ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עירית תל-אביב-יפו נגד חנה ענבר :

2
בפני כבוד השופט רונן אילן

מבקשת

חנה ענבר

נגד

משיבה

עירית תל-אביב-יפו

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

החלטה

בפני בקשה לדחייתה על הסף של תביעה לתשלום יתרות חוב מיסים עירוניים בשל התיישנות מרביתה של התביעה. במוקד בקשה זו עומדת המחלוקת בדבר מניין תקופת ההתיישנות במצב בו ננקטים הליכי גבייה מנהליים לגביית החוב והשלכת הליכים אלו על מרוץ ההתיישנות.
הרקע לבקשה
המבקשת הינה ביתו והיורשת היחידה של יצחק נאמני ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר נפטר ביום 23.11.04. צו לקיום צואת המנוח ניתן ביום 7.9.05.
המשיבה הינה רשות מקומית הפועלת לפי דין ומוסמכת, בין היתר, לגבות מסי ארנונה ומים בגין הנכסים המצויים בתחומיה.
לטענת המשיבה, לא פרע המנוח את חובותיו למשיבה ואלו עומדים על סך של 17,114.96 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. המבקשת, היורשת היחידה של המנוח, חייבת לפרוע את חובותיו של המנוח למשיבה.
המשיבה איננה מפרטת בכתב התביעה את מקור החובות המיוחסים למנוח, אך מנימוקי הבקשה ומכתב המשיבה מיום 6.3.11 (נספח לסיכומי המבקשת) מסתבר שמקור החוב לו טוענת המשיבה הינו תשלומי אגרת מים.
בתקופה שמיום 1.7.00 ועד 28.2.01 החזיק המנוח בנכס ברחוב אבולעפיה 9 בתל אביב (להלן: "הנכס הראשון") ובתקופה שמיום 1.7.01 ועד 30.11.04, החזיק המנוח בנכס ברחוב אפלטון 7 בתל אביב (להלן: "הנכס השני"). בגין אחזקתו בנכסים אלו מייחסת המשיבה יתרות חוב למנוח, כאמור.
התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ביום 15.9.11 וביום 19.12.11 ניתנה למבקשת ארכה להגשת בקשת רשות להגן עד להכרעה בבקשתה זו לסילוק התביעה על הסף.
טענות הצדדים
המבקשת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף בטענת התיישנות.
לטענת המבקשת, הן ביחס לנכס הראשון והן ביחס למרבית תקופת מגורי המנוח בנכס השני (החוב המתייחס לתקופה שעד אוקטובר 2004) חלפו למעלה משבע שנים מיום היווצר עילת התביעה ועד שהוגשה התביעה ולפיכך יש לדחות התביעה על הסף. המבקשת מפנה לדיני הירושה וטוענת שלמועד צו הירושה אין השפעה על תחילת מירוץ ההתיישנות בנסיבות העניין.
לטענת המשיבה, ביום 22.7.03 נשלחה למנוח דרישת תשלום בדואר רשום וביום 27.3.11 נשלחה למנוח אזהרה בטרם נקיטת הליכי גבייה. ביום 18.3.04 אף בוצעה פעולת הוצאת מיטלטלין בנוכחות המנוח. פעולות אלו מבטאות הליכי גבייה מנהליים ונקיטתן, טוענת המשיבה, עוצרת את מירוץ ההתיישנות ולמעשה מקנות לחוב מעמד של פסק דין ותקופת התיישנות של 25 שנה.
עוד טוענת המשיבה כי עד לאחרונה לא ידעה כלל אודות הוצאת צו הירושה אחר המנוח והמבקשת לא פרסמה הודעה להזמנת נושי המנוח, שלכן החל מירוץ ההתיישנות רק בהיוודע לה אודות צו הירושה.
דיון
בהתאם לתקנה 101 (א) (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מוסמך בית המשפט לדחות תביעה על הסף בגין "כל נימוק אחר". הוראה זו מתייחסת גם לטענת התיישנות. אם מסתבר כי התביעה התיישנה, מוסמך בית המשפט לדחותה על הסף.
השימוש בסמכות זו כאמצעי לסילוק התביעה על הסף איננו מיועד למקרים בהם כרוך בירור הטענה בליבון מחלוקות עובדתיות סבוכות, שאז אין טעם בפיצול הדיון והטענה תתברר במסגרת התיק העיקרי. כך בכלל וכך ודאי בתביעה כגון זו המתבררת בסדר דין מהיר. קבלת הבקשה ודחיית התביעה על הסף תיעשה רק אם מסתבר כי על יסוד העובדות שאינן במחלוקת יש לסלק התביעה, כולה או חלקה, על הסף בשל התיישנות.
מטענות הצדדים, אין למעשה מחלוקת על כך שמקור החוב נשוא התביעה הינו חובות המנוח ביחס לשני נכסים בהם החזיק בשנים 2000 – 2004. התביעה הוגשה ביום 15.9.11, תקופת ההתיישנות עומדת על 7 שנים כך שלכאורה התיישנה התביעה ביחס לכל אותו חלק מהחוב נשוא התביעה אשר נוצר לפני יום 15.9.04.
לטענת המשיבה, מרוץ ההתיישנות נעצר שכן נגד המנוח ננקטו הליכי גבייה מנהליים.
כאשר סבורה רשות מקומית כי יש לנקוט בהליכים לגביית חוב בגין מיסוי עירוני, באפשרותה לפעול לגביית החוב באחד משני מסלולים לפי בחירה. המסלול האחד הינו הגשת תביעה אזרחית והמסלול השני הוא נקיטת הליכי גבייה מנהליים.
בהתאם לסעיף 15 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), הגשת תביעה לבית המשפט עוצרת את מרוץ ההתיישנות. הוא הדבר בנקיטת הליכי גבייה מנהליים. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי נישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן, בדיוק כשם שיכול היה לעשות כן לו בחרה הרשות המקומית לפעול לגביית החוב בתביעה אזרחית (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית [פורסם במאגרי המידע] 20.6.10) (להלן: "פס"ד נסייר"). לפיכך, כשם שהגשת תביעה אזרחית עוצרת את מרוץ ההתיישנות, כשם שניתן לטעון טענת התיישנות גם כנגד גביית חוב בהליך מנהלי כך גם ברור שבחירת הרשות בהליך הגבייה המנהלי איננו יכול להביא להמשך מרוץ ההתיישנות. לצורך עצירת מרוץ ההתיישנות יש לראות בהליכי הגבייה המנהלית כשווי ערך להגשת תביעה אזרחית (עתמ (מרכז) 6882-11-10 סמקו סנטר (1998) בע"מ נ' עיריית נס ציונה [פורסם במאגרי המידע] 22.11.10; עתמ (חי') 37926-07-10 סימון עמר נ' עירית נהריה [פורסם במאגרי המידע] 8.12.10).
מוסיפה המשיבה וטוענת כי נקיטת הליכי גבייה מנהליים לא רק שעוצרת את מרוץ ההתיישנות אלא מקנות לחוב מעמד של פסק דין אשר תקופת ההתיישנות לגביו הינה 25 שנה, כאמור בסעיף 21 בחוק ההתיישנות. טענה זו לא ניתן לקבל. כך נקבע בפס"ד נסייר (סע' 34 בפסק דינה של כבוד השופטת ברלינר):
"תכליתם של הסדרי הגבייה המינהליים היא להעניק לרשות אמצעי אדמניסטרטיבי נוח ויעיל לגביית החוב. הא ותו לא. בשורה ארוכה של פסקי דין עמד בית משפט זה על כך שהסדרי הגבייה המינהליים, אינם מיועדים ליתן בידי הרשות יתרון מהותי כלשהו."
נקיטת הליך גבייה מנהלי כמוה כהגשת תביעה ולא כמתן פסק דין בתביעה. נקיטת ההליך איננה הופכת את החוב לחוב פסוק ואיננה מציבה את החוב במעמד של פסק דין. בנקיטת הליך הגבייה המנהלי נעצר מרוץ ההתיישנות אולם עצירה זו נמשכת רק כל עוד נמשכים הליכי הגבייה המנהליים כסדרם.
כך גם נפסק בעניין 6882-11-10:
"לצורך טענת ההתיישנות יש לראות הליכי גבייה מנהליים כשווי ערך להליכי תביעה אזרחית, שמשנפתחו לפני תום תקופת ההתיישנות, וכל עוד הם נמשכים כסדרם, רשאית העירייה להמשיך בהליכי הגבייה ולא תעמוד לחייב טענת התיישנות. כדי להסיר חשש של פעולות גבייה שהן מהשפה ולחוץ, יש להניח שאם פעולות הרשות לגביית חוב בהליכים מנהליים הן פעולות מועטות, מקריות שאינן מגלות כוונה לגבות את החוב, עשוי בית המשפט למנוע מהרשות לטעון נגד ההתיישנות אף שמהבחינה הפורמאלית החלה בפעולות גבייה" (עתמ (מרכז) 6882-11-10 סמקו סנטר (1998) בע"מ נ' עיריית נס ציונה [פורסם במאגרי המידע] 22.11.10)
נקיטת הליכי גבייה מנהליים עוצרת את מירוץ ההתיישנות ומירוץ זה לא יחודש כל עוד נמשכים הליכי הגבייה.
בסיכומיה, מפנה המשיבה להכרעה בתיק עתמ 6764-03-11 (עתמ (ת"א) 6764-03-11 הנריק רוסטוביץ עו"ד, מנהל עיזבון המנוח אברהם עצמון ז"ל נ' עירית חולון [פורסם במאגרי המידע] 30.6.11) כאסמכתא לדחיית טענת התיישנות מקום בו ננקטו הליכי גבייה מנהליים, אלא שבאתו מקרה נטענה טענת ההתיישנות 5 שנים לאחר שננקטו ההליכים המנהליים, כך שמחד כלל לא עלתה שאלת מירוץ ההתיישנות מיום נקיטת ההליכים ומאידך עלתה ועלתה השאלה אם מצב זה מאפשר לראות בטענת ההתיישנות ככזו שנטענה "בהזדמנות הראשונה". בנוסף, בנסיבות אותו פסק דין נרשם שעבוד על זכויות בדירה שלכן מצא בית המשפט ליישם את הוראות סעיף 20 לחוק ההתיישנות. נסיבות פסק הדין שונות לפיכך מאלו נשוא תביעה זו.
אלו העקרונות וכעת ניתן ליישמם בנסיבות שהתבררו. לפי טענת המשיבה, ננקטו נגד המנוח הליכי גבייה מנהליים במהלך 2003 ובוצע הליך של עיקול בביתו ביום 18.3.04. טענת המשיבה מעוררת שאלות עובדתיות, שכן לטענת המבקשת ננקטו ההליכים רק ביחס לנכס הראשון. עם זאת, מאחר ולא זה המקום לבר שאלות עובדתיות, אצא מההנחה המיטיבה ביותר עם המשיבה ואניח כי הליכי הגבייה ננקטו ביחס לכלל החובות נשוא תביעה זו. גם הנחה זו אינה מועילה למשיבה. בין נקיטת ההליך האחרון לבין יום הגשת התביעה חלפו כשבע וחצי שנים. המשיבה לא טענה לנקיטת הליך גבייה כלשהו במהלך תקופה, לא במכתב דרישה ולא בעיקול ולא בכל הליך אחר, ולפיכך חלפה תקופת ההתיישנות ומרוץ ההתיישנות אשר החל ביום 18.3.04 הסתיים כבר ביום 18.3.11.
לטענת המשיבה, לא ניתן לקבל את טענת ההתיישנות שכן נוכח פטירת המנוח נעצר מרוץ ההתיישנות עד למועד בו נודע לה אודות מתן צו הירושה אחר המנוח, צו שניתן רק ביום 7.9.05. טענה זו לא ניתן לקבל, שהרי צו הירושה אינו יוצר זכויות אלא רק מצהיר עליהן.
"ראשית ייאמר כי צדק בית משפט קמא בקביעתו ש"המועד למרוץ ההתיישנות אינו מתחיל ממועד מתן צו ירושה או צו קיום צוואה". מושכלות ראשונים, שצו ירושה אינו קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי בלבד. מכח סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, נכסי העזבון עוברים ליורשים מעת פטירת המוריש ולא משעת מתן צו הירושה או מעת חלוקת העזבון. צו ירושה הוא רק הכרזה פורמלית על הזכות המטריאלית הקיימת מיום הפטירה" (עמ"ש (ת"א) 33509-11-09 ש.ב. נ' ר.ו. [פורסם במאגרי המידע] 23.1.12)
היום שבו עוברים זכויות וחובות המנוח ליורשיו הינו יום הפטירה ולא יום מתן צו הירושה המצהיר על כך. אין להצהרה אודות זהות דבר עם עילת התביעה וממילא שאף לא לתחילתו של מרוץ ההתיישנות.
עם זאת, אפשר והעדר מידע אודות זהות היורשים יצדיק השהיית מירוץ ההתיישנות ולכך יש לפנות להוראות חוק ההתיישנות.
בהתאם לסעיף 8 בחוק ההתיישנות, כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות עם גילוי העובדות. סעיף זה מהווה חריג לעקרונות ההתיישנות ולכן הנטל להוכחת הנסיבות המצדיקות את הפעלתו רובץ לפתחו של הטוען לו ועליו לפרוס בכתבי הטענות את העובדות המבססות את הטענה (ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נ"ד (4) 464, 467). ודוק, כאמור, לא די בטענת אי הידיעה אלא שומה על התובע לפרט מדוע לא יכול היה לדעת את העובדות בזהירות סבירה.
די לעיין בכתב התביעה ובתגובת המשיבה לבקשה לדחיית התביעה כדי להיווכח שאין בהם כל ניסיון לפרוס את העובדות לביסוס הטענה. כל שנאמר בכתב התביעה הוא מועד מתן צו קיום הצוואה ביום 7.9.05 וכל שנטען בהקשר זה בתגובת המשיבה לבקשה לדחיית התביעה הוא שדבר הירושה נודע למשיבה "רק לאחרונה", כאשר אף טענה עובדתית זו איננה נתמכת בתצהיר. המשיבה איננה מסבירה מתי "לאחרונה" נודע לה אודות יורשי המנוח, המשיבה איננה מגלה כיצד נודע לה הדבר ובעיקר – המשיבה איננה מפרטת ולו ברמז אילו מאמצים עשתה כדי לברר את זהות יורשי המנוח עד להגשת התביעה.
זאת ועוד, אומנם, זהותו של הנתבע מהווה את אחד מיסודות עילת התביעה להחלת סעיף 8 בחוק ההתיישנות, אך זאת רק כאשר התובע איננו יודע כנגד מי עליו להגיש את התביעה. כאשר, למשל, יודע תובע את זהות הנתבע אך איננו יודע את כתובתו, מצב זה איננו מאפשר הפעלת החריג בדבר התיישנות שלא מדעת (ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3) 466, 471). כך גם לעניין פטירתו של נתבע. חדשות לבקרים מוגשות תביעות כנגד "עיזבון" כביטוי כולל ליורשיו של מנוח מקום בו זהותם המדויקת איננה ידועה. היעדר מידע אודות יורשי המנוח איננו מצדיק כשלעצמו את עצירת מרוץ ההתיישנות.
לא זו אף זו, שלא ברור הבסיס לטענה זו של המשיבה כאשר הליך הוצאת צו ירושה או צו קיום צוואה הינו הליך פומבי. סעיף 5 (ב) בתקנות הירושה, תשנ"ח-1998, קובע במפורש כי לאחר מותו של אדם "רשאי מעוניין בדבר לקבל את פרטי המרשם הארצי הנוגעים למנוח" וסעיף 17 בתקנות מבהיר כי "הודעה על הגשת בקשה לצו ירושה או לצו קיום תפורסם בעתון יומי אחד וכן ברשומות". המשיבה מלינה על כך שהמבקשת לא פרסמה הודעות לנושי המנוח, אך לא פעולות המבקשת עומדות למבחן בשלב זה כי אם פעולות המשיבה ולמעשה – מחדליה וחוסר פעילותה של המשיבה.
לפיכך, היעדר מידע אודות זהות יורשי המנוח איננו מצדיק עצירת מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 בחוק ההתיישנות ולמצער, אפילו ניתן היה לקבל טענה זו, לא די בטענה לאי ידיעה אלא שיש לפרט ולהוכיח אילו מאמצים נעשו כדי לברר את זהות יורשי המנוח ולכך לא טוענת המשיבה דבר. בפרט לא ניתן לקבל טענה זו כאשר הליך ההכרזה על יורשי אדם מתנהל בפומבי. גם טענה זו איפה, איננה מצדיקה את דחיית טענת ההתיישנות.
אם כך, מסתבר כי תביעה זו מתייחסת לחובות אשר נוצרו החל משנת 2000 ועד נובמבר 2004, מסתבר כי הליכי הגבייה בהם נקטה המשיבה, לשיטתה, הסתיימו ביום 18.3.04 שלכן אינם יכולים להדוף את טענת ההתיישנות והסתבר שאין למשיבה ולו טענות לכאורה המצדיקות קבלת הטענה להתיישנות שלא מדעת. אין איפה מנוס מקבלת טענת ההתיישנות לגבי חלקה הארי של התביעה.
אשר על כן אני מקבל את הבקשה וקובע כי תביעת התובעת התיישנה ככל שהיא נוגעת לחובות המנוח אשר נוצרו עד ליום 15.9.04. התביעה ביחס לחובות אשר נוצרו לפני 15.9.04 – נדחית על הסף.
בירור התביעה יימשך אך ורק ביחס לחובות שנוצרו לאחר מועד זה. מאחר ונראה כי סך החובות שיוותרו לבירור נמוך מאד, מוצע לצדדים לשקול את הכדאיות שבהמשך ההתדיינות.
התובעת תגיש כתב תביעה מתוקן בהתאם עד ליום 1.7.12. הנתבעת תגיש בקשת רשות להגן בתוך 45 יום ממועד קבלת כתב התביעה המתוקן.
הדיון יקיים ביום 25.12.12, בשעה 09:00.
המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בגין בקשה זו בסך של 3,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום, אך ביצוע התשלום יעוכב עד למועד מתן פסק הדין.
ניתנה היום, ז' סיון תשע"ב, 27 מאי 2012, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עירית תל-אביב-יפו
נתבע: חנה ענבר
שופט :
עורכי דין: