ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין צבי בניאן נגד עדנה אלקיס :

בפני כבוד השופט נחום שטרנליכט

בעניין:

  1. צבי בניאן
  2. נצחיה בניאן

ע"י ב"כ עו"ד
יואב אבני
התובעים

נ ג ד

1. עדנה אלקיס

ע"י ב"כ עו"ד
שני זמיר

2. ראובן אלקיס

ע"י ב"כ עו"ד
כרמית שריקי
הנתבעים

בית משפט השלום בפתח תקווה

פסק דין

פתח דבר
עניין לנו בתביעה מכח הוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים), כאשר התובעים עותרים לאכיפת הסכם, ולחילופין, לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים.

טענות התובעים
התובעים ניהלו משא ומתן לרכישת ביתם של הנתבעים ברח' האתרוג 24, ראש העין, הידוע כחלקה 34 בגוש 5489 (להלן – הבית). הצדדים הגיעו להסכמה, ולפיה ירכשו התובעים את הבית. עורכי הדין של הצדדים עמלו על הכנת הסכם מכר, והחליפו ביניהם טיוטות של ההסכם. ביום 18.11.08 הגיעו הצדדים לנוסח מוסכם של הסכם מכר, ונקבע, כי ביום 25.11.08 בשעה 15:30 ייחתם הסכם המכר.

בבוקרו של יום 25.11.08 טילפן עו"ד ירון ממן, ב"כ הנתבעים, ומסר, כי הנתבעת 1 לא תוכל להתייצב לפגישה. לפיכך נדחתה הפגישה. בהמשך טילפן עו"ד שמעון כנעני, ב"כ התובעים אל עו"ד דני עמית, שביחד עם עו"ד ממן ייצג את הנתבעים, וביקש לקבוע מועד חדש לחתימה על הסכם המכר. מדבריו של עו"ד עמית הבין עו"ד כנעני, כי הנתבעים מנהלים משא ומתן עם קונים אחרים. זאת בשעה שהושג כבר סיכום עם התובעים אודות רכישת הבית. בכך יש משום הפרה של חובת תום הלב בניהול משא ומתן, כפי שנקבע בסעיף 12 לחוק.

במהלך ניהול המשא ומתן עם הנתבעים הוציאו התובעים הוצאות שונות, וזאת בידיעת הנתבעים ובתיאום עימם. בנוסף נאלצו הנתבעים, עקב אי החתימה על הסכם המכר, לשכור דירת מגורים, דבר הכרוך בהוצאות נוספות.

בנסיבות אלו עותרים התובעים לאכיפת ההסכמה שהושגה אודות רכישת הבית. לחילופין, התובעים עותרים לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים.

טענות הנתבעת 1
לטענת הנתבעת 1 היא מצויה בהליכי גירושין מבעלה, הנתבע 2. במסגרת זו ביקשה הנתבעת 1 לרכוש את חלקו של הנתבע 2 בבית, אך הנתבע 2 סירב לכך, ודרש למכור את הבית כולו. לפיכך הוצע הבית למכירה, והדבר פורסם באתר האינטרנט YAD2. התובעים ראו את הפירסום. הם יצרו קשר עם עו"ד דני עמית, ששימש כמגשר בסכסוך בין הנתבעים.

ביום 15.10.08 קיבלה הנתבעת 1 מעו"ד עמית טיוטה ראשונה של הסכם מכר. בטיוטה זו היו חסרים פרטים מהותיים רבים, כגון: התמורה, מועדי התשלום, מועד המסירה ועוד. הנתבעת 1 התייעצה עם ידיד, והעבירה לעו"ד עמית את הערותיה ביחס לאותה טיוטה.

ביום 22.11.08 קיבלה הנתבעת 1 טיוטה נוספת של הסכם המכר, ולא הספיקה לבדוק האמור כדבעי ולהתייעץ עם עורך דין מטעמה. הנתבעת 1 טוענת, כי מעולם לא נתנה את הסכמתה לאמור באותה טיוטה. בנסיבות אלו גם סירבה הנתבעת 1 להתייצב לפגישה שנקבעה ליום 25.11.08, משום שטרם נתנה את הסכמתה לפרטי עיסקת המכר. לכן הודיעה לעו"ד עמית, כי לא תגיע לפגישה, ולא תחתום על הסכם מכר בטרם תבדוק את הטיוטה בסיועו של עורך דין מטעמה.

בהקשר זה מדגישה הנתבעת 1, כי מעולם לא פגשה את התובעים ואף לא שוחחה עימם טלפונית.

הנתבעת 1 מכחישה גם את טענת התובעים, כי נוהל משא ומתן עם רוכשים אחרים. הנתבעת 1 טוענת, כי מעולם לא נוהל משא ומתן שכזה.

טענות הנתבע 2
הנתבע 2 טוען, כי במסגרת הליכי הגירושין שבינו ובין הנתבעת 1, הם הגיעו להסכמה בכל הנוגע לחלוקת הרכוש המשותף להם, לרבות, הבית. לשם מכירת הבית פירסמו הנתבעים מודעות באתרי אינטרנט שונים, ובהן הוצע הבית למכירה. הנתבעת 2 היתה שותפה פעילה במהלכים השונים למכירת הבית. כך גם היתה שותפה פעילה במשא ומתן, שנוהל עם התובעים. הנתבעים הסמיכו את עו"ד עמית לייצג אותם בניהול המשא ומתן עם התובעים ובהכנת הסכם המכר.

המשא ומתן, שנוהל עם התובעים, לא הבשיל מעולם לכדי הסכם מחייב. בטיוטות, שהוחלפו בין הצדדים, היו חסרים פרטים מהותיים. כך גם היה ידוע לתובעים מראש, כפי שהבהיר להם הנתבע 2, כי כל עסקה טעונה גם אישור של הנתבעת 2, שהינה בעלת מחצית הזכויות בבית, ולכן ללא אישור שכזה לא יוכלו הצדדים להתקשר בעיסקה.

הנתבעת 1, מעבר לקבלת ייעוץ מעו"ד עמית, ביקשה להתייעץ עם מקורביה. ביום 22.11.08 הודיעה הנתבעת 1 לעו"ד עמית, כי איננה מסכימה לנוסח הטיוטה, שהועברה לעיונה, ולכן לא תסכים לחתום על הסכם מכר בנוסח שכזה.

מאז נותק הקשר בין הנתבעים, והנתבעת 1 אף פנתה לבית המשפט בתביעה נגד הנתבע 2 לפירוק השיתוף בבית. במצב דברים זה לא יכול היה הנתבע 2 למצות את המשא ומתן עם התובעים.

גם הנתבע 2 מכחיש מכל וכל את טענת התובעים, ולפיה נוהל משא ומתן עם רוכשים אחרים.

דיון והכרעה
בסעיף 12(א) לחוק החוזים נאמר:

"במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב".

חקיקתו של חוק החוזים, הכולל בחובו את הוראות סעיף 12, היה בה משום מפנה ממשי בהתייחסות לשלב הטרום – חוזי. סעיף 12 לחוק החוזים הינו "השתקפות הרעיון הכללי שלפיו יש לנהוג בכל שלב של הקשר החוזי – לרבות בשלב המשא ומתן – בתום לב" (גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, ירושלים תשס"ה-2005, עמ' 145). הוראות אלו מטילות על צדדים למשא ומתן חובות כלפי הצד שכנגד גם בטרם התגבשה מערכת היחסים ביניהם לכדי הסכם מחייב. כבר בשלב המשא ומתן חב כל אחד מן הצדדים לנהוג בתום-לב כלפי הצד שכנגד, ואין עצם קיומה של חובה זו תלוי בהשתכללות נערכת היחסים שבין הצדדים לאותו משא ומתן לכדי הסכם מחייב. חובה זו מוטלת על כל מי שנוטל חלק במשא ומתן.

בד"נ 7/81, פנידר חברה להשקעות פיתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פד"י לז(4)673, 682, נאמר בעניין זה:

"לאור ההקשר הניסוחי ומהות הוראותיו של סעיף המשנה חלה חובה זו על כל אדם הנוטל חלק במשא ומתן האמור. אין באמור בו כדי לתחום תחומים צרים ולהגביל את החובה רק לאדם, הנוטל חלק במשא ומתן ואשר גם הופך לאחר מכן צד לחוזה שנכרת. משמע, לפי פשוטם של הדברים חלה החובה על כל מי שנוטל חלק במשא ומתן, בין אם הוא מנהל את המשא ומתן כדי לכרות את החוזה בשמו שלו ובין אם לאו, היינו גם כאשר הוא איננו אלא שלוחם של אחרים. אין גם נפקא מינה, אם האדם, הנוטל חלק במשא ומתן, פועל בגפו, או אם הוא חלק מקבוצת אנשים, הפועלת במשא ומתן בצוותא כשלוחתו של אחר. ההשתתפות במשא ומתן ולא מעמדו של פלוני כצד עתידי לחוזה היא איפוא אמת המידה, על-פיה נבחנת תחולתו של סעיף משנה (א) לאור נוסחו. מכאן כי "אדם" בסעיף משנה (א) משמעו - כל אדם המנהל משא ומתן כאמור שם. יתרה מזאת, אין ללמוד מן הנוסח, כי כריתתו של החוזה עם תום המשא ומתן היא התנאי לתחולתה של החובה הנוצרת מכוח האמור בסעיף 12; המשא ומתן בו מדבר סעיף 12(א) אמנם צופה פני כריתתו של חוזה, אך החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב קמה באופן עצמאי בשל ניהולו של המשא ומתן, גם אם אינו מבשיל לכדי חוזה".

ומה מהותה של דרישת תום הלב? מהם המבחנים לעמידה בחובה זו או בהפרתה? בעניין זה נאמר בד"נ 7/81 הנ"ל בעמ' 689:

"מקובל עלי, לאור מהותה של מערכת יחסים זו, כי תום הלב נבחן לפי מבחן "אובייקטיבי" (בג"צ 59/80[5] הנ"ל בעמ' 835) במובן זה שעניינו בצורת התנהגות, הנקבעת לפי אמות מידה כלליות, על-פיהן מסיקים, מהו הראוי והמצופה בנסיבות נתונות מצד המנהל משא ומתן ...
מערכת הנסיבות היא תמיד מיוחדת, והיסוד הנפשי והתנהגותם של הצדדים למשא ומתן הם, כמובן, מרכיבים סובייקטיביים. המבחן, לפיו בוחנים אם קוימו הציפיות והדרישות כפי שהוגדרו בסעיף 12, הוא מבחן אובייקטיבי, אך אף הוא מביא בחשבון את מהותו ואופיו של המשא ומתן בו מדובר".

עוד נאמר בעניין זה בע"א 8144/00, עלריג נכסים (1987) בע"מ נ' ברנדר, פד"י נז(1)158, 170:

"אלא שעל צד למשא ומתן מוטל לכלכל את מהלכיו בתום-לב, משמע בהגינות, תוך התחשבות גם בציפיות ובאינטרסים של הצד האחר ותוך נאמנות לרוח העיסקה ולמטרתה".

לנוכח עקרונות כלליים אלו יש לבחון את המקרה שבפנינו, ולענות על השאלה, האם אכן הפרו הנתבעים את חובת תום הלב בניהול המשא ומתן עם התובעים בקשר לרכישת הבית, כפי שטוענים התובעים, או שחובה זו לא הופרה על ידי הנתבעים?

בע"א 416/89, גל-אור נ' חברת כלל (ישראל) בע"מ, פד"י מו(2)177, 185, נאמר:

"הכלל הוא, כידוע, שלכל צד למשא ומתן עומדת הזכות העקרונית לפרוש ממנו בכל עת. אך גם פרישה ממשא ומתן צריך שתיעשה בתום-לב ... פרישה ממשא ומתן, שאיננה מודרכת על-ידי שיקולים ענייניים, הנובעים ממהות העיסקה, מהתפתחות המשא ומתן ומעמדות הצדדים לו, חשודה כנגועה בהיעדר תום-לב (הגם שלא תמיד הינה, בהכרח, כזאת: ע"א 251/84, חברת ס.ג.פ. להשקעות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י לט (2) 463, בעמ' 467). לאמור: שאלת תחולתו של סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) על מקרה של הסתלקות ממשא ומתן טעונה גם בירור עובדתי. בבירור כזה יש להתחשב בכלל נסיבות העניין, ובייחוד בשאלה, לאיזה שלב הגיע המשא ומתן בין הצדדים; שכן ככל שהצדדים קרובים יותר ליצירת הקשר החוזי, מצפים מהם להציג סיבה ברורה יותר להצדקת פרישה מן המשא ומתן ".

הלכה זו יושמה בע"א 2071/99, פנטי נ' יצהרי, פד"י נה(5)721, 727, וכך נאמר שם:

"בענייננו עולה באופן חד-משמעי מן העובדות שהוכחו ומן המימצאים שנקבעו בבית-משפט קמא, כי אלישע נהג בחוסר תום-לב חמור, בהסתלקותו מן העיסקה. הסתלקות זו בשיאו של המשא ומתן לאחר ששולמה התמורה, הוכנו תכניות ונערכו סרטוטים, הייתה בנסיבות העניין מעשה בלתי ראוי ובלתי הוגן העולה כדי הפרה חמורה של חובת תום-הלב. ברי גם כי עילת התביעה שיסודה בהפרה זו לא נתיישנה, שהרי לא נולדה אלא עם סירובו של אלישע לחתום על זיכרון-הדברים".

כן ראה הדברים שנאמרו בעניין זה בע"א(ת"א)10619-08-11, פארק תעשיות אלמוג בע"מ נ' טמפו משקאות בע"מ, לא פורסם, סע' 15 – 17 לפסה"ד:

"אין מחלוקת, כי פרישת המשיבה מהמשא ומתן נעשתה בשלב בו סוכמו כל תנאי החוזה ו'הצדדים היו קרובים כדי מרחק חתימה' (ס' 52 לכתב ההגנה של המשיבה). בשלב זה, בו הצדדים קרובים, כדי מרחק נגיעה, מהטריטוריה החוזית 'עולה מידת הקרינה החוזית, והחיוב לנהוג בתום לב חזק יותר' (פרופ' גבריאלה שלו, "דיני חוזים – חלק כללי" לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, 146).

לפיכך, 'ככל שהשלב בו נמצא המשא ומתן מתקדם יותר, וככל שהצדדים קרובים יותר לתחום החוזי, נדרשת סיבה מובהקת וברורה יותר להצדקת הפרישה ולהיפך, ככל שהמשא ומתן נמצא בשלבים ראשוניים והיוליים יותר, קל יותר להשתחרר ממנו בתום לב' (שלו, שם עמ' 152) ...

עם זה, גם בשלב מתקדם שכזה יכול צד למשא ומתן לפרוש ממנו ובלבד שפרישתו תהיה בתום לב. פרישה בתום לב היא פרישה 'המודרכת על ידי שיקולים ענייניים הנובעים ממהות העיסקה, מהתפתחות המשא ומתן ומעמדות הצדדים לו' (שלו, שם 152).

בענייננו פרישת המשיבה הייתה ללא זדון ומטעמים ענייניים מסחריים. כך הוסכם והוצהר בביהמ"ש קמא. בית המשפט קמא לא מצא בהתנהלות המשיבה משום חוסר תום לב, שכן פרישתה נעשתה על רקע נטל כספי כבד בו הייתה צריכה לשאת אילו החוזה היה נחתם – תשלום מאות אלפי ₪ לצורך הכשרת המושכר כתנאי לקבלת רשיון עסק. משנודע לה על כך עצרה המשיבה את תנאי ההתקשרות.

על רקע הצהרת ב"כ המערערת אף אני סבור, כי אין לראות בעצם פרישתה של המשיבה מהמו"מ, גם בשלב של 'מרחק חתימה', משום חוסר תום לב. סוגיית ההשקעה הכספית במושכר לצורך קבלת רישיון עסק היוותה חלק מהמשא ומתן בין הצדדים. לצדדים היה ברור שתידרש השקעה כספית וגובה ההשקעה לא היה ברור ... משהתברר למשיבה, עוד בטרם נחתם החוזה החדש, ובשלב המו"מ (גם אם לא כתוצאה מצו שיפוטי ו/או הוראה של רשות מוסמכת כלשהי, תנאי לפתח היציאה על פי החוזה החדש, אילו נחתם), כי ההשקעה שתידרש הימנה תעלה פי 6 (כך הצהיר מנהל הנכסים של המשיבה בתצהירו מוצג מע/2 למוצגי המשיבה, הצהרה שלא נחקר עליה) רשאית הייתה להחליט לעצור את ההתקשרות החוזית ולא להשלימה, גם בשלב המתקדם מאוד של המשא ומתן".

כל עוד ישנה סיבה מוצדקת לפרישתו של צד ממשא ומתן, לא ייחשב הדבר להפרה של חובת תום הלב גם אותו משא ומתן היה בשלב מתקדם ביותר.

במקרה דנן טוענים התובעים, כי המשא ומתן הגיע לשלב סופי, כאשר פרטי העיסקה כבר סוכמו ונקבע מועד לחתימת הסכם מכר. לשם תמיכה בטענה זו צורף לתצהיר עדותו של עו"ד כנעני כנספח 22ז נוסח של הסכם מכר, כאשר לטענת עו"ד כנעני, זו הנוסח הסופי עליו הסכימו הצדדים, ועליו היו אמורים לחתום צריכים לחתום בפגישה שתוכננה ליום 25.11.08.

עיון בנוסח זה של הסכם מלמד על קושי רב בקבלת הטענה, כי המדובר בנוסח סופי. כך למשל, בסעיף 5.1 לנוסח נאמר, כי התמורה תעמוד על סך של 1,750,000 ₪. סעיף 5.2 לנוסח דן בפריסת התשלומים, חישוב אריטמתי פשוט מלמד, כי סך התשלומים המפורטים שם מגיע לסך של 1,725,000 ₪. נשאלת השאלה, להיכן נעלמו 25,000 ₪?!

כך גם מועד מסירת החזקה בבית, האמור בסעיף 3.3 להסכם, אינו אפשרי, באשר חל כ-8 חודשים קודם למועד החתימה המתוכנן. כתובת הבית, המצויינת בראש הנוסח אינה נכונה. האמור בסעיף 5.2.4ג אינו עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 5.3 באשר לזהות הצד שישא בעלות השגת אישורי הרשויות לעיסקה.

ליקויים אלו במסמך מלמדים על כך שמדובר בטיוטא של הסכם, אך לא ניתן במצב דברים זה לקבל את הטענה, כי מדובר בנוסח סופי של הסכם מכר, שעליו היו הצדדים אמורים לחתום. יש לדחות, איפוא, את טענת התובעים, כי המשא ומתן בין הצדדים הושלם לחלוטין, וכל שנותר לעשות הוא חתימה פורמאלית על הסכם מכר.

משוהעמד עו"ד כנעני, מי שייצג את התובעים בעיסקה, על ליקוים אלו בנוסח, המתיימר להיות נוסח סופי של ההסכם, ציין שמדובר בנוסח סופי "לפני הגהה" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 27). גם אם ניתן לקבל תירוץ זה בנוגע לשגיאה שבכתובת הממכר או במועד מסירת החזקה, הרי שודאי שלא ניתן לקבל תירוץ זה כמיישב את הסתירה שבלוח התשלומים וכן את הסתירה הבלתי פתורה באשר לזהות הצד שישא בעלות השגת האישורים.

לנוכח האמור לעיל יש לקבוע, כי נוסח נספח 22ז לתצהיר עדותו של עו"ד כנעני איננו נוסח סופי של הסכם המכר, אלא מדובר בטיוטה, שעדין היתה טעונה בדיקה וליבון.

זאת ועוד. אין מחלוקת, כי התובעים מעולם לא פגשו את הנתבעת 1 ולא שוחחו עימה. כל הקשר שלהם היה עם הנתבע 2 בלבד. בכך הודו שני התובעים בעדותם בפני (עמ' 1 לפרוטוקל, שורה 26; עמ' 17 לפרוטוקול, שורה 30; עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 9-10).למרות שידעו, כי גם הנתבעת 1 היא בעלת זכויות בבית, כפי שהודה התובע 1, לא טרחו לקבל אישור מלא מפיה לעיסקה (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 20-21). נראה, כי משלא הוצג בפני התובעים יפוי כח ולפיו מוסמך הנתבע 2 לטפל במכירת הבית גם בשמה של הנתבעת 1, היה על התובעים לדרוש קבלת הסכמה מפורשת גם של הנתבעת 1 לביצוע העיסקה. במצב דברים זה, לא יכולים התובעים לטעון, כי "העיסקה נסגרה" או כי היה סבורים כך. על סמך מה סברו שמדובר ב"עיסקה סגורה", עד כדי כך שנחפזו להוציא הוצאות שונות בקשר לעיסקה, וזאת עוד בטרם קיבלו אישור לעיסקה מכל בעלי הזכויות בבית?! יצויין, כי גם לתובעת 2 עצמה לא היתה תשובה של ממש לתמיהה זו, וכך העידה בפני:

"ש. לא חשבת שצריך לשמוע מה אומרת עדנה?
ת. לא יודעת" (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 15-16).

העולה מן הדברים, כי התובעים לא הוכיחו טענתם, שכל הצדדים, הנוגעים בדבר, הגיעו להסכמה סופית בדבר רכישת הבית על ידי התובעים.

גם הטענה בדבר משא ומתן, שניהלו הנתבעים עם רוכשים פוטנציאליים אחרים, לא הוכחה. התובעים לא הביאו כל ראיה לביסוס והוכחת טענה זו. יתירה מכך, בסופו של יום, הבית לא נמכר לאיש, אלא חלקו של הנתבע 2 בבית נמכר לנתבעת 1, כפי שהעידה הנתבעת 1 במענה לשאלת ב"כ התובעים, וזאת לאחר הליכים משפטיים שננקטו ביוזמת הנתבעת 1 (עמ' 21 לפרוטוקול, שורה 15 – עמ' 22 לפרוטוקול, שורה 7).

משלא הגיעו הצדדים לידי נוסח מוסכם של הסכם מכר "התפוצצה" העיסקה, והתובעים לא רכשו את הבית. עמידה של צד על זכויותיו, ואי הסכמתו לוותר על הערותיו לנוסח הסכם המכר, איננה התנהגות חסרת תום לב. משלא הגיעו הצדדים לכדי הסכמה מחייבת בנוגע למכירת הבית לתובעים, רשאים היו הנתבעים או מי מהם לעמוד על זכויותיהם ודרישותיהם ביחס לנוסח הסכם מכר. משלא נענו דרישותיה של הנתבעת 2, רשאית היתה שלא לתת ידה למכירת הבית לתובעים, ובכך אין כל פגם או חוסר תום לב.

לפיכך, דין התביעה להידחות.

התביעה נדחית.

התובעים, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עורכי דינם בסך כולל של 13,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ג סיון תשע"ב, 03 יוני 2012, בהעדר הצדדים.

11 מתוך 11


מעורבים
תובע: צבי בניאן
נתבע: עדנה אלקיס
שופט :
עורכי דין: