך מגיע לך או לא מגיע לך.
ת. מה אמרו לי? ההנהלה הקודמת אמרו, תעשה טובה אנחנו בלחץ, נגמור את המכירה, ואז נשלם לך. הם לא התכחשו בכלל לסכום.
ש. ואמרו לך נשלם? תחכה קצת.
ת. כן.
ש. לא החתמת אותם על זה?
ת. יש לי כבר הסכם ויש לי כבר אשרור של ההסכם...."
(עמ' 17 לפרוטוקול מיום 13.1.11).

עדותו של התובע בהקשר זה מהימנה עלי והיא לא נסתרה. יתרה מכך, הנתבעות מצידן בחרו שלא להביא עדים רלוונטיים מטעמן לסתירת טענות התובע. כך למשל לא הובאו לעדות מר יעקב יצחקי מנכ"ל הנתבעת, מר מאיר תורג'מן יו"ר הנתבעת 2, ולא ניתן מצד הנתבעות כל הסבר משכנע למחדלן (עדות פריאל עמ' 64,66 לפרוטוקול מיום 11.9.11). חזקה היא, כי לו היו מובאים עדים אלו לעדות, היתה עדותם פועלת לרעת הנתבעים (השווה ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף (לא פורסם, ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתתיהו (פ"ד מה(4) 651).

מחלוקת נוספת בין הצדדים הינה בשאלה איזה מהסכמי שכר הטרחה חל בנסיבות הענין, האם זכאי התובע לגבות 20% מההפרש (על פי ההסכם משנת 1998 – כטענת התובע) או 7% מההפרש (על פי ההסכם משנת 1996 – כטענת הנתבעות) וכיצד יוצמד הסכום. כפועל יוצא מהתשובה לשאלה זו, יש לקבוע האם הסך 75,000 ₪ אשר שולם לתובע על ידי הנתבע מהווה כיסוי של מלוא שכר הטרחה המגיע לתובע או תשלום על חשבון החוב.

כפי שפורט בהרחבה לעיל, הואיל והתובע המשיך לטפל מטעם הנתבעות בערעור ובערעור שכנגד אשר הוגשו בעניין הכרעת השמאי המכריע, והואיל ובינתיים חתמו הצדדים על הסכם שכר טרחה משנת 1998, הרי שעל שכר הטרחה בגין הטיפול בנכס, חל ההסכם משנת 1998, הקובע כי התובע יקבל שכר טרחה בשיעור 20% מהמס הנחסך על ידו.

המסקנות דלעיל מתחזקות גם ממכתב האשרור מיום 26.2.03, הן לעניין חישוב 20% מהחיסכון, והן לכך שקיימת יתרת חוב לנתבעות כלפי התובע בגין שכר טרחתו. שאחרת מצופה היה שעם שליחת המכתב מטעם התובע, היו הנתבעות טוענות בכל דרך אפשרית כי מלוא שכר הטרחה שולם לו וכי אין להן כל חוב כלפיו. ולא כך היא. התנהגותן של הנתבעות בהקשר זה תומכת בטענות התובע דווקא.

לפיכך, שכר הטרחה המגיע לתובע הינו בהתאם לחישוב הבא-
המס הנחסך, היינו ההפרש בין השומה המקורית לשומת השמאי המכריע, נכון ליום 20.2.97, עמד ע"ס 4,821,269 ₪.
20% מסכום זה הינו 964,254 ₪, לסך הנ"ל יש להוסיף מע"מ (ששיעורו במועד הרלוונטי, 20.02.97, היה 17%) ובסה"כ 1,128,177.
מסכום זה יש לנכות את התשלום השנתי אשר קיבל התובע כעולה ממכתבו מיום 20.2.97 בסך 381,641 ₪, וכן את הסכום שקיבל התובע על חשבון שכר הטרחה בסך 75,000 ₪.
סה"כ: 671,536 ₪.

בהערת אגב יצויין, כי איש מהצדדים לא העלה כל טענה באשר לדירוג שכר הטרחה שנקבע בסעיף 3א להסכם מיום 1998, ומכאן המסקנה כי לנוכח ההתחשבנות הכוללת בין הצדדים מצוי עניינינו במדרגת שכר הטרחה בשיעור 20%.

אשר על כן אני קובעת כדלקמן:

הנתבעות, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך 671,536 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20.02.97 ועד התשלום בפועל.

כמו כן ישאו הנתבעות בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 100,000 ₪, כאשר הסך הנ"ל נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום ט"ו סיון תשע"ב, 5 יוני 2012, בהעדר הצדדים.

1 מתוך 12


מעורבים
תובע: יצחק מיוחס
נתבע: נכסים ייזום ופיתוח )נ.י.פ.( בע"מ
שופט :
עורכי דין: