ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין איי. אי. אינטגרל סחר בינלאומי בע"מ נגד סופ שדרוג ואחזקת חניונים בע"מ :

בפני כבוד הרשם אפרים צ'יזיק

תובעים

איי. אי. אינטגרל סחר בינלאומי בע"מ

נגד

נתבעים

  1. סופ שדרוג ואחזקת חניונים בע"מ
  2. שטראבג בע"מ
  3. אמיר הרץ
  4. גד לביא

בית משפט השלום בחיפה

החלטה

העניין שבפני, בקשת הנתבעים 2-4, לביטול עיקולים זמניים ברישום, אשר הוטלו לבקשת התובעת, במסגרת ההליכים בתיק זה. אציין כי במסגרת דיון בבקשה לביטול עיקולים, ממילא ניתנת ההחלטה דה-נובו, קרי, כאילו נדונה בקשת הטלת העיקולים, מחדש, לרבות שאלת העמידה בנטל המוטל על התובעת. השאלה העומדת להכרעה במקרה זה, על יסוד קיומן של ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן צו עיקול זמני, יכביד על ביצוע פסק הדין, אם וככל שיינתן.

במסגרת קביעה כאמור, על בית המשפט להשתכנע, כי אכן קיימת עילת תביעה כנגד הנתבע אשר לגביו מבוקש מתן צו עיקול זמני, שכן ככל וביהמ"ש ישתכנע בדבר היעדר עילה ברף הנדרש, הרי שממילא לא תהא הצדקה להטלת עיקול זמני כאמור.

אדגיש כי במסגרת ההכרעה כאמור, אין משום קביעת ממצאים עובדתיים, בנוגע להליך העיקרי, אלא קביעה, על בסיס ראיות לכאורה, בנוגע לקיומה של עילה לכאורה, תוך התייחסות ליסוד ההכבדה.

הנתבעת מס' 2.

על פי האמור בסעיף 4 לבקשה להטלת עיקולים זמניים, הנתבעת מס' 2 הינה חברה בע"מ, בבעלות הנתבע מס' 3 והנתבע מס' 4, אשר הוקמה בחודש 12/2010 על מנת להתחמק מחובתה של הנתבעת מס' 1 לשאת בתשלום חובותיה. עילת התביעה כנגד הנתבעת מס' 2, מפורטת בכתב התביעה, ובמסגרת זאת נטען כי הנתבעת מס' 1 הזמינה סחורה מאת התובעת, בחודש 7/2010 ועד 11/2010, כאשר הנתבעת מס' 1 לכאורה רוקנה מתוכן לאחר הזמנה זאת, ובחודש שלאחר מכן הוקמה הנתבעת מס' 2, ולאור נסיבות אלה, סבורה התובעת (כאמור בסעיפים 15 ו- 16 לכתב התביעה), כי יש להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת מס' 1 לנתבעת מס' 2 (וכן לגבי בעלי מניות הנבעת מס' 2, הם הנתבעים מס' 3 ו- 4).

במסגרת הדיון אשר נערך בפני ביום 7.5.2012, העידו מר אילן הפטר מטעם התובעת, והנתבע מס' 4, מטעם הנתבעים 2-4.

מר הפטר, במסגרת עדותו, הבהיר כי אכן הנתבעת מס' 2 לא ביצעה מעולם כל התקשרות מול התובעת, וכאשר התבקש לפרט את עילת התביעה שיש לתובעת כנגד הנתבעת מס' 2, הבהיר (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה 21):

"ש. למה אתה תובע את שטראבג ואת גד?
ת. סופ לא יכולה לשלם לי, הם כן יכולים לשלם לי. ההתחייבות האישית שקיבלתי היא זו שהלכה לשטראבג. "

ולאחר מכן, פורטה על ידי מר הפטר, הטענה המרכזית כנגד הנתבעת מס' 2 (עמ' 6 שורה 27):

"ש. אני מפנה אותך לסעיף 6 לתצהיר, אני לא מבין את הטענה שהעלית. איך אתה מסביר את זה? אתה אומר כי אמיר וגד יביאו לריקונה של חברת שטראברג, אתה אמור שחברה שיש לה מיליוניום תרוקן עצמה ותביא לחיסולה?
ת. אני אומר כמה דברים, זה בכמה שנים האחרונות השתיים הקודמות הסתיימו לא טוב, לך תדע מה יהיה באופרציה הזאת, אם ישלו עם מי לדבר. הייתה לו חברה שנעלמה יום אחד, אני מכרתי לו את אותה חברה בזמנו, סופ החדשה"

ובהמשך הדברים (עמ' 7 שורה 15):

"ש. אתה יודע על תביעות על החברות האלו?
ת. אני לא יודע. אני יודע שיש היסטוריה שחברה כל כמה שנים נסגרת. אני חושש. זכותי להבטיח את מה שמגיע לי. "

ובמסגרת עדותו של מנהל התובעת, הוגשו שני מוצגים, אשר לדעתי יש להם, או אמורה להיות להם משמעות מיוחדת, באופן של בחינת הטענה; טוען מנהל התובעת, כי בעבר ניהל עסקים מול הנתבע מס' 3, ואף בעבר, בוצעה פעילות של "החלפת חברות", באופן המצדיק לטעמו, את הרמת מסך ההתאגדות, תוך ייחוס החוב של הנתבעת מס' 1, לנתבעת מס' 2.

מוצג נ/2 הינו הסכם מיום 29.12.2003. לאותו הסכם, הצדדים היו הנתבע מס' 3 וחברת "סופ חניונים ותנועה בע"מ", ח.פ. 512444027. (להלן: "סופ הישנה"). במסגרת הסכם זה, התחייבו הנתבע מס' 3 וסופ הישנה, להפסיק את פעילותה של סופ הישנה, ולהעביר את פעילותה אל הנתבעת מס' 1. כמו כן, במסגרת אותו הסכם, הוגדרה פעילותה הנתבעת מס' 1, בסעיף 3 ג', כ"החברה המשותפת תפעל במטרה ליצירת רווח מקסימלי, מפעילות עסקית בתחום החניונים כממשיכה פעילותה העסקית של חברת "סופ חניונים ותנועה בע"מ"".

יש להדגיש, כי במסגרת אותו הסכם, נקבע מפורשות, בסיפא לסעיף ג' להסכם הנ"ל, נקבע כי חובה של "סופ הישנה" לא ייגרע, אלא מועבר חובה אף לחברה החדשה (היא הנתבעת מס' 1), כאשר נרשם בהאי לישנא : "בכל מקרה השיקול בחלוקת רווח תהיה עדיפות ראשונה לכיסוי יתרת החוב של חברת סופ חניונים ותנועה בע"מ ומר אמיר הרץ לחברת אפולק אינג' י. זמלר בע"מ".

יוצא אם כן, כי מדובר כמעט באותה הגברת, בשינוי אדרת. סופ הישנה, הגיעה לקץ פעילותה העסקית, הפעילות הועברה ל"סופ החדשה", כאשר סופ הישנה, נותרת ריקה מתוכן, ואולם סופ החדשה נוטלת חלק מהתחייבויות סופ הישנה על כתפיה (ולדברים ישנה משמעות, כפי שיפורט להלן), אולם בבירור, אינה נוטלת את כולן, אלא בוחרת ליטול על עצמה רק חלקן, באופן סלקטיבי.

עד לכאן, לגבי מוצג נ/2. מוצג נ/1, הינו הסכם אשר נכרת ביום 13.2.2011. מדובר בהסכם שבין הנתבעת מס' 1 (סופ החדשה, שהינה המשך פעילותה של סופ הישנה, כאמור), הנתבעים 2-4, וכן חב' אפולק ומר אורי זמלר.

במסגרת הסכם זה, הסעיפים המהותיים ביותר, הינם סעיפים 18 ו- 19 להסכם, במסגרתם מצהירה סופ אודות חובותיה (בין בנוגע להליכים קיימים, ובין חובות לספקים על פי מאזן בוחן), ונקבע:

"18. סופ מתחייבת כי עם סיום ביצוע העבודות המפורטות בסעיף 17 לעיל, וכנגד גביית כל הכספים המגיעים לה בגינן וכן גביית כל הכספים בגין עבודות אחרות שכבר בוצעו ע"י סופ, ישולמו חובות סופ בסדר הבא: חובות לעובדים, לרשויות , לבנק ולספקים (מלבד אפולק).
19. סופ מצהירה כי עומדים כנגדה ו/או מתנהלים משפטי בעניינם של.... ו/או עומדים נושים כנגדה כמפורט במאזן הבוחן. סופ מתחייבת להסיר ו/או להסדיר את כל החובות אל מול כל אלו, מתוך הכספים שאמורים להתקבל מסיום עבודות שבוצעו על ידה ו/או מסיום ביצוע העבודות בקניון השרון".

יוצא אם כן, כי אין חדש תחת השמש. סופ החדשה, מודעת לחובותיה, ומצהירה לגביהם, ואולם אין היא פועלת להסרתם. מצבה של סופ החדשה הינו ברור, שכן כאמור בסעיף 17 להסכם, אפולק שילמה את הוצאותיה של סופ בחודשים דצמבר 2010 וינואר 2011, ולא רק זאת, אלא שאפולק אף שילמה את משכורות עובדי סופ החדשה, לחודש נובמבר 2010). סופ החדשה מפסיקה את פעילותה, ובמקומה, מפעיל מר הרץ, הנתבע מס' 3, את הנתבעת מס' 2.

הנתבעת מס' 2, אינה מתחילה את פעילותה כחברה עצמאית, ומנותקת מכל חוב או חבות, אלא כפי שנעשה במסמך נ/2, נוטלת על עצמה הנתבעת מס' 2, את חובות סופ החדשה כלפי אפולק – באותה המידה שסופ החדשה נטלנ על עצמה את חובות סופ הישנה, כלפי אפולק. זהו המקום לציין, שאין מדובר בחוב או חבות זניחים, אלא שטראבג נוטלת על עצמה חוב בהיקף של 2,735,000 ש"ח, מחובותיה של סופ, בפריסה ארוכת טווח, ובערבותם של הנתבעים 3 ו- 4.

אם נסכם את תרשים הזרימה עד כה, ניתן לומר:

עד לשנת 2003, היתה קיימת "סופ הישנה", בניהולו של מר הרץ.

כאשר כשלו עסקי סופ הישנה, הוקמה סופ החדשה, אשר היתה המשך ישיר של הפעילות, תוך נטילת חובות סלקטיבית, ובניהולו של מר הרץ.

סופ החדשה פעלה משנת 2004, תוך שהיא נושאת בחלק מחובות סופ הישנה, וזאת עד לסוף שנת 2010, ובחודש נובמבר 2010 כשלו עסקיה (תחת ניהולו של מר הרץ). כשלון העסקים עולה בבירור מהעובדה כי משכורות חודש נובמבר 2010 לעובדי סופ החדשה, לא שולמו על ידה, אלא ע"י צד ג'.

כחודש לאחר כשלון סופ החדשה, מוקמת שטראבג, בניהולו של מר הרץ, תוך שהיא נוטלת על עצמה באופן סלקטיבי, סכום חוב של מיליוני ש"ח, אותה חבה סופ החדשה.

סבורני כי די בכך, כדי לבסס ברף הנדרש, עילת תביעה כנגד הנתבעת מס' 2. לא רק זאת, אלא אופן ההתנהלות הרציף, מקים עילה כאמור ל"הרמת המסך" לדעתי, כאשר אף יסוד ההכבדה מתקיים במקרה זה. שטראבג הינה חברה צעירה, הנושאת על כתפיה חובות עתק של הנתבעת מס' 1. הגם שבהסכם לא נרשם אודות המשכת הפעילות באופן מפורש, כפי שנרשם בהסכם הראשון (ולעמדתי, עילת התביעה מוקמת לכאורה אף מבלי שיהא צורך לראות בפעילותה של הנתבעת מס' 2 כ"ממשיכה" את פעילות הנתבעת מס' 1, ודי בכך כי ניתן לראות בהתנהגותה כמקפחת את נושיה של הנתבעת מס' 1), ואולם נטילת ההתחייבות, המודעות לחובות, זהות המנהל, ההסכמה בדבר היעדר תחרות (שניתן לראותה כיוצרת ההמשכיות הנדרשת) והמשך כיסוי החובות הסלקטיבי די בהם, לדעתי, בהקשר זה.

הלכה היא כי ניתן להרים את מסך ההתאגדות על מנת למנוע ניצול אישיותיה המשפטית הנפרדת של החברה, להשגת מטרה לא כשרה, הכרוכה בפגיעה בציבור, בקיפוחו או בהסבת נזק לו. (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תלמר, פ"ד מו (5) 353).

על עניין זה עמד בית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרת בר"ע 2417/05 (ת"א) גל יעד בע"מ נ' ט.א. מכונות מזון וקידוד בע"מ, שם נפסק מפי כבוד הש' אלטוביה מגן:

"דומה כי לנוהג הפכה התנהלות זו של רישום חברות חדשות, מדי כמה שנים, לאותה מסגרת של פעילות עסקית, כאשר מטרת הקמת החברה החדשה הינה השתחררות מחיובים ומחויבויות והכשלת גביה ונשיה. יציבותם של אורגניים עסקיים, היא נדבך חיוני בבסיסה של כלכלה מודרנית, חזקה ויציבה. החלפת ישויות משפטיות פוגמת גם בבסיס היציבות והאימון במערכת המשפטית. שהרי מה טעם בטורח בניהולה של תובענה כאשר בסופה ימצא הזוכה בפני חברה ריקה כאשר מנגד ניצבת חברה זהה אשר לתוכה רוקנו נכסי הראשונה בדיוק על מנת לסכל את הוצאתה לפעול של אותה תובענה. הגבלת היכולת להרים את מסך ההתאגדות בין אשכול חברות באופן שזו אינה יכולה שתעשה במסגרת הליכי הוצאה לפועל, אינה עולה בקנה אחד עם תכלית היציבות הכלכלית והמשפטית הכרוכות זו בזו והתכלית שבבסיס סעיף 6 לחוק החברות."

הלכה זאת נבחנה מספר פעמים בהמשך הדרך, ולמעשה אף הורחבה. ראה לעניין זה, דברי כבוד השופטת שטופמן בבר"ע (ת"א) 2683/06 ת. קווי תקשורת בע"מ נ' אנרגיה השרון בע"מ (טרם פורסם – מצוי במאגר "נבו"):

"תכליתה של דוקטרינת הרמת המסך, בדומה לזו של חובת תום הלב, נועדה למנוע עשיית שימוש במסך ההתאגדות, לקידום מטרות החורגות ממתחם הפעילות הלגיטימית של חברה, ובכללן, "באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה" (סע' 6 (א) (1) רישא לחוק החברות, התשנ"ט – 1999 (להלן: "חוק החברות").

"בגדרי הרמת המסך סבורני עוד, כי שביל הצדק ושביל תום הלב מביאים אותנו בסופו של יום לאותה תכלית ולאותו יעד, שהרי המדובר בפעולות של בעלי מניות (או אורגנים) בחברה שבחרו בדרך התנהגות כלפי צד אחר העלולה לפגוע בו. עולה איפוא שאלת תום הלב, והיא גם מעוררת לענייננו, נוכח תורת האישיות המשפטית הנפרדת, שאלות של מאזן אינטרסים".
(ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, פדאור (לא פורסם) 05 (23) 214).

אכן, בענייננו, אין המדובר ב"הרמת מסך" כהגדרתה בחוק החברות, הקובע כי בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, במקרים חריגים, בהם נעשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת, בהונאה או תוך קיפוח נושה; או באופן הפוגע בתכלית החברה, בנטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.

בענייננו, החייבים אינם בעלי מניות במערערת, המערערת איננה בעלת מניות בחייבת, ואין קשר בין בעלי המניות של החברות, כעולה מתדפיס רשם החברות שצורף כצרופה "ג" לבקשת המשיבה לחקירתה של המערערת בלשכת ההוצל"פ בחדרה (צרופה "ג" לנספח "א" לתגובת המשיבה לבר"ע מיום 23.11.2006). ברם, כבר נפסק כי במקרים המתאימים "אפשר להרים מסך גם מעל דירקטור... המנהל למעשה את החברה... למרות העדר כל קשר משפטי בין השולט לבין החברה", וכי, "ניתן לגולל בעקבות הרמת המסך מעל לחברה חבות לא על מנהל בלבד, אלא גם על מי שלפי הוראותיו והנחיותיו נוהגים היו מנהלים לפעול" (ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, הנ"ל)."

כמו כן, ראה בהקשר זה, דברי כבוד הש' קלוגמן בה"פ (הרצ') 18182-11-09, מקס טקסטיל נ' בריטקס בר בע"מ (לא פורסם, מצוי במאגר "נבו"),:

"הלכת גל יעד הרחיבה את האפשרות של הטלת עיקולים גם על צדדי ד' החייבים כספים לצד ג' החייבת כספים לחייבת העיקרית . על סמך הרחבה זו דרשה המשיבה הטלת עיקולים הן על המבקשת והן על צדדי ד' שבחזקתם כספים השייכים או מגיעים למבקשת. אלא , שכפי שטען ב"כ המבקשת המבחנים להטלת העיקולים כפי שנקבעו בהלכת "גל יעד" מצמצמים את המקרים בהם ניתן להטיל עיקולים בהשוואה למבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הרמת מסך.
נראה כי ההבדל נובע מכך שהלכת "גל יעד" התייחסה ל"הרמת מסך" בהליך של הוצאה לפועל בו נדרשים מבחנים טכניים יותר, לעומת הפסיקה הדנה בהליך של הרמת מסך בתביעה בה מתקבלת ההחלטה לאחר שמיעת העדויות וניתוח מכלול הראיות שהוצגו בפני בית המשפט.
נקודת המוצא היא כי הרמת מסך הינה בגדר היוצא מן הכלל והיא תיעשה לאחר בחינת מכלול נתונים כאשר ישנו אלמנט של שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת (ראה גם רע"א 510/00 - ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' ענבר . פ"ד נד(2), 712 ,עמ' 716-717(200).
לעומת זאת הלכת גל יעד קובעת כללים נוקשים יותר הנכונים לצורך נקיטת הליכי הוצאה לפועל כאשר אין פסק דין הקובע את הרמת המסך או הברחת הנכסים.
מהאמור לעיל עולה כי לצורך הרמת מסך בין חברות באמצעות הטלת עיקול בהוצל"פ נדרש כי תהא זהות מוחלטת בין החברות להבדיל ממקרים בהם יכול ויורם מסך ההתאגדות אף כאשר לא הייתה זהות מוחלטת אך זאת על ידי בית המשפט במתן פסק דין. "

יש לציין כי אין זהות מוחלטת בין הנתבעת מס' 1 לנתבעת מס' 2, ואולם, אציין בהקשר זה, כי אמנם לפי הלכת ענבר נ' רשף קבלנים, לשאלת הזהות שבין החברות ישנה חשיבות, אך כעולה מפסק הדין בעניין ת. קווי תקשרות הנזכר לעיל, לא רק הזהות בין החברות הינה המהותית ביותר, אלא דווקא עקרון מניעת קיפוחו של נושה בשל שימוש באישיות המשפטית הנפרדת, זוכה למעמד הבכורה. ובמקרה זה, סבורני כי לפחות לכאורה, ובשלב מקדמי זה, לא ניתן לומר כי אין עילת תביעה, ולו לכאורה, כנגד הנתבעת מס' 2. אדרבא, נטילה סלקטיבית של חלק מההתחייבויות, מקנה נופך של קיפוח נושים, אשר לא ניתן להתעלם ממנו.

משהגעתי לכלל מסקנה כי התובענה אינה חסרת עילה, ועל בסיס ראיות מהימנות לכאורה, הבקשה לביטול העיקולים ככל שהם נוגעים לנתבעת מס' 2, נדחית. אבהיר כי די בכך כי מדובר בחברה צעירה יחסית (תחילת פעילות בשנת 2011) הנושאת על גבה התחייבויות של מיליוני ש"ח, כדי להצביע על קושי כלכלי של ממש לעמוד בהתחייבויות (וראה דברי מר לביא, עמ' 9 שורה 24) – התחייבויות של מיליוני ש"ח מיומה הראשון של הנתבעת מס' 2, מול הכנסות של מאות אלפי ש"ח בלבד (וללא תיעוד אודות רווחיות אותן הכנסות).

על האמור אוסיף: הנתבע מס' 3, שהינו הרוח החיה שמאחורי "סופ הישנה", כמו גם הרוח החיה שמאחורי "סופ החדשה", והינו אף מנהל הנתבע מס' 2, לא מסר כל תצהיר מטעמו, ניתן היה לצפות, כמי שהיה היחיד אשר היוה רכיב חשוב בכל אחת משלוש החברות הנזכרות עד כה, כי מר הרץ ימסור תצהיר כאמור.

אי מסירת תצהיר, אשר משמעותו הלכה למעשה, הינה אי התייצבותו לחקירה על האמור בתצהיר, אינה יכולה אלא להיות לנתבעת מס' 2 לרועץ.

על משמעות אי הבאת עד חיוני או ראיה חיונית אמר כבר בית המשפט העליון כי קיימת חזקה שצד אשר אינו מביא עד חיוני או ראיה חיונית, ללא הסבר סביר, כאשר מדובר בעדות אשר יכולה היתה לתמוך בגרסת אותו צד, פירוש הדבר הוא שאותה עדות הייתה משמשת לחובתו של אותו צד, ולא תומכת בו. ראה: קדמי, "על הראיות" (חלק שלישי - תשס"ד 2003) עמ' 1648. ע"א 641/87 קלוגר נ' אורט ישראל בע"מ ואח', פד"י מד (1) 245. ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו ואח', פד"י מה (4) 651.

ככל שהועלתה תיאוריה הנוגעת ל"החלפת חברות" מדי מספר שנים, הרי שהחוט המקשר, בין כל התאגידים הנזכרים, הינו מר הרץ, ואף הימנעותו מלמסור תצהיר (הגם שהתייצב לדיון בבקשה לביטול העיקולים), מצביעה על ההצדקה להותרת העיקול הזמני על כנו, בכל הנוגע לנתבעת מס' 2.

הנתבע מס' 3.

הבקשה לביטול העיקולים הזמניים, הוגשה במסגרת ההליכים לכאורה גם על ידי הנתבע מס' 3. יחד עם זאת, הנתבע מס' 3 לא מסר תצהיר מטעמו, ולמעשה לא מסר גרסה עובדתית מטעמו. כל אשר נמסר מטעם הנתבעים, הינה גרסתו של הנתבע מס' 4, אשר אינו מורשה מטעמו של הנתבע מס' 3, ולעמדתי אינו יכול להצהיר בשמו או במקומו.

אוסיף על כך, התמיהות אשר הועלו לעיל, בדבר אי מסירת תצהיר מטעמו של מר הרץ, והמשמעות הראייתית אשר יש ליתן לאי מסירת התצהיר כאמור. הדברים מקבלים משנה תוקף, כאשר נבחנת המסגרת החוזית אשר עולה מהנתונים שבמוצגים נ/1 ו-נ/2, קרי, תחלופת החברות החוזרת על עצמה, כאשר ה"שחקן" המרכזי בכל אחת מההתקשרויות החוזיות, הינו הנתבע מס' 3 בעצמו.

ולא רק זאת. במסגרת ההסכם אשר הנתבעת מס' 2 כרתה (נ/1 הנ"ל), לקחה שטראבג על עצמה, את מלוא התחייבויות "סופ החדשה" והתחייבויותיו של מר הרץ, בהיקף של 2,735,000 ש"ח. ולהתחייבות של שטראבג, חתום הנתבע מס' 3 כערב אישית. יוצא אם כן, כי לא רק הנתבעת מס' 2 נטלה על עצמה את התחייבויות הנתבע מס' 1 באופן סלקטיבי, אלא לאותן התחייבויות ממש, חלקן אישיות של מר הרץ, גם מר הרץ, מעמיד ערבותו, באופן סלקטיבי.

מכלול הנסיבות, קרי, מעורבותו של הנתבע מס' 3 בכל שרשרת החברות, העובדה כי העמיד ערבותו באופן סלקטיבי, והעובדה כי נמנע מלמסור תצהיר המפרט טענותיו ובכך אף מנע את מתן עדותו בהקשר זה, מצדיקים הותרת העיקול על כנו – שכן הקושי הכלכלי העולה מפריסת התחייבותו האישית משך שנים, העובדה כי גם הנתבע מס' 3 חב כספים ליותר מגורם אחד, והעובדה כי נתן ערבותו להתחייבות של כמעט שלושה מיליוני ש"ח – מקיימים את יסוד ההכבדה, כאשר אף עילת התביעה, אינה בלתי סבירה לחלוטין, ועל פי ניתוח פסיקת בתי המשפט כאמור לעיל, סבורני כי מוצדק להותיר את העיקול כל כנו, אף בנוגע לנתבע מס' 3.

הנתבע מס' 4.

בכל הנוגע לנתבע מספר 4, סבורני כי שונה הוא הדין. עיקר עילת התביעה המגולמת בטענה בדבר ההצדקה להרמת המסך, הינם אותם חילופי חברות, כדברי מר הפטר בעדותו מיום 7.5.2012.

מר לביא העיד אף הוא, והבהיר כי למעשה עד להקמת הנתבע מס' 2, לא היה בעלים או מנהל פעיל של החברות האחרות, "סופ הישנה" או "סופ החדשה". אין ספק ואין מחלוקת כי מר לביא לא ערב להתחייבויות סופ החדשה (הנתבעת מס' 1) בעבר, ואיני סבור כי בנסיבות העניין, ניתן להחזיק בערבותו להתחייבויות שטראבג כלפי חב' אפולק, כמקימת עילה מובהקת להרמת מסך ההתאגדות בנוגע אליו בהקשר זה.

אמנם, בשלב זה לא מתבצע דיון לגופו של עניין, בתובענה העיקרית, ואולם עיקרון המידתיות מחייב, כי ככל שהעילה כנגד נתבע תהא מובהקת פחות, הטענות אודות יסוד ההכבדה, אמורות לקבל משקל יתר. בנקודה זאת, לא נשאל הנתבע מס' 4 כל שאלה אודות יכולתו הכלכלית, באופן אשר עלול לבסס את יסוד ההכבדה. יתר על כן, להבדיל מהנתבע מס' 3, אשר התחייבותו האישית כלפי אפולק, נפרסה יותר מפעם אחת, הרי שבאף לא אחד מהחוזים דובר בהתחייבותו של הנתבע מס' 4 כלפי כל צד שהוא.

כאשר שני חלקי המשוואה, בהקשר של הנתבע מס' 4, אינו נוטה באופן ובהיקף הנדרש, לקיום ראיות מהימנות לכאורה (ולמעשה, לא הובאה כל ראיה מהימנה לכאורה אודות קשיים של הנתבע מס' 4), הרי שאין זה מוצדק להותיר את העיקול הזמני בנוגע לנתבע מס' 4, ואני מורה על ביטולו.

ובטרם סיום, הערה: חלק ניכר מסיכומי טענות הצדדים, נוגע לשאלת המצאת צווי העיקול, ומועד המצאתם. צוי העיקול במקרה זה, ניתנו במספר החלטות שלובות; צו העיקול הראשון ניתן ביום 29.3.2012, צו עיקול נוסף ניתן ביום 30.4.2012, לאחר שהובהר כי המחזיקים על פי צו העיקול הזמני הראשון, אינם מחזיקים בכספים המגיעים לנתבעים; הבקשה לביטול העיקולים, הוגשה ביום 1.5.2012.

יוצא, אם כן, כי צו העיקול הזמני הראשון, בין שפג ובין שלא פג, לא תפס דבר. ובנוגע לצו העיקול השני, הרי שהוגשה בקשה לביטול בחלוף יומיים מהטלתו. כך יוצא, שאין מחלוקת כי צו העיקול השני, לא פג, כאשר כלל ה"ידיעה" גובר במקרה זה על כלל ה"המצאה" (רע"א 1113/97 אסמאעיל נ' סלימאן), וכאשר כלל אין ולא מתעורר הצורך לדון בביטול העיקול הראשון (בין אם פג ובין אם לאו) כאשר הוברר שעיקול זה לא תפס כל נכס שהוא. לפיכך, לא נתקיים כל איחור בהקשר זה, בין אם ניתן לראות בצווים כסדרה של צוי עיקול, ובין אם מבחינה מהותית, הדיון מתרכז בעיקול השני, אשר המשיבים ידעו עליו בטרם חלוף המועד אשר נקבע. הטענות, לפיכך, הנוגעות לאי-חלות הצו לאור פגותו מתוקף, נדחות.

סוף דבר: הבקשה לביטול עיקולים זמניים ברישום בנוגע לנתבעים 2 ו- 3 נדחית, מהנימוקים דלעיל. אני מורה על ביטול העיקולים הזמניים הנוגעים לנתבע מס' 4. בכל מקרה, על התובעת לצמצם תחולת העיקול, ככל שייתפסו כספים בשיעור העולה על הסכום הנתבע.

הואיל והבקשה לביטול נתקבלה בחלקה, ונדחתה בחלקה, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ז אייר תשע"ב, 19 מאי 2012, בהעדר הצדדים.

12 מתוך 12


מעורבים
תובע: איי. אי. אינטגרל סחר בינלאומי בע"מ
נתבע: סופ שדרוג ואחזקת חניונים בע"מ
שופט :
עורכי דין: