ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דלאל חסן מוחמד איובי נגד מדינת ישראל משרד הביטחון :

בפני כבוד השופט יחזקאל הראל – סגן הנשיאה

התובעים:

  1. דלאל חסן מוחמד איובי
  2. חלימה בשיר יוסף איובי
  3. אנואר בשיר יוסף איובי
  4. נזמי בשיר יוסף איובי
  5. אחמד בשיר יוסף איובי
  6. יוסף בשיר יוסף איובי
  7. מחמד בשיר יוסף איובי
  8. סאאד בשיר יוסף איובי

ע"י ב"כ עו"ד יונס תמים

נגד

הנתבעת:
מדינת ישראל משרד הביטחון
ע"י ב"כ עו"ד פלד

בית משפט השלום בהרצליה

החלטה

מבוא
לפני בקשת הנתבעת- מדינת ישראל לחייב בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן:"התקנות"), את כל אחד משמונת קבוצות התובעים, להפקיד ערובה בסך של 20,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעת.

עסקינן בשמונה תביעות שהוגשו ע"י התובעים 1-8, בני משפחה אחת תושבי עזה, (להלן:"התובעים") שנפגעו לטענתם באירוע שארע ביום 15.1.2009 במהלך מבצע "עופרת יצוקה".

לטענת התובעים, חיילי צה"ל פעלו ללא כל נימוק ומעשיהם מהווים הפרה של החוק הבינלאומי ההומינטרי, האמנות והחוקים הבינלאומיים.

הנתבעת מכחישה את כל טענותיהם העובדתיות של התובעים, לרבות טענתם בדבר פציעתם מירי חיילי צה"ל. לטענתה, דין התביעה להידחות שכן בהתאם להוראת ס' 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב- 1952 (להלן:"החוק") עומדת לה החסינות מפני תביעות נזיקים, כגון התביעה הנוכחית, בהיות המבצע "עופרת יצוקה", בכללותו, "פעולה מלחמתית" כהגדרתה בחוק.

תמצית טענות הנתבעת

אביא להלן את תמצית טענות הנתבעת:
בהתאם לפסיקה הענפה שצורפה לבקשתה, ולהחלטת כבוד השופט גרוניס, (כתוארו אז), מיום 13.11.11 ברע"א 7160/11 אלדאים נ' מדינת ישראל (להלן:"פרשת אלדאים"), מאחר והתובעים הינם תושבי עזה, ומשעסקינן בפעולה של כוחות צה"ל שלטענתה מוקנית לה חסינות לגבי תוצאותיה, יש ליתן משקל לחובת התובעים לסיכויי הצלחתם ועל כן אושרה החלטת בית המשפט המחוזי שהורה לכל אחת מקבוצות התובעים להפקיד את הסך של 20,000 ₪ כערובה להבטחת הוצאות הנתבעת;
עסקינן בתושבי חוץ אשר תביעתם התיישנה וכי בלא חיובם בהפקדת ערובה לא ניתן יהיה להבטיח את הוצאותיה הרבות הכרוכות בניהול התביעה;
לא הוגשו צווי ירושה ולא צורפו ייפויי כוח;
לא צורפו חוות דעת רפואיות.

תמצית טענות התובעים

אביא להלן את תמצית טענות התובעים:
יש מקום להורות על פיצול הדיון כך שתחילה תידון שאלת החבות ורק לאחריה שאלת שיעור הנזק ובכך תצומצמנה ההוצאות;
בית המשפט רשאי, אך אינו חייב, בהתאם לתקנה 519 לתקנות ליתן צו להפקדת ערובה ומשכך, רשאי הוא לשקול שיקולים כפי שיראה לנכון בכל מקרה לגופו;
הנתבעת מגישה בקשות דומות בכל התיקים באופן שיטתי ללא כל אבחנה או הצדקה תוך שהיא פוגעת בזכויות יסוד של הפרט החלש ונועלת בפניו את שערי בית המשפט;
בקשות הנתבעת נדחו לא אחת בשורה של פסקי דין שהובאו ע"י התובעים בתמיכה לתגובתם;
בהתאם לפסיקה, הכלל הוא שאין לחייב תובע בהפקדת ערובה והחריג לכלל זה הינו הטלת הערובה;
מצבם הכלכלי של התובעים הינו חמור;
סיכויי התובעים להצליח בתביעה הינם גבוהים מאוד;
הנתבעת מכחישה את טענות התובעים בכתב הגנתה, אולם אינה מעלה גרסה מדויקת בדבר נסיבות האירוע;
עסקינן בפגיעה באזרחים תמימים שאינם מעורבים בלחימה תוך הפרה חמורה של המשפט ההומינטרי הבינלאומי;
עסקינן באירוע אחד ועל כן אין הדבר מגדיל את הוצאות הנתבעת בבירור התובענה, כך שמספר התובעים אינו רלוונטי נוכח העובדה כי הנתבעת תצטרך לברר עובדות הקשורות לאירוע אחד ולא לאירועים שונים כמספר התובעים;

דיון

תקנה 519 לתקנות קובעת:

"א. בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע.

ב. לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה. נדחתה תובענה לפי תקנה זו רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מלתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות לעניין ערובה והוצאות".

התקנה אינה מפרטת מהם המקרים בהם יורה בית המשפט לתובע על הפקדת ערובה והדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט.

ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647, 650 התייחס כבוד השופט לוין לכללים שנתגבשו בפסיקה בנוגע לחיוב בהפקדת ערובה וכדבריו:

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה. עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שנסיבות מצדיקות את הדבר.
תקנה 519 אינה מפרטת כיצד יש להפעיל את שיקול האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשקול דעתו, כגון: כאשר מתגורר התובע בחוץ לארץ, והנתבע, אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע להצביע עם נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9 (2)". (ההדגשה אינה במקור).

ברע"א 2164/04 מדינת ישראל נ' עיזבון באסל, פ"ד נח (5) 865 נקבע כי ההלכה בדבר הטלת חיוב להפקדת ערובה הנוגעת לתובע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט, יפה גם לעניין תושבי הרשות הפלסטינית אשר נחשבים, לצורך העניין, כתובעים המתגוררים בחו"ל.
"במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר מתגורר התובע מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ, באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו, אם ייפסקו לטובתו (ראו למשל, רע"א 2241/01 הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ (לא פורסם) [פורסם בנבו]). הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלשתינית, אשר נחשבים לצורך הענין כתובע המתגורר בחו"ל". (ההדגשה אינה במקור).

בית המשפט הדן בבקשה להפקדת ערובה נדרש לאזן בין האינטרסים המנוגדים של התובע ושל הנתבע. מחד, עליו לדאוג כי גם תובע עני ובכללם פושט רגל וחברה בקשיים יוכלו לזכות לסעד משפטי המגיע להם ומאידך על בית המשפט לשוות לנגד עיניו גם את הנתבע אשר בסופו של הליך יקר ומייגע עלול למצוא עצמו בפני שוקת שבורה ובחוסר יכולת לממש את ההוצאות שתפסקנה לזכותו.

לעניין זה, התייחס בית המשפט בע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר, פ"ד מז (3) עמ' 846, 850:

"אחת המטרות המרכזיות של הפעלת התקנה 519 לתקנות היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהתביעה הינה בעלת סיכוי הצלחה קלושים. עם זאת, אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי התובענות, ולהגביל את יכולת הגישה לבית המשפט לאותם תובעים אשר לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית המשפט בקלות יחסית. על כן מצווה בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות".

בענייננו, אין חולק שהתובעים מתגוררים בשטח המצוי מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל ושאין להם נכסים בישראל ומשכך הנתבעת לא תוכל, או תתקשה עד מאוד, לגבות את הוצאותיה, אם תדחה התביעה.

כבוד השופט גרוניס, (כתוארו אז), נדרש לשיקולים שיש להביא בחשבון בעת מתן ההחלטה וזאת ברע"א 5104/10 אליהו בן דוד נ' מדינת ישראל (17/11/10) "בעת שנבחנת בקשה לחייב תובע (או מבקש) ליתן ערובה להוצאות צריך בית משפט ליתן דעתו למספר שיקולים: אי חסימה של זכות הגישה לערכאות, בעיקר כאשר מדובר בתובע חסר יכולת כלכלית; סיכויי התובענה; הבטחת תשלום הוצאות לנתבע (או המשיב) היה והתובענה תידחה; מניעת בזבוז של משאבים שיפוטיים בגין הליכים חסרי תוחלת, כך שבית המשפט יוכל לנתב משאביו לטיפול בהליכים שאינם בגדר הליכי סרק". (ס' 5 לפסה"ד).

במקרה דנן, יש להביא בחשבון כי עסקינן בתביעה אשר לטענת הנתבעת דינה להידחות הן מחמת התיישנות והן בשל חסינות עפ"י החוק, ועל כן סיכוייה נמוכים עד מאוד. יאמר כי פרשת אלדאים, מהווה הלכה במקרים מסוג זה, בכפוף לכל מקרה ומקרה.
לסיכום: לאור האמור לעיל הנני להורות כי על כל אחד מהתובעים 1-8 להפקיד בקופת בית המשפט עד ליום 1.8.12 את הסך של 20,000 ₪ שאם לא כן, תדחה תביעת אותו תובע שלא יפקיד הערובה.

לתז"פ ליום 2.8.12 על מנת לוודא הפקדת הערובות.

ניתנה היום, ז' סיון תשע"ב, 28 מאי 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: דלאל חסן מוחמד איובי
נתבע: מדינת ישראל משרד הביטחון
שופט :
עורכי דין: