ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אברהים גמאל חאג' נגד חטיב עורסאן :

בפני כבוד הרשם הבכיר אבי כהן

התובע

אברהים גמאל חאג'

נגד

הנתבעים

  1. חטיב עורסאן
  2. כלל חברה לביטוח בע"מ

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

החלטה

בפניי בקשה לסילוק התביעה כנגד הנתבעת 2 (היא המבקשת) על הסף, מחמת אי תשלום הוצאות שנקבעו לה בהליך קודם.

תמצית טיעוני הנתבעת
טוענת הנתבעת כי התובענה דנא הינה למעשה "גלגול שני" של תובענה אשר הוגשה לביהמ"ש השלום בנצרת ביום 4.5.08, ונדונה במסגרת ת.א. 282-05-08. בישיבת קדם משפט שנתקיימה ביום 18.3.10, קבע כבוד השופט בולוס, כי על התובע להודיע תוך 30 יום מיום הדיון אם ניתן לו אישור כניסה לישראל לשם בדיקתו בפני ועדה רפואית במל"ל, וכי במידה ולא יעשה כן – יורה ביהמ"ש על מחיקת או הפסקת התובענה.

ביום 31.5.10, ומשלא הודיע התובע אם ניתן לו אישור הכניסה, ניתן פסק דין המורה על הפסקת התובענה, ללא צו להוצאות.

ביום 25.11.10, הגיש התובע בקשה לביטול פסק הדין, אשר נתקבלה על ידי כבוד השופט בן חמו, ואשר קבע, בהחלטתו מיום 16.1.11, כי פסה"ד יבוטל, בכפוף לתשלום הוצאות לנתבעת בסך 2,500 ₪ בתוך 30 יום, וזאת כתנאי לביטול פסה"ד המבוקש.

בבקשתה דנא, טוענת הנתבעת כי התובע לא קיים את החלטת ביהמ"ש, לא שילם את ההוצאות שנפסקו לחובתו כתנאי לחידוש התובענה, ותוך הולכת ביהמ"ש שולל, הגיש תביעתו החדשה בתיק נשוא בקשה זו, לביהמ"ש השלום בתל אביב.

לאור האמור, כך הנתבעת, יש להורות על מחיקת התובענה דנא על הסף, וזאת מחמת אי תשלום ההוצאות שנפסקו לחובת התובע, כתנאי לביטול פסק הדין, ואף, עותרת לחיוב התובע בהוצאות.

תמצית טיעוני התובע
התובע מתנגד לבקשה, ולטענתו בהליך שהתקיים בבימ"ש השלום בנצרת, כלל לא חויב בהוצאות לטובת הנתבעת, ותביעתו הופסקה ללא צו להוצאות. לשיטתו מדובר היה במחיקת תביעה עקב אי מסירת הודעה, ומשכך הגיש הוא בקשה לביטול ההחלטה.

מוסיף התובע וטוען כי הנתבע 1 הוא שהתנגד לביטול ההחלטה, ומשכך, חויב הוא בתשלום הוצאות בסך 2,500 ₪, כתנאי לביטול ההחלטה, וכי הדבר כלל לא חל כלפי הנתבעת 2. התובע טוען כי מבחינתו, לא היה כל טעם לשאת בתשלום ההוצאות שנפסקו, ועל כן החליט להגיש תביעתו מחדש בבית משפט השלום בתל אביב.

הנתבעת השיבה לתגובת התובע וטענה כי החלטת ביהמ"ש מיום 16.1.11 חייבה את התובע באופן חד משמעי בתשלום הוצאות כתנאי מקדמי לביטול פסק הדין וחידוש ההליכים בתובענה, ואילו הוא מצידו בחר להתעלם מהחלטה זו ולעקוף אותה בדרך של הגשת התובענה מחדש בבית משפט אחר, ועל כן יש לדחות תביעתו דכאן על הסף ולחייבו בהוצאות.

דיון והכרעה
בישיבה שהתקיימה ביום 18.3.10 בפני כבוד השופט בולוס, טען ב"כ התובע כי "במידה ולא יינתן אישור מתאים (אישור כניסה לישראל א.כ.), אנו נגיש בקשה להפסקת התובענה".

ב"כ הנתבעת 2 טען לעניין זה כי במידה ויוחלט על מחיקת התובענה, יש לחייב התובע בהוצאות בגין ניהול ההליך, ולחלופין "לכל הפחות, להתנות את חידושה או הגשת תביעה חדשה בתשלום הוצאות, שכן אין הצדקה שהנתבעת תשא בעלויות ועצם האירוע מוכחש...".

החלטת כבוד השופט בולוס שניתנה בתום הדיון הינה כדלקמן:
"התובע יודיע תוך 30 יום מהיום באם ניתן לו אישור כניסה. היה ולא, אורה על מחיקת או הפסקת התובענה. התיק יובא לעיוני עם הגשת הודעת התובע ולא יאוחר מיום 20.4.10".

ביום 31.5.10 ניתן פסק דין בהעדר הצדדים, מפי כבוד השופט בולוס אשר קבע כדלקמן:
"התובע לא הודיע, כפי שהתחייב בפרוטוקול הדיון מיום 18.3.10, באם ניתן לו אישור כניסה. לאור זאת, בהתבסס על דברי בא כוחו, והחלטתי מאותו פרוטוקול, אני מורה בזאת על הפסקת התובענה.
אין צו להוצאות...".

לאחר שהגיש התובע בקשה לביטול פסה"ד שניתן בהעדר הצדדים, ולאחר שעיין בבקשה ובתגובה לה, קבע כבוד השופט בן חמו, בפניו נדונה בקשת ביטול פסה"ד, ביום 16.1.11 כך:
"לאחר עיון בבקשה ובתגובה, נראה לי כי האיזון הנכון הינו ביטול פסה'ד מיום 26.11.10 תוך חיוב בהוצאות על מנת לאפשר לתובע, למרות הכל, את יומו בבית המשפט. לפיכך, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת סך של 2,500 ₪ בתוך 30 יום וזאת כתנאי לביטול פסה"ד. עם תשלום הוצאות לנתבעת במועד, יגיש התובע הודעה על כך לבית המשפט, כדי שאפשר יהיה ליתן החלטה לביטול פסה"ד וקביעת התיק לדיון.
בשלב זה, פסק הדין נותר בעינו".
(ההדגשות שלי א.כ.).

יוצא אפוא שאין ולא יכול להיות חולק, והדבר אף אינו מצוי במחלוקת בין הצדדים, כי כתנאי לביטול פסה"ד שניתן בהעדר, היה על התובע לשלם לידי הנתבעת סך של 2,500 ₪, ורק לאחר תשלום זה, תינתן החלטה בביטול פסה"ד וקביעת התיק לדיון. ואמנם, התובע בתגובתו לבקשה שבפניי כעת, כלל אינו מכחיש את ההוצאות שנפסקו לחובתו, אך לטעמו, לא היה כל בסיס מבחינתו לשאת בהוצאות אלה, ועל כן ראה לנכון להתעלם מאותה החלטה, ולהגיש תביעתו מחדש בפני בימ"ש זה.

משכך, הנסיבות הינן כאלה בהן התובע בחר לעשות דין לעצמו, תוך שבחר במופגן להתעלם מהחלטתו הברורה והחד משמעית של כבוד השופט בן חמו, אשר התנתה באופן חד משמעי את ביטול פסק הדין בתשלום הוצאות לנתבעת, והתובע אף לא טורח להסתיר זאת, אלא טוען בעזות מצח בתגובתו כי לא ראה לנכון לשאת בתשלום ההוצאות, והעדיף להפנות תביעתו לבית משפט אחר.

סבורני כי התנהגותו ודרך פעולה זו בה בחר התובע, עולה כדי התנהגות בחוסר תום לב בניהול הליכי משפט, היינו, חוסר תום לב דיוני, ולעניין זה ראו דבריה של הנשיאה כבוד הש' בייניש בבש"א 6479/06 בנק דיסקונט נ. משה שנפ:
"עקרון תום-הלב מהווה עקרון-על בשיטתנו המשפטית 'אשר מצודתו פרושה... על כלל המערכת המשפטית בישראל' (דברי השופט אלון בע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736, 742). מעקרון זה נגזר כי על בעלי הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת ובתום-לב. עליהם לפעול באופן סביר והוגן במסגרת ניהול הליכי המשפט וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין. (ראו: דברי השופט ברק בבר"ע 305/80 שילה ואח' נ' רצקובסקי ואח', פ"ד לה(3) 449, 461; דבריי ברע"א 2919/01 אושרוביץ נ' ליפה (פריד), פ"ד נה(5) 592). חובת תום-הלב משתרעת על ההליך האזרחי כולו, אם כי משמעותה של החובה והשלכותיה בהקשר של סדרי-הדין טרם גובשו במלואן והדבר יבחן ממקרה למקרה.
מחובת תום-הלב הדיוני נגזר האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט. תכליתו של איסור זה כפולה: במישור הציבורי, מטרתו לשמור על התקינות והטוהר של ההליך השיפוטי ולמנוע מבעל-דין להשתמש לרעה בבתי-המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק. במישור הפרטי, מטרתו למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי-הדין המתדיינים בפני בתי-המשפט. (ראו והשוו: דברי השופטת דורנר בע"א 513/89Interlego A/S נגד Exin-Line Bros. S.A. ואח', פ"ד מח(4) 133, פיסקה 10).

השאלה מהו שימוש לרעה בהליך השיפוטי, אינה ניתנת לתשובה אחידה וממצה. קשה להגדיר מראש מתי תעלה התנהגות של בעל-דין כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי; קל יותר לזהות את הפסול שבהתנהגות זו כאשר נתקלים בה. בדומה לעקרון תום-הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי-משפט מבוסס בעיקרו על אמת-מידה אובייקטיבית, הנבחנת בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. כוונותיו הסובייקטיביות של בעל-הדין והשאלה האם פעל בזדון עשויות להשליך על המסקנה האם עשה שימוש לרעה בהליכי משפט; עם זאת, עיקרו של המבחן בעניין זה הינו סבירות והגינות, קרי- כיצד היה נוהג בעל דין סביר והגון בנסיבות העניין. התפיסה שבבסיס אמת-המידה האמורה הינה כי השמירה על האינטרס האישי של בעל-דין צריכה להיעשות תוך התחשבות בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך, ותוך מילוי חובותיו של בעל-הדין כלפי בית-המשפט; זאת, על-מנת לאפשר דיון והכרעה במחלוקות שהובאו בפני בית-המשפט, תוך הבטחת הליך שיפוטי תקין והוגן לפרט ולציבור בכללותו...

לצד האיסור על שימוש לרעה בהליך השיפוטי, מסורה בידי בית-המשפט סמכות טבועה למתן סעד דיוני בגין שימוש לרעה בהליכי משפט (ראו והשוו: דברי השופט ש' לוין בע"א 539/78 לואל ואח' נ' לויס ואח', פ"ד לד(4) 286, פיסקה 7; רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, בפיסקה 19 לפסק-דינו של השופט חשין; עוד ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (1995) 400). סמכות זו הינה חלק מהסמכויות הנתונות בידי בית-המשפט בשל עצם אופיו של המוסד השיפוטי ולשם הסדרת התנהלותו התקינה של הדיון השיפוטי, במטרה לאפשר לבית-המשפט להכריע בסכסוכים המובאים בפניו... סמכותו של בית-המשפט למתן סעד דיוני בגין שימוש לרעה בהליך השיפוטי הינה סמכות שבשיקול-דעת - הן לעניין עצם הענקת הסעד והן לעניין טיבו של הסעד הניתן. משך השנים ראה בית-משפט זה ליתן סעדים דיוניים שונים בגין ניצול לרעה של הליכי-משפט, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו (ראו למשל: סילוק תובענה על הסף כאשר הגשתה עלתה כדי שימוש לרעה בהליך השיפוטי: ע"א 8/54 לייזרוביץ נ' לייזרוביץ, פ"ד כח(2) 436, 439 מפי המשנה-לנשיא זוסמן וכן דחיית בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, כאשר אי התייצבותו של המבקש לדיון שיקפה זלזול בוטה בהליך השיפוטי: רע"א 3454/04 ורקר נ' הראל (טרם פורסם), בפיסקה 4 להחלטתה של השופטת פרוקצ'יה).

...רק בהתקיים נסיבות חריגות ויוצאות-דופן, כגון- ניצול לרעה בוטה של ההליך השיפוטי, זלזול חמור בהליכי המשפט או ניסיון זדוני להכשלתם, עשוי בית-המשפט לבוא למסקנה כי יש לסלק על הסף את ההליך שהוגש בפניו וזאת בגין חוסר תום-לב קיצוני של בעל-הדין שהגישו..."

עינינו הרואות אפוא, כי כאמור בפסק דינה של כבוד הש' בייניש, כאשר מסתמן כי בעל דין עושה שימוש לרעה בהליכי משפט, ונוקט בחוסר תום לב קיצוני, יש לבחון אפשרות ממשית לסילוק תביעתו על הסף, וזאת לשם חתירה למטרה להביא להתנהלותו התקינה של ההליך השיפוטי. ובמקרה דנא, התובע בחר שלא לפעול על פי פסק דינו של כבוד השופט בן חמו, בו נקבע מפורשות כי חידוש ההליכים בתובענה מותנה בתשלום הוצאות, ובחר לקחת את התובענה ולהגישה בבית משפט אחר, וכך "לדלג" על תשלום ההוצאות שנפסק לחובתו ולהתעלם במופגן מפסק דין חלוט של בית המשפט. אם כן, התובע בחר שלא לערער על פסק דינו של הש' בן חמו, ומשכך הפך פסק הדין לחלוט. הדרך היחידה שיש בידי התובע לחדש הליכיו בתובענה הינה תשלום ההוצאות לידי הנתבעת, כפי שקבע כבוד השופט בן חמו. משלא עשה כן, ומשמנסה התובע להתחמק מנשיאה בהוצאות על דרך של הפניית תביעתו למותב אחר בבית משפט אחר, יש לראות בכך חוסר תום לב דיוני, ניצול לרעה של הליכי המשפט וזלזול בהם, ועל כן, ועל מנת שלא לפגוע באינטרס הדיוני ובזכויותיה של הנתבעת, ומאידך במטרה לאפשר לתובע לתקן דרכו בלי לפגוע בו יתר על המידה, אני קובע כך:
התובע ישלם לנתבעת 2, בתום 15 ימים מיום קבלת החלטתי זו, את ההוצאות עפ"י ההחלטה הנ"ל מיום 16.1.11, כלומר סך של 2,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.2.11 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
בנוסף, התובע ישלם לנתבעת 2, בתוך בתום 15 ימים מיום קבלת החלטתי זו, הוצאות הליך זה שבפניי בסך 1,500 ₪.
היה והתובע לא ישלם לנתבעת 2 את שני סכומי ההוצאות שבסעיפים 1+2 לעיל כאמור באותם סעיפים, תימחק התביעה כנגד הנתבעת 2 תוך חיוב התובע בהוצאות בסך 1,500 ₪ לטובת הנתבעת 2.
ב"כ הנתבעת 2 יגיש לתיק בתוך 30 יום מהיום הודעה בדבר תשלום כל ההוצאות הנ"ל, ובהתאם לתוכן הודעתו תינתן החלטת המשך.

המזכירות תשלח החלטתי זו, בפקס ידני, לב"כ כל הצדדים (לרבות ב"כ הנתבע 1).

ניתנה היום, י"ג סיוון תשע"ב, 03 יוני 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אברהים גמאל חאג'
נתבע: חטיב עורסאן
שופט :
עורכי דין: