ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה אסולין נגד עירית נתניה :

בפני כבוד השופטת בדימוס ריבי צוק

מבקשים

משה אסולין

נגד

משיבים

עירית נתניה

בית משפט לעניינים מקומיים בנתניה

החלטה

ההליך

1. בפני בקשה בכתב (להלן: "הבקשה") לביטולם של דו"חות חניה שנרשמו כנגד המבקש. הבקשה נומקה בשלושה נימוקים, שיובאו להלן כלשונם:
1.1 "הדו"חות משנת 1996 ועל כן חל עליהם חוק ההתיישנות".
1.2 "משך השנים שלפני שחברת הדס מטפלת בעניין לא שלחו לי שום דבר ובמשך למעלה מ-3 שנים".
1.3 "אין לחברת הדס או לעיריה רישום מאז אם שילמתי או לא".

2. בבקשה אין פרוט עובדתי נוסף כלשהו: אין בה פרוט של הדו"חות נשוא הבקשה או אפילו נקיבה במספר הדו"חות בו מדובר; אין בה התייחסות לשאלה מתי נמסר לידי המבקש לראשונה כל אחד מהדו"חות נושא הדיון, או מתי וכיצד למד לראשונה על קיומו של כל דו"ח כאמור; אין בה התייחסות כלשהי לשאלה אם המבקש ביצע את העבירות המיוחסות לו על פי הדו"חות; ואין בה טענה כי המבקש שילם את הדו"חות, להבדיל מהטענה כי אין בנמצא מרשם ציבורי המתעד את התשלומים כאמור.

בהתאם להחלטת בית המשפט הגישה המשיבה תגובה בכתב לבקשה (להלן: "התגובה"). התגובה נתמכה בתצהיר לאימות חלק מהעובדות הכלולות בה, וכן ברשומות מחשב של העיריה ונספחים נוספים שצורפו לאותה תכלית, כשהמשיבה מבקשת לשמור על זכותה להביא ראיות נוספות אם וככל שהדבר יידרש.

נטען בתגובה כי יש לדחות את הבקשה הן דחיה על הסף, מטעמים מקדמיים שונים, והן לגופו של עניין, הכל כפי שיפורט להלן, אגב הדיון וההכרעה בטעמי הבקשה השונים.

היקף סמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים 4. סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים קבועה בסעיף 55 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, הקובע כי בית המשפט מוסמך לדון, בעבירות בעניינים שונים, בין השאר בעבירות על חוקי העזר העירוניים.

5. בהמשך לאמור לעיל נפסק כי לבית המשפט לעניינים מקומיים הסמכות לדון בביטולו של דו"ח, מחמת התיישנות העבירה, אך לא בטענות הנוגעות להוצאתו לפועל של הדו"ח, לרבות טענת התיישנות העונש, וטענות הנוגעות לגביית הקנס, הנגבה על פי הוראות פקודת המסים (גביה) . לעניין זה ראה גם:

5.1 ע"פ 3482/99 אריה פסי נגד מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 517, שם נפסק:
"...נקבע בפסיקת בית-משפט זה לא מכבר, כי רואים את מקבל הודעת תשלום הקנס כמי שהורשע בדינו, במועד שבו הוא מחויב בתשלום כפל הקנס (בג"ץ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו [1]). ממועד זה הופך החיוב בקנס לחלוט ובו מתחילה תקופת ההתיישנות (שם, בעמ' 549 לפסק-דינו של השופט מצא). לפיכך אין להבדיל בין עונש קנס שהוטל בפסק-דין ובין עונש קנס שהוטל מכוח הודעת תשלום קנס, שלא ביקשו להישפט על העבירה הקבועה בה.
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
אם כן, למי נתונה הסמכות לדון בהתיישנות עונשים?
הוראת התיישנות עונשים קבועה בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע, לאמור:
"עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו –
,...
(3) בחטא – שלוש שנים".
...
יש הגורסים, כי הסמכות לדון בטענת התיישנותו של קנס נתונה לבית-המשפט לתעבורה, המוסמך לשפוט את מקבל הודעת תשלום הקנס ולחייבו בתשלום הקנס.
גישה זו אינה נקייה מספקות. ראשית, כאמור לעיל, קנס שהוטל בהודעת תשלום קנס על עבירת ברירת משפט, כמוהו כפסק-דין מרשיע של בית-משפט לתעבורה שהטיל על המורשע עונש קנס. כפי שאין בית-משפט שסיים מלאכתו נדרש לפסק-הדין שנתן בהיעדר הוראה חוקית מפורשת... כך – מקל וחומר – שאין הוא נדרש להליכים של ביצוע פסק-הדין שנתן, ובמקרה דנן, גביית הקנס.... אין הוראה מפורשת בחוק כלשהו המקנה סמכות לבית-המשפט לתעבורה לדון בטענת התיישנותו של עונש....
שנית, גביית קנס שלא שולם במועדו נעשית על-פי פקודת המסים (גביה), כאילו היה מס. לפיכך הואיל ומדובר בשלב של הוצאתו לפועל של עונש הקנס שהושת, שבמסגרתו נטענת טענת התיישנות, אין זה ראוי שהוא יטופל על-ידי בית-משפט שגדר סמכותו הוא טיפול בעניינים פליליים בלבד.
שלישית, בקשה להצהיר על התיישנותו של עונש קנס היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי, ועל-פי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], הסמכות להעניק סעד הצהרתי מוגבלת לבית-משפט הדן בעניין אזרחי.
רביעית, נושא ההתיישנות מעלה שאלות שונות, הן במישור המשפטי והן במישור העובדתי. הבירור העובדתי של סוגיית ההתיישנות יפה לבית-המשפט האזרחי לערכאותיו...
לאור האמור, אין אני סבורה כי בית-המשפט לתעבורה מוסמך לדון בהתיישנותם של הקנסות שבענייננו".
כל האמור לעיל חל, מכוח גזירה שווה גם על עבירות על חוקי העזר העירוניים ובית המשפט לעניינים מקומיים, תחת פקודת התעבורה ובית המשפט לתעבורה, בהתאמה.

5.2 עפ"א 80254/07 אורליה משי נגד עיריית גבעתיים, שם נפסק:

"בית משפט קמא הבחין בין שלוש טענות: א - ביטול פסק הדין, ב - התיישנות העבירה, ג - התיישנות העונש.
הוא ניתח את השוני שבין הטענות הללו ואת הדרך לדון בהן.
מסקנתו היתה, כי בקשה לביטול העבירה וטענת התיישנות העבירה – יש לטעון בפני בית משפט לעניינים מקומיים.
טענה להתיישנות העונש עניינה בהליכי גביה, כאשר העונש הוא קנס - יחולו לגביו הוראות פקודת המיסים (גביה) כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה (סעיף 70 לחוק העונשין תשל"ז – 1977. מכאן, הקנס הופך לחוב אזרחי. על כן, טענות באשר לגביית קנס זה – מקומן בהליך אותו יש להגיש בפני בית המשפט האזרחי.
אינני מוצאת כי שגה בית משפט קמא בניתוח ובאבחנותיו. שעל כן, אני דוחה את הערעור".

6. לאור האמור לעיל הטענות כאמור בסעיף 1.2 ו-1.3 שעניינן בהוצאתו לפועל של הדו"ח וגבייתו, לאחר שהיה לפסק דין, בין טענת התיישנות העונש כאמור בסעיף 1.2 לעיל ובין וטענת הפרעון, אם וככל שהיא נסבה על פרעון לאחר המועד בו רואים את הדו"ח כפסק דין, אינן בסמכותו של בית משפט זה ודינן מחיקה על הסף.

בשולי הדברים יוער כי למשיבה תשובות לטענות אלה, גם לגופו של עניין, אך אין מקום לדון בכל אלה מקום שמדובר בעניינים שאינם בסמכות בית משפט זה.

לאור האמור לעיל הטענה העיקרית, אם לא הבלעדית, אותה על בית משפט זה לבחון הינה טענת התיישנות העבירה, אליה כיוון ככל הנראה המבקש במלים שצוטטו בסעיף 1.1 לעיל.

הטענה להתיישנות העבירה

תמצית טענות המשיבה
7. נטען על ידי המשיבה כי דין הטענה בדבר התיישנות העבירה להדחות על הסף, ללא קיומו של דיון, הן מטעמים דיוניים והן לגופו של עניין, ובין השאר כי:

7.1 יש לדחות את הבקשה ללא דיון נוסף מאחר והבקשה אינה ערוכה באופן הנדרש. המשיבה הפנתה ל- ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נגד שרון מנחם, תק-על- 2009, שם נקבע:

"נחזור, אפוא ונדגיש כי בקשה לביטול פסק דין אין להגיש באופן סתמי וללא ביסוס הטענות המועלות בה. כפי שנקבע בעניין איטליא על המבקש להעלות בבקשתו לביטול פסק הדין את כל טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו, ככל הנדרש. בית המשפט המעיין בבקשת הביטול מוסמך לדחותה על סמך האמור בה בלבד; כך ייעשה בוודאי אם הטענות אינן מאומתות והבקשה אינה מגלה עילה לביטול פסק הדין. בית המשפט מוסמך גם לבקש את תגובת המדינה לבקשה, אם ראה צורך בכך, ובנסיבות מתאימות וחריגות אף יזמן את הצדדים לדיון בבקשה אם יראה לנכון. עוד רואים אנו חשיבות להעיר כי בעניין איטליא הוסיף בית המשפט וקבע כי לאחר שבית המשפט לתעבורה שוקל את נסיבות המקרה על-פי הכתב, עליו לפרט בהחלטתו, ולו בתמצית, את הנימוקים להחלטתו (ראו והשוו שם, בעמ' 802). לצערנו, מתקבל הרושם כי הפרקטיקה שנקבעה בעניין איטליא והטילה חובת פירוט ואימות על המבקש ביטול פסק הדין וחובה על בית המשפט לנמק את החלטתו, אינה מקוימת הלכה למעשה, ומן הראוי שבעניין זה יקפידו המעורבים בהליך ואף בתי המשפט, לפעול לפי הכללים האמורים"

בהיות העבירות על פי פקודת התעבורה והעבירות על חוקי העזר העירוניים כאחד עבירות קלות, כמשמעותו של מושג זה בחוק סדר הדין הפלילי, האמור לעיל חל במידה שווה גם בענייננו, קרי בכל הנוגע לבקשה לביטולו של פסק דין שבו הרשעה בעבירה קלה הנתונה לסמכות הדיון של בית המשפט לעניינים מקומיים.

עוד הפנתה המשיבה ל-תת"ע 3312/06 מדינת ישראל נגד עמר, המאזכר את עפ"א (חי') 159/08 דורון יטוריו נגד עירית חדרה, תק- מח 2008(4)253,254:
"לבקשה מעין זו יש לצרף תצהיר לאימות העובדות עליהן מתבססת הבקשה ולפרט את העובדות הנוגעות לעניין והמלמדות לשיטת המבקש את הסיבה שיש לבטל את פסק הדין ומטילות ספק באשמתו, כדי למנוע עיוות דין (ראו:סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982). כדי שבית משפט יוכל לקבוע כי באי ביטול פסק הדין יש משום עיוות דין על המבקש לפרט בבקשתו עובדות שיצביעו, לפחות על ספק באשמתו".

וכן ל- עפ"א 80082/06 מקובר רונית נגד מדינת ישראל, שם נדונה חובת הפרוט של טענת התיישנות:

"מצופה ממערער הטוען טענות התיישנות, כי יתכבד ויכנס לפרטי העניין ויפרוש בפני בית המשפט את מסכת הארועים, כולל תיארוך, על מנת שבית המשפט יוכל להסיק כי בשים לב למועד ביצוע העבירה ובשים לב למועד הגשת הדוח או הגשת כתב האישום – אכן התיישנה העבירה.
במקרה דנן הסתפקה המערערת בהעלאת טענת התיישנות כללית, סתומה ולא פירשה. המערערת לא פירטה את מועדי החניה נשוא הדוחות, אף לא את מועדי משלוח הדואר הרשום, ומשכך ובהיעדר ראיה למועד משלוח הדוחות, לא יכול בית המשפט לערוך את המניין הדרוש לצורך הסקת מסקנת התיישנות".

7.2 אין לשעות לבקשה משום שהוגשה בשיהוי ניכר. אפילו לא היה המבקש מודע להודעות הקנס שנשלחו אליו במועד בו נשלחו אליו לראשונה, היה עליו לפנות בבקשה לבית המשפט מיד כשלמד על קיומן. המבקש הגיש לתובע בקשה לביטול הדו"חות באיחור בן שנים ארוכות, וחרף זאת דן התובע בבקשה הנ"ל, ודחה אותה לגופו של עניין. בהודעת הדחיה הובהר כי אין עוד ערעור על החלטת התובע, ובאותו מועד היה על המבקש, לו רצה בכך, לפנות לבית המשפט בתוך פרק זמן סביר. המבקש בחר להמתין תקופה נוספת של שישה חודשים בהם לא שילם את הקנס, נמנע מפניה לבית המשפט, והצריך נקיטתם של הליכי גביה נוספים, וזאת כאשר המועד החוקי להגשתה של בקשה להשפט במצב דברים רגיל הינו שלושים יום מיום קבלת הודעת התובע הדוחה את הבקשה לביטול הדו"ח.

7.3 לגופו של עניין העבירה מתיישנת רק אם לא הומצאה למקבל הדו"ח הודעת קנס בתוך שנה מיום מתן הדו"ח. כנגד המבקש תלויים ועומדים הליכי גביה בגין 31 דו"חות שניתנו במהלך השנים 1996-1998, אשר הומצאו למבקש כדין.

המצאת הדו"חות לידי המבקש
8. בתגובה פורטו הדו"חות השונים בהם מדובר, צורפו לה מסמכים רבים המתעדים את הפעולות שננקטו לצורך המצאת הודעות הקנס וגביית הקנסות, וכן תצהירו של מר משה סעדה, מנהל מחלקת החניה בעיריית נתניה. מהתגובה עולה לכאורה כי למבקש נשלחו הודעות תשלום הקנס, בדואר רשום ובמועד הכל בהתאם לתקנה 41(ב)לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד- 1974 (להלן: "התקנות").

בכלל זה עולה לכאורה מתגובת המשיבה כי:

8.1 הכתובת אליה נשלחה כל הודעת קנס הינה הכתובת כפי שהיתה רשומה באותו מועד במשרד הרישוי. כך עולה לכאורה מתצהירו של מר סעדה בדבר נוהלי העבודה, משאילתות מדגמיות מזמן אמת, ומהעובדה שהלכה למעשה נשלחו כל הודעות הקנס לאותו מען, שהינו מענו של המבקש גם היום ( כפי שעולה משאילתא עדכנית של משרד הפנים והמען המצויין בבקשה).

8.2 בתצהירו של מר סעדה הובאו ראיות לכאורה להיותן של רשומות מחלקת החניה בעירית נתניה רשומות מוסדיות כמשמען בחוק (המהוות ראיה לכאורה לאמיתות תוכנן), ובתגובה אוזכרו פסקי דין בהם הוכרו אותן רשומות של עיריית נתניה כרשומות מוסדיות. מרשומות העיריה אשר נסקרו בתגובה וצורפו אליה עולה כי חמש מהודעות הקנס הנזכרות בסעיף 7.3 לעיל לא הוחזרו על ידי הדואר, כשמשמעות הדבר שנמסרו ליעדן, ואילו 26 הודעות קנס הוחזרו מאחר ולא נדרשו.

8.3 ראיות לכאורה למשלוח הודעות הקנס מצוי לא רק ברשומות המוסדיות המנוהלות על ידי העיריה כי אם גם בתעודות המשלוח, שהעתקיהם צורפו לתגובה, המעידים לכאורה על מסירתן של הודעות הקנס שנשלחו לרשות הדואר לצורך משלוחם בדואר רשום.

9. די ביסודות הנזכרים לעיל על מנת להדוף את טענת ההתיישנות לגופה, כשבהקשר זה מן הראוי לציין כי:

9.1 על פי תקנה 44א לתקנות כהגדרתן לעיל רואים את הודעות תשלום הקנס כאילו התקבלו על ידי המבקש כל עוד נשלחו למענו הרשום, וגם מקום שהושארה לו הודעה על קיומו של דואר רשום כאמור אותו עליו לסור ולקחת.

לעניין זה ראה:

בג"צ 207/89 מאיר מלכה נגד שר המשפטים, פ"ד מד(4)129, שם נפסק:
"חזקה על העותר- לפי ההנחה שבחוק- שקיבל את ההודעות על עבירות התעבורה שעבר עול הקנס שהוא חייב בו. ולא זו אף זו. מדובר ב-14 הודעות שנשלחו לעותר, וכל הודעה נשלחה שלוש פעמים, לטענת העותר לא הגיעה אליו אף לא אחת מ-42 הודעות אלו. זוהי תופעה מתמיהה, שאין הדעת סובלתה, שמענו שדברי דואר אחרים הגיעו אליו במשך כל התקופה הארוכה הזאת".

פ"ד 1517/05 מגן נגד עיריית גבעתיים שם נקבע:
"חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א ...הינה חזקה ככל החזקות שבדין... והיא משתלבת במגמת המחוקק בחסד"פ לקבוע סדרי דין מקלים יותר בעבירות קנס, הנחשבות כקלות, ומאזנת בין הצורך להגן על זכויות הנאשם כי הודעת תשלום הקנס תגיע לידיו ותינתן לו האפשרות לשלם את הקנס או לבקש להישפט, ובין ההתחשבות ביכולותיה ובאמצעיה של הרשות המקומית לפעול כדין בכל הקשור להמצאת אלפי ורבבות דוחות החניה לנמעניהם, הוכחת ההמצאה ושימור הראיות הכרוכות בכך למשך תקופה ארוכה. הסכום שגובה הרושות המקומית על פי אותו דוח אינו מצדיק הקצאת משאבים מרובים לביצוע האמור לעיל ואין להחמיר איתה יתר מן הנדרש בהוכחת ההמצאה כדין.

ועפ"א 80074/07 מור מילמן אפרת נגד עיריית תל אביב שם הובהרו דרכי ההוכחה של המצאה כדין בשים לב לחזקה שבתקנה 44א לתקנות, כדלקמן:

"תקנה 44א לתקנות סד"פ, יוצרת חזקת מסירה בעבירות מהסוג שלפנינו, לפיה רואים את ההודעה לתשלום קנס כאילו הומצאה כדין, בלא חתימה על אישור מסירה, כאשר השולח הוכיח כי אן ההודעות נשלחו בדואר רשום לנמען.
למעשה, ישנן שתי דרכים להוכיח מסירת דבר הדואר לרשות הדואר:
על ידי הצגת אישור של רשות הדואר על קבלת דבר הדואר למשלוח.
ע"י אישור הדואר, על התוצאות האופרטיביות של המשלוח, דהיינו: "לא נדרש", "סירב לחתום" וכו'".

הדברים דלעיל נישנו בב"ש 2076-03-08 ברונשטיין נגד עיריית תל אביב:

"מתגובת המשיבה עולה כי נשלחו למבקש הודעות לתשלום הקנס בדואר רשום ולכתובתו המעודכנת במשרד הרישוי.... הודעות תשלום הקנס נשלחו בטרם חלפה תקופת ההתיישנות ומהמסמכים שצרפה המשיבה די בהם כדי להוכיח, לכאורה, את משלוח ההודעות למבקש בדואר רשום ובמועד הקובע בחוק... לאור האמור אני דוחה את טענת ההתיישנות".

9.2 כנזכר לעיל למעשה קיימת דרך נוספת להוכחת ההמצאה והיא קיומן של רשומות מוסדיות המעידות על כך והמהוות ראיה לכאורה לתוכנן.

לעניין זה ראה: עת"מ 4218/07 שם טוב איגור נגד עירית חיפה; חנ (נצ') 5957-05-08;ב"ש (ים) 12739/07 דליה מיכאל נגד עיריית ירושלים.

על משקל ראייתי נפרד שיינתן לכל אחת מדרכי ההוכחה דלעיל נפסק בעפ"א בנימין רובין נגד עירית נתניה:

"בית המשפט לא הסתמך רק על רשומה מוסדית שצורפה לתגובת המשיבה, אלא על העתק אישורי המשלוח, כשאלה הוכרו בשורה ארוכה של פסקי דין כראיה עצמאית ונפרדת..".
על פסק הדין דלעיל הוגשה בקשת רשות ערעור (רע"פ 5169/11) שנדחתה.

9.3 בענייננו. מחד, הועלתה טענת התיישנות סתמית (ראה סעיף 1.1 לעיל), שאין בה אפילו ניסיון לסתור את החזקה שבתקנה 44א, בהעדרה של טענה המכחישה את קבלתן של הודעות הקנס, וממילא גם העדרה של ראשית ראיה לכל טענה כאמור. מנגד, המשיבה הצביעה על ראיות לכאורה למשלוח הודעות הקנס, במועד ולמען הנדרש – הן באמצעות רישומיה והן על דרך הצגת אישור על מסירת דברי הדואר לדואר לצורך משלוח. לחזקה שבדין כאמור מצטרפות נסיבות שיש בהן לחזקה הבאות לידי ביטוי בכך שהמען אליו נשלחו ההודעות הינו לכאורה מענו של המבקש בכל מועד רלוונטי וריבוי ההודעות שנשלחו, ההופך את הטענה להעדרה של מסירה בלתי מסתברת.

9.4 בהמשך לטענה הסתמית כי אין תיעוד בדבר תשלום הדוחות הרי שהרשומות המוסדיות המתייחסות לתקופת השנה הראשונה ממועד מתן הדוח מהוות גם ראיה לכאורה וכל עוד לא הוכח אחרת להעדרו של תשלום באותה תקופה. גם בהקשר זה יצויין כי המבקש נמנע מלטעון כי שילם בפועל את הדוחות וכל שנטען על ידו הינו הטענה הסתמית כי אין בנמצא רישום שיוכל לתמוך או להזים טענה כאמור.

סוף דבר

10. סוף דבר:

10.1 מהטעמים שפורטו בסעיפים 4-6 העתירות הנוגעות להתיישנות העונש או פרעון הקנס לאחר שהדוח היה לחלוט נדחות מחמת חוסר סמכות עניינית.

10.2 מהטעמים שפורטו בסעיפים 7-9 לעיל העתירה לביטול הדוחות מחמת התיישנות העבירות או פרעון הקנס בטרם היו הדוחות לחלוטים נדחות בהעדר פרוט מינימלי של אותן טענות מזה, וראיות לכאורה של המשיבה שיש בהן להזימן, מזה.

10.3 בהמשך להלכות שצוטטו בסעיף 7.1 ולאחר העיון בתגובת המשיבה אינני סבורה שיש מקום לקיומו של דיון נוסף כלשהו, ומשמצאתי שיש לדחות את הבקשה, הדיון שנקבע ליום 2.9.12 בטל.

10.4 המבקש ישלם למשיבה את הוצאות הבקשה בסך של 750 ₪.

10.5 המזכירות תעביר העתק של ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ב' סיון תשע"ב, 23 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

6 מתוך 10


מעורבים
תובע: משה אסולין
נתבע: עירית נתניה
שופט :
עורכי דין: