ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אשר וקנין נגד מדינת ישראל :

רע"פ 4388/12

המבקש:
אשר וקנין

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ב-עפ"ת 9126-04-12 מיום 17.05.2012 שניתן על ידי כבוד השופט ר' בן-יוסף

בית המשפט לתעבורה ציין כי נערכה למבקש בדיקת מאפייני שכרות, כאשר הוא סירב לבצע מבחן הליכה על קו ומבחן הבאת אצבע לאפו. עם זאת, צוין בדו"ח פעולה כי נדף ריח קל של אלכוהול מפיו, הופעתו הייתה מרושלת, התנהגותו הייתה חריגה ותגובותיו היו בלתי רלוונטיות. העד התרשם כי המבקש נתון תחת השפעה כבדה של אלכוהול.

החלטה

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו שניתן על ידי כבוד השופט ר' בן-יוסף ב-עפ"ת 9126-04-12 מיום 17.05.2012. בפסק דינו דחה כבוד השופט ר' בן יוסף את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, אשר ניתן על ידי כבוד השופטת נ' פרג לבוא, ביום 20.03.2012.

רקע והליכים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) וסעיף 39א בקשר עם סעיף 64ב לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה"). השכרות המיוחסת למבקש נובעת מכוח סעיף 64ד (א) לפקודת התעבורה, שעניינו במי שמסרב לבדיקת נשיפה, משנדרש לעשות כן על ידי שוטר. בכתב האישום נטען כי ביום 23.05.2008 שעה 02:25 או בסמוך לכך, נהג המבקש ברכב בכביש מס' 20 לכיוון דרום, ונעצר לבדיקה שגרתית. המבקש נדרש, כדין, לערוך בדיקת נשיפה, אך הוא סירב לכך, ועל כן יש לראותו כמי שנהג ברכב בשכרות.

בית המשפט לתעבורה ציין כי נערכה למבקש בדיקת מאפייני שכרות, כאשר הוא סירב לבצע מבחן הליכה על קו ומבחן הבאת אצבע לאפו. עם זאת, צוין בדו"ח פעולה כי נדף ריח קל של אלכוהול מפיו, הופעתו הייתה מרושלת, התנהגותו הייתה חריגה ותגובותיו היו בלתי רלוונטיות. העד התרשם כי המבקש נתון תחת השפעה כבדה של אלכוהול.

בית המשפט לתעבורה קבע כי עדותו של רס"ר בנבניסטי מהימנה עליו, וכן הדבר לגבי עדותו של טכנאי המעבדה, אשר אישר את תקינות מכשיר הינשוף. אשר למבקש, קבע בית המשפט לתעבורה כי הלה החליט שלא לשתף פעולה עם אנשי המשטרה והכשיל את ביצוע הבדיקה, ולפיכך יש לראותו כמי שסירב לביצועה.

אשר על כן, החליט בית המשפט לתעבורה להרשיע את המבקש בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

בית המשפט השית על המבקש פסילה בפועל לתקופה של שנתיים ימים, בניכוי 30 ימי פסילה מינהלית, פסילה על תנאי בת שישה חודשים ומאסר על תנאי של שישה חודשים. כמו כן, חייב בית המשפט את הנאשם בקנס בשיעור של 2000 ₪.

3. המבקש ערער על הרשעתו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, וטען כי לא סירב לבדיקות הנשיפה על דרך של הכשלתן, אלא שניסיונותיו לבצע את הבדיקה לא צלחו, ועל כן הוא ביקש מהשוטרים לערוך לו בדיקת דם.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש בציינו כי קביעותיו של בית המשפט לתעבורה נסמכות על מהימנות העדים שהופיעו לפניו. עדים אלו מסרו כי המבקש סירב, בהתנהגות ואף באמירה, לשתף פעולה עם בדיקת השכרות, גם לאחר שהובהרה לו משמעות התנהגותו זו. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי עמדו לפני בית המשפט לתעבורה ראיות נסיבתיות נוספות, המצביעות על כך שהמבקש היה שיכור, כדוגמת כשלון בחלק מהמאפיינים, בבדיקה שנערכה לו. לפיכך, נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כי אין להתערב בהכרעת דינו של המשפט לתעבורה. כמו כן, נדחה הערעור גם לעניין העונש.

הבקשה

4. בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, נטען כי עניינו של תיק זה אינו נוגע למבקש בלבד, וכי מדובר ב"שאלות היורדות לשורשו של ההליך הפלילי-התעבורתי". בין היתר, נועד הערעור הנוסף להבהיר לכלל הנהגים ולאנשי המשטרה, "סירוב" ליתן דגימת נשיפה, מהו. לטענת בא כוח המבקש, עו"ד אשר ארבל, המבקש ביצע חמישה ניסיונות לנשיפה במכשיר הינשוף, אך "משום מה לא צלחה דרכו". במצב דברים זה, היה על איש המשטרה, "להתחיל מחזור חדש", או להפנות את המבקש לבדיקת דם. על פי נוהלי המשטרה, כך נטען בבקשה, רשאי שוטר לדרוש מהנהג החשוד כשיכור, ליתן דגימת דם לבדיקה, וזאת בעיקר כאשר ביקש החשוד, ביוזמתו, לבצע בדיקת דם. בנסיבות אלה, אין לראות את המבקש כמי שסירב לבצע בדיקת נשיפה, ולפיכך לא היה מקום להרשיעו בעבירה שיוחסה לו, והדבר מצדיק מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
בנוסף, נטען על-ידי המבקש, כי לא היה המקום להשית עליו פסילה בפועל, לתקופה של שנתיים ימים, וניתן היה להסתפק בפסילה בת שלושה חודשים.

דיון והכרעה

5. כפי שנקבע בפס"ד המנחה, ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982):

"בבואו לשקול את השאלה אם להעניק רשות לערער נוקט בית המשפט בהכרח שיטת סינון, שהעיקר בה הוא העניין היכול להיות לציבור הרחב בבירורה הנוסף של הסוגיה, שכבר נדונה בשתי ערכאות. הווה אומר, בית המשפט אינו נותן דעתו אך ורק אל מה שנפסק, כדי לבחון אם נכונה ההלכה שיצאה מלפני הערכאה הקודמת, אלא המשקל המכריע מוענק לשאלה, אם יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף."

וכך גם נאמר על ידי השופט יעקב קדמי בספרו על סדר הדין בפליליים חלק שני כרך ב' עמ' 1862, (מהדורה מעודכנת, 2009):

"הכלל הוא שאין ליתן רשות ערעור נוסף – שני – לבית המשפט העליון, על פסק דין של ערעור שניתן בבית המשפט המחוזי, אלא אם כן: יש בידי בעל הדין להראות שאלת חוק חשובה המצדיקה ערעור נוסף, או כאשר: ערעור הינו הדרך היחידה להימנע מתוצאה קשה במיוחד או בלתי צודקת במידה שהדעת אינה סובלתה, או כאשר על פני הדברים יש סיכוי ממשי לערעור".

בענייננו, התבססו קביעותיו של בית המשפט לתעבורה על עדויותיהם של עדי התביעה, אשר נמצאו על ידו מהימנות, ומהן עולה כי המבקש הכשיל, למעשה, את בדיקות הנשיפה, בכך, שפעם אחר פעם, לא ביצע אותן כראוי. המדובר בשאלה עובדתית גרידא, שאינה מצדיקה דיון בנושא זה ב"גלגול שלישי". מה גם, שבנוסף להתנהגותו הסרבנית של המבקש, הוא נכשל בבדיקת מאפיינים, דבר היכול לשמש ראיה נסיבתית למצב השכרות, בו היה נתון אותה עת.

ככל שהדבר נוגע לסירוב להיבדק, נקבע על ידי כבוד השופט רובינשטיין ברע"פ 8624/11 עזרא אליסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.12.2011):

"... מקום שהשוטר דרש שתיערך בדיקת 'ינשוף' והנהג בחר שלא להיעתר לדרישתו, כמוהו כמי שנהג ברכב בהיותו שיכור. הרשות לדרוש בדיקת נשיפה עומדת לבדה ללא קשר לסוגים אחרים של בדיקות כגון בדיקת דם... השוטר רשאי לבחור בבדיקה, ואינו כפוף אלא למגבלות שבסעיפים עצמם, ובוודאי לא לסוג הבדיקה שמעוניין בה הנבדק".

מובן, אפוא, כי רצונו של המבקש כי תיערך לו בדיקת דם, חרף בדיקת הנשיפה, אינו מעלה ואינו מוריד, ויש לראותו כמי שסירב לבצע את בדיקת הנשיפה.

אין צריך לומר, כי אין גם מקום ליתן רשות לערער בשאלת העונש.

לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

ניתנה היום, ט"ו בסיון תשע"ב (5.6.2012).

ש ו פ ט


מעורבים
תובע: אשר וקנין
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: